בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האחר של הטקסט הפילוסופי: האמנות

הממד האסתטי - התמדת האמנות, מאת הרברט מרקוזה, תירגמו צבי טאובר ולאה דובב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006

תגובות

האמנות אינה מופיעה בספרו האחרון של הרברט מרקוזה, "הממד האסתטי - התמדת האמנות". כלומר, לא טקסטורה וצבעים, לא צלילים, או תנועה, או שורות קצוצות. המסה הזאת, שיצאה לאור ב-1977 ומובאת כעת לפני קורא העברית בתרגומם היפה והבהיר של לאה דובב וצבי טאובר, נשענת על התיאוריה המרקסית, ובעקבותיה מבינה את יצירת האמנות בהקשר היחסים החברתיים בחברה נתונה, על התפקיד הפוליטי שלה.

אך מרקוזה מבקש למצוא את הפוטנציאל הפוליטי של האמנות דווקא מתוך זרותה היסודית למרחב הפוליטי הממשי: "כל יצירת אמנות אותנטית תיחשב למהפכנית, כלומר, היא מהווה ערעור של תפישה והבנה, הוקעה של המציאות הממוסדת, הופעה של דמות השחרור... הספרות היא מהפכנית לאו דווקא משום שהיא כתובה למען מעמד הפועלים או למען 'המהפיכה'. הספרות יכולה להיחשב למהפכנית ממש רק בבחינת היותה תוכן שנעשה צורה. הפוטנציאל הפוליטי של האמנות שוכן אך ורק בממד האסתטי שלה" (עמ' 17-18). האמנות תמשיך להתקיים כשלילה מתמדת של המציאות מעצם זרותה למרחב הפוליטי הנתון, ומכיוון שכך, גם מתוך היפרדותה מן הפרקסיס של התנועה המהפכנית הקוראת לשינוי המרחב זהה.

ואולם, כמו ההגות שהוא מבקר, ויחד עם פילוסופים אחרים שמהדהדים בטקסט הזה - מרקוזה אינו מתמודד באמת עם יצירות אמנות קונקרטיות. הוא נוגע באמנות, בה"א הידיעה, מרחוק, ונוהג בה בזהירות: היא אמנות "מהפכנית", יש לה "פוטנציאל פוליטי", "ממד אסתטי" ו"אוטונומיה". אך היא אינה מופיעה בטקסט, לא באופן ממשי. היא קיימת בטקסט כמושג ערטילאי שאינו קורם עור וגידים לכדי פיסת אמנות של ממש. אמנות נותרת האחר של הטקסט הפילוסופי הזה, כשם שהיתה (גם אם באופן שונה) האחר של הריאליזם הפוליטי והקיום הלשוני החברתי: "הסופרים... נשארים outsiders... מכוח הטרנסצנדנציה המהותית לאמנות, שבגללה הכרחי הקונפליקט בין האמנות לפרקסיס הפוליטי. הסוריאליזם, בשלב המהפכני שלו, העיד על הקונפליקט המהותי הזה שבין האמנות לריאליזם הפוליטי" (עמ' 48).

בהקצאתו מקום של כבוד לאמנות במסגרת המאבק החברתי לשחרור, היא עצמה נעלמת בין אצבעותיו, חומקת ממושגיו, ונעדרת מן הטקסט הזה כמעט לחלוטין. כך, אמנות היא גם האחר של שדה ההבנה המושגי על אמנות, של הלשון הפילוסופית של מרקוזה. מרקוזה כותב כי "אף על פי שמסה זו עוסקת ב'אמנות' בכלל, הדיון שלי מתמקד בתחום הספרות... אבל אני סבור כי מה שתקף לספרות עשוי בלי ספק להתייחס, mutatis mutandis, לאמנויות אחרות" (עמ' 15). ההצהרה הזאת בעיקר מדגישה את העדרה של הספרות, כמו מדיה אחרים, מן החיבור הזה. מרקוזה מצטט אמנם סופרים כמו ברכט, בקט או גורקי, אך מביא בעיקר היגדים תאורטיים של סופרים אלה, וכדי לאשש את התיזה הפילוסופית שהוא מציב. שתי המובאות הקצרצרות מתוך כתביהם של גתה ווודקינג שמובאות לקראת סוף הדברים משמשות דוגמאות בלבד להמחיש את המהלך הפילוסופי, שלא זקוק להן באמת, ונדונות ברפרוף, בקצה מזלג, כמעט כדי לצאת ידי חובה.

מרקוזה אינו מתיק את מבטו מספרי הפילוסופיה שערומים על השולחן לצד כתב ידו: מרקס, קאנט אפלטון ואחרים. כמוהם, הוא אינו מסתכן בהפניית מבטו אל מעבר לספרייתו הפילוסופית, אינו מעז לפגוש ביצירה ממשית, יחידה וחיה, שתופיע בשם עצמה ובנפרד ממושגיו. הדיבור הפילוסופי של מרקוזה על אמנות הוא דיבור שהאמנות חומקת ממנו. ואולי ההעדרות הזאת אינה מקרית.

לפני כשנה וחצי יצא לאור בעברית ספרו האחרון של הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי, "העין והרוח" (בתרגום עירן דורפמן, הוצאת רסלינג). הקריאה בספר הדקיק הזה מבטאת את הקונפליקט שמתקיים בכל ניסיון לדיבור פילוסופי על אמנות מן הכיוון ההפוך. ההתבוננות של מרלו-פונטי ביצירת אמנות (של סזאן, בעיקר), היא מכת מוות לדיבור הפילוסופי המסורתי: פלטת הצבעים של סזאן משתיקה את הדיבור הפילוסופי של מרלו-פונטי, מייתרת אותו. ציור אחד של סזאן קורא תיגר על עצם הזדקקותו של הדיבור למושג, כאשר הוא ניצב למולו. מלותיו של מרלו-פונטי מתגמגמות, דיבורו מתערפל. היצירה הקונקרטית מתנגדת להמשגה של הפילוסוף המתבונן בה, עד שהוא כמו זונח את מושגיו, הופך כמעט ללא-פילוסוף, במובן המסורתי של המלה. לעומתו, ודווקא כשהוא דן בחשיבות האוטונומיה של האמנות בשדה הפוליטי, מרקוזה נותר פילוסוף. הוא מתייחס אל האמנות כמוגנת באוטונומיה גם בשדה הפילוסופי שלו, ונוהג בה, למעשה, כבמדינה זרה.

ספרי הזיקנה של מרלו-פונטי ושל מרקוזה נכתבים בשלבים שונים של השתנות יסודית במה שמובן כדיבור קביל על אמנות. במסגרת הדיבור המתגבש הזה, שני כתבי היד הללו הם זרים ומאוד לא אופנתיים. השיבה של מרקוזה בשלהי שנות השבעים אל מושגי יסוד קלאסיים של האסתטיקה הקאנטיאנית, גם אם מתוך ניסיון לשעבד אותם לאוטופיה פוליטית של שחרור, מתרחשת על רקע הפיכת הדיון באופני התקיימותה של האמנות בשדות כוח פוליטיים וכלכליים למוקד של "מה שאפשר להגיד" על אמנות. על רקע אופיו של הדיבור הזה, שיבתו של מרקוזה למושגים כמו יופי, ממד אסתטי, אמנות עילית ואוטונומיה של האמנות מעוררים תחושה לא נוחה של שמרנות. אך כשקוראים את מרקוזה היום, כשהשיח האנטי אסתטי שולט בכיפה והיה לרווי ושבע, מה שיכול להיראות כתמימות או כשמרנות פשוטה, מתגלה כבעל נוכחות רדיקלית חזקה.

נדמה שמרקוזה ער לתנודות במרחב הדיון האסתטי סביבו, וחש, גם אם לא באופן מפורש, כנגד מי הוא מציב את המושגים האלה מחדש, ולשם מה: "מאמצי התרבות של הקפיטליזם המאוחר לחזור ולשלב את האמנות בחיים או לפייס בין האמנות לחיים; השאיפות לנפץ את הצורה האסתטית, להרוס את יצירות המופת (סיסמאות הקרובות מאוד לסיסמאות למען שריפת ספרים). זה הביאני לחשוב שאפילו בחברה חופשית תמשיך האמנות להתקיים, אף שאיננו יודעים באיזו צורה, היות שהיא שייכת לבלתי-משתנה מבחינה היסטורית. הקונפליקטים הבאים לידי ביטוי באמנות, הנפתרים או נדכאים בה, מצויים מתחת לפני השטח של כל סדר חברתי מסוים" (עמ' 84). הדיבור הפילוסופי של מרקוזה מותיר את האמנות כזרה במרחב הדיון שלו, אך מתוך כך מבקש לשמור עליה, ממרחק, מפני מה שהוא מבין כאיבוד דרך מסוכן שלה.

במושגים "יופי", "ממד אסתטי" ו"אמנות עילית" אין, כשקוראים אותם היום, סכנה דמגוגית. יש להם, במרחב הדיון הקיים, תפקיד: הם קוראים תיגר על מה שהפך להיות דיבור שבע ונינוח על אמנות, ומבקשים לערער, ולו במעט, את הביטחון של השיח האמנותי הזה. הם מבקשים להשיב את הממד האירוטי אל הדיון הזה - את האי-נחת, את תודעת החסר, את האי-הסתפקות המובנית בהתנסות האסתטית - אל שדה הדיון באמנות. גם אם השפעת המלים הללו תתפוגג כשנניח את הספר מן הידיים, הן יזכירו, בעוברנו בינות לשוורים הוולגריים שהוצבו בשדירות רוטשילד, כי ראוי לכל הפחות להתאבל על מה שאבד. כשהארוס גווע, מתמוסס גם הפוטנציאל הפוליטי של יצירת האמנות, פוטנציאל שעליו מבקש מרקוזה לשמור, ועליו לא נותר לנו אלא להתאבל.

"הוויתור על הצורה האסתטית הוא הסתלקות מאחריות. הוא מנשל את האמנות מן האופן שבו היא יוצרת בתוך המציאות הממוסדת את המציאות האחרת - את היקום של התקווה" (עמ' 60). התנגדותו של מרקוזה לתופעות כמו פופ-ארט של וורהול או למשתנה של דושאן היא מעט נלעגת, בהתחשב בכך שהחיבור נכתב כחמישים שנה לאחר שדושאן הציב את המשתנה בחלל המוזיאלי. אך שוורים כנועים שמוצבים בשדירה, או צמד ליצנים תל-אביביים שחוגגים את הסתלקותו של המשגיח ה"אסתטי" מן השדה, אינם דושאן, וגם לא וורהול. עדיין לא. וחיבורו של מרקוזה, כאשר הוא נקרא כאן ועכשיו, תובע אולי, באופן פרדוקסלי, דווקא את כבודם של האחרונים.



הרברט מרקוזה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו