שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שחר אילן
שחר אילן

ביום הבחירות, בסיור עם אנשי המטה של קדימה באזור הכרמל, נראה חבר הכנסת המיועד פרופ' שלמה ברזניץ כמו דג מחוץ למים. כששמע את ההגדרה הזאת הוא אמר ש"זה האנדרסטייטמנט של השנה". הפעילים בנשר ובטירת הכרמל דיווחו לנשיא לשעבר של אוניברסיטת חיפה, אחד המומחים החשובים בעולם לפסיכולוגיה של מצבי לחץ, על מצב מלחמות השלטים בינם לבין הליכוד והעבודה. ברזניץ האזין בנימוס. "אני לא יודע מה הערך של ההסתובבויות האלה", אמר אחר כך. "אבל אם כולם עושים את זה, אני מניח שזה בגלל שלא נעים לפעילים שהם מרגישים מוזנחים".

אלה אינם קשיי ההסתגלות היחידים שלו. ברזניץ מספר על ראיון שערכו אתו ברדיו ש"היה קצת מוזר בשבילי. בסוף, המראיין אומר לי 'יש לנו עוד עשרים שניות. מה דעתך על גבולות ישראל?'. אמרתי לו שלא ייתכן שהוא שואל ברצינות, ואשמח לענות אם הוא ייתן לי שלושת רבעי שעה. הסיסמאות הקצרות האלו הן אסון גדול מאוד".

ברזניץ מודה שלא היה מעורב מספיק במערכת הבחירות, כיוון שהיו לו הרבה מאוד נסיעות בעניין הסטארט-אפ שלו, חברה ששמה קוגניפיט המפתחת תוכנות לאימון המוח. החברה עומדת לפני פריצת דרך: הפצת תוכנה לחולי אלצהיימר שתאט את אובדן כישורי המחשבה והזיכרון. משום שידע שייאלץ להפסיק בקרוב את הפעילות בקוגניפיט, היו לו הרבה דברים לסגור. "כל פעם שצילצלו אלי מהמטה לפלאפון תפסו אותי בחו"ל", הוא מספר. "באיזשהו שלב בטח שמו עלי שם איקס".

בלי חשבונות

ברזניץ, בן 70, חבר אישי של אהוד אולמרט ומי שהיה מרצה של ראש הממשלה המיועד באוניברסיטה, מסמל במידה רבה את שיטת החבר מביא חבר שבה הורכבה רשימת קדימה, שיטה שלפחות בבחירות הללו לא הרתיעה את המצביע הישראלי. "זה המזל של קדימה", אומר ברזניץ, "שהיא לא הספיקה להקים את המוסדות הראויים לבחירת מועמדים".

בשיטת הוועדה המסדרת, אומר ברזניץ, "יש המון חסרונות וזה בוודאי לא יתקיים בעתיד, אבל יש לה גם המון יתרונות. היתרון הגדול ביותר הוא שזה מעודד גם אנשים שאין להם שום רקע פוליטי להיכנס לעניינים". וכך נבחרו מטעם קדימה שלושה ראשי מוסדות אקדמיים בהווה או בעבר: ברזניץ, פרופ' אוריאל רייכמן (המרכז הבינתחומי) ופרופ' מנחם בן ששון (האוניברסיטה העברית).

ברזניץ סבור שגם בעתיד צריך לאפשר לאנשים להיכנס לרשימה, לפחות בפעם הראשונה, בזכות הרקורד שלהם מחוץ לפוליטיקה. אחרת, הוא אומר, יהיו בפוליטיקה רק אנשים שהולכים לבר מצוות ויודעים לטפוח על השכם ולספר בדיחות לעסקנים. במקרה שלו, אל הרקורד הזה נלווית גם חברות אישית.

"יש היכרות די משמעותית ביני לבין אהוד, שהולכת אחורה די הרבה שנים", מאשר ברזניץ. "לא מזמן האוניברסיטה, כמו שמנסים להגיד. באוניברסיטה הוא היה אחד התלמידים. אבל נפגשנו לפני 25 שנים באיזה כינוס בחוץ לארץ ונוצר קשר ממש טוב. אני מעריך מאוד את אהוד וגם את אישיותו. הוא אחד האנשים החמים ביותר שאני מכיר.

"כשהכרתי אותו", מספר ברזניץ, "הוא היה מסובב באנשים שלא הסכימו עם דעותיו הפוליטיות - כל ידידיו שאני ראיתי וגם משפחתו. זה לא הפריע לו להיות חבר, ואני חושב שהדבר הזה עלה לו לא מעט בבריאות. אני מצאתי את זה די מרשים. הייתי עד לשינויים שחלו בהשקפתו, ואלה לא היו שינויים זניחים אלא דברים מאוד עמוקים, כי הוא שאב את הדעות הבסיסיות הימניות שלו עם החלב של אמא שלו".

אז אולי הייתם חברים מסוכנים?

"יכול להיות. יכול להיות. אני לא הייתי זוקף, ודאי לא לעצמי, שום זכויות. אבל עובדה שזה קרה. ראיתי בזה דבר מאוד מבורך, כי בשעת ביצוע (ההתנתקות), היה לו הקרדיט בציבור שהוא הביא מההשקפה הקודמת. כמובן שלשרון היה פי כמה, מה שאיפשר להם לעשות ויתורים שאף אחד אחר לא היה יכול לעשות, בלי שיקרעו אותם לגזרים".

לדברי ברזניץ, "התברר שאהוד גם אמיץ. הוא יצא בראיונות בעיתונות הרבה לפני כולם, ובזה הוא קבר את העתיד הפוליטי שלו בתוך המפלגה שלו. הוא הביע את הדעות האלה למרות שהוא ידע שאם לא יקרה משהו מאוד חריג, הוא סיים את הסיפור האישי שלו בפוליטיקה הישראלית. ולכן לא מזמן, לפני חצי שנה, לפני שהמפץ החל לקרום עור וגידים, הוא חשב לעזוב את הפוליטיקה".

ברזניץ הוצב במקום ה-21 ברשימת קדימה. "אני חושב שהוא (אולמרט) השתוקק שיהיו בסביבתו גם אנשים שהוא יודע שאין להם אג'נדה נסתרת. אני בגילי לא מחפש לא ג'וב ולא קריירה פוליטית חדשה. הוא יודע שממני הוא ישמע בדיוק מה שאני חושב בלי חשבונות". לדבריו, כשאולמרט פנה אליו, "לא ראיתי דרך לא לקבל את ההצעה שלו ולצאת בסדר עם עצמי".

ההצעה קסמה לך?

"אני אהיה לא כן אם אגיד שלא קסם לי. חשבתי שזה דבר שעוד לא עשיתי. מלבד זה, לכל בן אדם, שקול ככל שיהיה, יש פינה קטנה של אשליה שהוא יכול לעשות משהו. אני מודע לכך שזאת פינה קטנה של אשליה. אבל היא קיימת. אני מתכוון לקחת את העניין ברצינות, אחרת אין בזה טעם, ולבוא לירושלים ברוב ימי השבוע. הדבר היחיד שאני לא רוצה זה להרגיש שזה היה לחינם. זה הדבר שהכי מפחיד אותי ואני מקווה שזה לא יקרה. אבל יש חשש כזה. בוודאי".

פתאום הוא מבטיח

ברזניץ ריאלי. הוא רוצה להיות שר המדע והטכנולוגיה, אבל הוא יודע שצפוף בקדימה ו"הדבר הכי סביר הוא שאהיה חבר כנסת מן השורה". ביום שאחרי הבחירות קיבל מחברים שיחות טלפון רבות שנפתחו במשפט: "אני לא יודע אם לברך אותך או להשתתף בצערך". לדבריו, הנימה הצינית נבעה מכך ש"הדימוי של העיסוק הפוליטי הוא דימוי שלילי. זה לא סוד. כולם יודעים את זה. אנשים לא מסתירים שיש להם ספקות לגבי היכולת לעשות משהו". הוא אומר שלא יישאר בפוליטיקה יותר מקדנציה אחת.

אתה לא מהמתמכרים לשררה?

"מהניסיון שלי? לא".

היית נשיא אוניברסיטה ורקטור בשנות ה-70. מי שהולך לתפקידים כאלה, הוא אדם שרוצה להיות חשוב.

"הייתי רקטור שנתיים ומתוכן שנה גם נשיא. יכולתי להישאר עוד חמש שנים, אבל ביקשתי להשתחרר לפני תום הקדנציה משני התפקידים, כי מצאתי את זה קצת טפל. חלק גדול מתפקיד הנשיא היה ונשאר גיוס כספים".

לא היית טוב בזה או שלא אהבת את זה?

"אני חושב ששניהם. היה עוד דבר שהפריע לי ואני מניח שהוא יפריע לי גם בפוליטיקה. אני זוכר שנתתי הרצאה, כשהייתי בתפקיד, וניגשו אנשים לברך אותי ואני מצאתי את עצמי לבושתי חושב, 'מענין מה הם רוצים לקבל'. הפריע לי שאני מתחיל לחשוב שאולי זה לא אמיתי, אולי זה חנופה. היה לי גם פיתוי חיובי, האפשרות להקים את מכון המחקר הראשון מסוגו בעולם בתחום שלי, חקר ההתנהגות במצבי לחץ".

קדימה לא תתפוגג כמו כל מפלגות הבועה שקדמו לה?

"לא. לא. לא. אם קדימה לא היתה קיימת, היה צריך להמציא אותה. אני חושב שהציבור בארץ תמיד היה במרכז. בסופו של דבר זה חיפש ומצא את הביטוי שלו".

איך אתה מסביר את העובדה ששרון ואולמרט היו שותפים מלאים לתוכנית הכלכלית, אבל הציבור הטיל את כל האחריות על נתניהו?

"זה נכון שנתניהו קיבל את התמיכה שלהם, אבל הוא נראה נהנה ממה שהוא עשה. הסגנון חשוב לפעמים יותר מהתוכן. הוא גילם את המדיניות הזאת. יש לו בעיה באישיות ששום תדרוך מקצועי לא יכול לפתור. כשהוא עונה על שאלה בצורה לא אמינה, אפשר לראות את זה במבט שלו. פתאום הוא מבטיח לציבור שתוך שלוש שנים לא יהיה עוני. זה עלבון לציבור. הציבור לא שוכח שעושים ממנו צחוק. מה הוא חושב, שכולם מטומטמים? אז החזירו לו. אם אתה שואל אותי, הגיע לו".

מה דעתך על הטענה שהוא לא עומד בלחצים?

"זה שהוא עזב יום לפני אישור התקציב, זו בהחלט עדות לא בלתי מעניינת לאי עמידה בלחצים. גם חוסר הסבלנות קשור קצת, זה שהוא רצה את ראשות המפלגה עכשיו, לא מחר לא מחרתיים. זו לא עדות טובה ליכולת של עמידה בלחצים ולקור רוח ולשיקול דעת".

יש עוד גורם לכך שברזניץ שמח שיצא חבול ממערכת הבחירות. "אני מקווה מאוד שהסוקרים למדו לקח די משמעותי מהבחירות האלו", הוא אומר, "כי הם באמת טרטרו אותנו כל הזמן ומתברר שהם ממש לא יודעים כלום. הגמלאים הם דוגמה בולטת. אין להם מושג מה שמתרחש. אז אני מקווה שבעתיד אנחנו ניקח אותם בערבון יותר מוגבל ולא שהכל יתנהל בהתאם לסקרים. יותר מדי סקרים ופחות מדי ידע".

ברזניץ התמחה בקריירה שלו בחקר הקשר בין מצבי לחץ לתקווה. "אם יש היום מפלגות שאומרות שאין עם מי לדבר, ולכן כך הדברים צריכים להימשך, המצע הזה פסול משום שהוא מונע מאנשים תקווה. לחיות על החרב לנצח זו לא פרוגרמה שיש בה הרבה תקווה ואז גם היכולת להתמודד עם הקשיים נמוכה מאוד".

מאז פרוץ האינתיפאדה ישראל כולה היא מדינה שאיבדה את התקווה, לא?

"במידה רבה כן, אבל הרעיון של היוזמה החד צדדית החזיר חלק ממנה. אני חושב שזאת הסיבה לכך ששרון זכה לתמיכה גורפת כל כך, כי האלטרנטיווה היתה חוסר תקווה טוטאלי".

ברזניץ משוכנע שטקסי האבל הלאומיים של הישראלים אחרי כל פיגוע הם עידוד לטרור. "הדרך היחידה להתמודד עם טרור זה להתעלם מקיומו. אני לא מתכוון לא להילחם בו, אלא לא להראות שהוא משפיע על אורח החיים שלנו". לדעתו, ראש ממשלה לא צריך להפסיק ביקור בחו"ל בגלל פיגוע. "אני חושב שזאת נקודת תורפה מאוד חזקה שלנו", הוא אומר. "אנחנו נותנים פרס מדהים לכל פעולה של מתאבד. שלא לדבר על ההשפעה המצטברת של הדברים האלה על היכולת שלנו לתפקד לאורך זמן. אני חושב שהדרך הנכונה להתמודד עם טרור זה משהו יותר בריטי, להראות שזה לא עושה עלינו רושם".

אבל למשפחות השכולות יש ציפייה לאבל לאומי.

"הן לא יכולות להכתיב את המדיניות. זה עניין רציני מדי. אני זוכר שהיה איזה אירוע של קטיושות בצפון, ובגין הלך ללוויה ואסור היה לו ללכת, ושם הוא הבטיח שלא יהיו יותר קטיושות ואסור היה לו להבטיח, כי הוא לא יכול לקיים. לפוליטיקאי אסור לשים את עצמו במצב כזה".

האמונה הדתית נקברה

כשברזניץ היה ילד בן שמונה הפקידו אותו הוריו במנזר בעיר הסלובקית ז'ילינה, השוכנת מדרום לגבול פולין, ממש מול אושוויץ. בשנה שעברה עד לתבוסת הנאצים הוא שרד בין היתר בזכות יכולתו המופלאה ללמוד מזמורים לטיניים בעל פה. אם המנזר וההגמון של העיר ראו בו את התגשמות האגדה על הילד היהודי היתום שיהיה לאפיפיור, ועשו מאמצים גדולים במיוחד למנוע את נפילתו בידי הנאצים.

כשנגמרה המלחמה, ואמו של ברזניץ חזרה מאושוויץ, סירבה בתחילה אם המנזר לוותר עליו. היא השתכנעה רק לאחר שהכירה בעובדה שילד שיש לו אם אינו יכול להיחשב יתום. "לא ייאמן", כותב ברזניץ, בספרו "שדות הזיכרון". "היה יתום או ותר על הסיכוי להיות אפיפיור. איזו בחירה מוזרה. האם האפיפיור פיוס ה-12 היה יתום אף הוא, או שמא תנאי זה חל על יהודים בלבד?"

לפני שש שנים ניצב ברזניץ בשורה של שישה ניצולים על ידי הכנסייה שעמדו בקור ביד ושם, ממתינים לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. שכנתו לשורה ניצלה את הזמן כדי לספר לו איך כשהיתה ילדה בת ארבע הורידו אותה הוריה מהרכבת לאושוויץ. אחרי שחיכתה להם יומיים בתחנת הרכבת שיחזרו, אסף אותה הכומר הצעיר קרול וויטילה (שמו המקורי של יוחנן פאולוס השני) וגידל אותה בביתו, עד שברחה משם עם סיום המלחמה.

בפגישה הראשונה שלה עם האפיפיור, שנערכה כמה שנים קודם לכן, היא הספיקה להתנצל לפניו על שעזבה את ביתו בלי להיפרד, אבל זו היתה פגישה קצרה מאוד ורבת משתתפים. האפיפיור הבטיח שעוד ייפגשו. אבל כשהוא הגיע ליד ושם, מספר ברזניץ, "הוא כבר לא זכר אותה, כי המחלה פגעה גם בזיכרון שלו". ברזניץ מצא עצמו מנחם שעה ארוכה את האשה הנסערת.

"בשבילי האמונה הדתית נקברה סופית בזמן השואה", אומר ברזניץ, "ואין לה תקומה. עבורי הנושא של אמונה הפך להיות אי-רלוונטי".

אף על פי שאלה שהצילו אותך היו אנשים דתיים?

"האפיפיור יוחנן פאולוס, שהיה איש מאמין, היה איש טוב וגם אם המנזר שהצילה אותי היתה אשה טובה. אבל אף אחד מהם לא עשה את זה בשם האמונה, אלא בשם ההגינות האנושית הבסיסית. מישהו דופק לך על הדלת והוא זקוק לעזרה ואתה נותן לו עזרה. אתה לא שולח אותו החוצה. אבל על כל דוגמה של מישהו שהיה במקרה גם דתי והציל ילדים, אני יכול לתת לך אלף דוגמאות שיכלו להציל ולא הצילו, החל מפיוס ה-12 הגדול שלא נקף אצבע ועד אחרון הכמרים.

"היו שני מנזרים באותה עיירה שהיינו בה. הבחירה הראשונה של ההורים שלי היתה המנזר הבנדיקטיני, כי אחותי למדה שם. אבל הנזירות שם לא הסכימו לקבל אותנו, כי הן כבר לקחו כמה ילדים יהודים. הן אפילו הראו להם את הילדים האלה. ההורים שלי נלקחו באותו לילה לאושוויץ, ויומיים אחרי זה הם ראו את הילדים האלה יורדים מהרכבת באושוויץ, כי הנזירות הסגירו אותם. אני ניצלתי רק כי הנזירות האלו לא הסכימו לקבל גם אותנו. אנשים מאמינים היו באירופה מיליונים וזה לא עזר לאף אחד. אנשים הגונים ואמיצים היו חסרים. אני לא אוהב שום דת וגם לא את הנצרות".

ברזניץ מספר ש"לפני עשרים שנה ידיד שלי, אלי ויזל, אירגן כינוס מאוד מעניין בפאריס יחד עם ידיד שלו, שהיה אז נשיא הרפובליקה, מיטראן". הכינוס עסק בשנאה והוזמנו אליו כל זוכי פרס נובל שהיו אז בחיים ואישים נוספים. "הדבר שאני הכי זוכר מהכינוס הזה הוא ההרצאה של חתן פרס נובל לספרות מניגריה וולה סויינקה, איש מדהים. במשך שעה שלמה הוא מנה את הזוועות שנעשו בשם הדת, בשם האמונה. ההרצאה כללה כמובן גם את ארצו, ששם רצחו בביאפרה את הנוצרים בשם האמונה באללה. עוד מלחמה בשם הדת, ועוד מלחמה בשם הדת ועוד מלחמה בשם הדת".

תחתונים ורודים

לפני שבועות אחדים הדפיסה הוצאת עם עובד את המהדורה הרביעית של ספרו של ברזניץ, "שדות הזיכרון", שהתפרסם לראשונה ב-1993. ברזניץ הוא לא רק כותב נפלא ומספר סיפור בחסד. הוא ניחן כבר בילדותו ביכולת לשים לב לפרטים הקטנים אך החשובים ומיטיב לתאר אותם. שתי הסצינות הנוראות ביותר בסיפורו של ברזניץ על קורותיו במנזר הן ללא ספק סצינת השלשול וסצינת הברזל המלובן.

בסצינת השלשול מספר ברזניץ איך כשהגיע לבית היתומים הפשיטו אותו הילדים האחרים בכוח, כדי לחשוף את תחתוניו הוורודים. "כל תחתוני היו ורודים. מעולם לא חשבתי שהיה בכך משהו נורא". צחוקם של הילדים הסיח את דעתם וברזניץ הצליח לחמוק מהם כשהוא חש מיחושי בטן וצורך עז לשלשל. הוא רץ לבית השימוש שבחצר המנזר, נעל את עצמו שם והתרוקן.

שעה ארוכה עמדו 22 ילדים מחוץ לתא השירותים ודרשו שייצא - "הא, ילדה, אתה יודע להשתין בעמידה?", "הא, בן עשירים, איך אתה נהנה ממקומך החדש?" - אבל הוא גילה שאינו יכול לצאת, משום שלא היה שם נייר טואלט. אחר כך באה אחת הנזירות ודרשה גם היא שייצא. לבסוף השתמשה באיום הנורא מכל, שתקרא לאחותו. לנוכח האיום הזה "ניסיתי לנקות את עצמי תוך שימוש באצבעותי, מורח את החומר הרטוב על קירות בית השימוש. הייתי בבהלה מוחלטת". כשהוא פתח לבסוף את הדלת זה עלה לו במלקות ובקללות של הנזירה, אבל הוא מספר שאפילו תוך כדי ההתפרצות והמלקות הנזירה "לא קראה לי 'יהודי מלוכלך' ולכן חשתי כמעט רגוע".

על סצינת הברזל המלובן הוא סיפר לפני 13 שנה בראיון ל"הארץ", אבל לא הכניס אותה לספר: "לילה אחד התעוררתי והרגשתי שאחד הילדים עומד לנקר לי את העיניים עם ברזל מלובן. ככה סתם. ילד קטן שלקח ברזלים וחימם אותם עד שהיו מלובנים ועלה בדעתו לטפל בי. התעוררתי ברגע האחרון. זה היה מאוד לא סימפטי. זרקתי עליו את הכרית וברחתי. היו דברים כאלה במנזר".

למה השלשול כן בספר והברזל המלובן לא?

"אני אגיד לך מה הנחה אותי. כשאני קורא סיפור והוא מרגש אותי, כל מה שאני זוכר זה שהוא ריגש אותי. אני חושב שזאת החמצה גדולה, כי מה שחשוב באמת זה לא להתרגש אלא לחשוב לעומק. לכן, במצבים הכי מרגשים ניסיתי עד כמה שאפשר לצנן את האמוציות ובחרתי את הדברים שכתבתי עליהם לפי מה שמאפשר איזו הפקת לקחים. הרבה אנשים באו אלי בטענות שלא נתתי לעצמי ללכת עד הסוף, אבל האמת היא שלא רציתי. הברזל המלובן זה יותר מדי דרמטי לטעמי.

"אני גם שמח", אומר ברזניץ, "שלא כתבתי את הספר כשהייתי הרבה יותר צעיר". זה איפשר לו לדבריו להתגבר על הפיתוי לרמות "ולהציג את עצמי קצת יותר טוב בסיפור". כך, למשל, בפרק על האכזריות הוא מתאר שני מקרים שבהם התעללו בו, ומקרה אחד שבו הוא מתעלל בילד היהודי שהגיע אחריו למנזר. "היה לי חשוב מאוד לספר גם את זה. אני כל כך קיוויתי שכשהספר יתפרסם אני אשמע ממנו, כי אני חייב לו משהו. אבל לא שמעתי ממנו ואני לא יודע איפה הוא ואם הוא חי. גם הסיפור של השלשול לא כל כך חשוב, כן? מה שהיה חשוב לי זה לא להרגיש מבוכה לספר את זה על עצמי, וזה גם כן עניין יותר קל בגיל שכתבתי את זה. הו בלאדי קיירס, כמו שאומרים".

ביום רביעי, בין שיחות הברכה הרבות, המהולות בדברי ניחומים, על בחירתו לכנסת, קיבל ברזניץ גם שיחה מרגשת מאוד מאיש יד ושם, שסיים לקרוא את הספר. הוא הציע לברזניץ להציע את מועמדותה של אם המנזר לתואר חסידת אומות העולם. ברזניץ אומר שהוא היה משוכנע שיש צורך בהוכחות חותכות ולא העלה על דעתו שהעדות שלו מספיקה, אבל מתברר שאולי היא תספיק.

האם לגיטימי בעיניך לערוך השוואות לשואה?

"אותי זה מקומם, כן, אבל אני יודע שזה אבוד. הזמן פועל לרעתנו ולא רק הזמן. גם הטבע האנושי, שמאז השואה זכה לבצע הרבה מאוד השמדות עם, ולכן השואה תיכנס לקונטקסט של זוועות נוראיות, שהאדם גרם להן, ותאבד את הייחוד שלה. אין לי שום ספק בזה".

בתוך כמה זמן?

"לא יודע. לא הרבה. זה קרב מאסף. זה היה קרב מאסף מהרגע הראשון. יש פה שתי רמות של זיכרון, הרמה העובדתית והרמה החווייתית, שזה הריח של ארובות המשרפות, וזה המבט של הפרידה או המבט של קצין האס-אס, או החרדה כשמתקרבים אל מנגלה. הזיכרון הזה ייעלם ברגע שהניצול האחרון ייעלם, עשר שנים, 15 שנה".

האם הסיבה לאנטישמיות נמצאת אצלנו, כפי שטען א"ב יהושע?

"או, לא, לא. או, לא. היא לא אצלנו. בולי טועה בזה בגדול. זה לא קשור לאובייקט. זה חלק מאותה חולשה פנימית של כל הגזע האנושי שנמצאת בתוך הקוד הגנטי, של שנאת הזרים ושנאת החריג. יש לי תפישה מאוד פסימית של היצור שקרוי הומו סאפיינס. אני חושב שאנחנו ספישיס די עלוב, עם נטייה לתוקפנות יותר מאשר כל יצור אחר בעולם".*

החברים של ברזניץ

את השנים האחרונות השקיע פרופ' שלמה ברזניץ בעיקר בחברת קוגניפיט, שמפתחת תוכנות לאימון המוח. היא פיתחה תוכנות לאימון נהגים, שמטרתן להוריד את הסיכון לתאונות, וגם תוכנות לשימור כישורי החשיבה של קשישים, ועכשיו היא עומדת להוציא לשוק תוכנה לשימור הכישורים של חולי אלצהיימר.

"אני מקווה שאני לא עושה טעות שאני הולך לפוליטיקה", אומר ברזניץ. "אני מוקף שם אנשים צעירים, מבריקים ונחמדים, שזה בשבילי כיף גדול. הרבה פעמים הם עובדים אראונד דה קלוק, עד השעות הקטנות. מביאים את הפיצה וממשיכים לעבוד. יש הרגשה טובה, כי כל המוצרים שלנו עושים דברים טובים לאנשים. יש לחברה הזאת את הלב במקום הנכון ואת הראש במקום הנכון".

ההכנסות של קוגניפיט בשנה היוצאת הגיעו ל-1.5 מיליון דולר. "אנחנו צופים ל-2.5 מיליון השנה ואחר כך הקפיצה המשמעותית, כי אנחנו נכנסים לארצות הברית. אנחנו מקווים להגיע להכנסות הרבה יותר גדולות ב-2007, פי כמה. בינתיים החברה לא מרוויחה. כמעט כל החסכונות של המשפחה מושקעים בזה. יש לי עניין גדול לפחות לא להפסיד כסף".

תהפוך למולטי מיליונר בסוף?

"נו צ'אנס. לא בזמני. אני מאמין מאוד בפרויקט הזה ואני בטוח שחברה כמו קוגניפיט יכולה להיות חברה עולמית אדירה. אבל אני לא יודע אם זו תהיה קוגניפיט או חברה שתבוא אחר כך או מתחרים של קוגניפיט. אנחנו חלוצים בתחום שלנו, וההיסטוריה של העסקים מלאה בדוגמאות שלא החלוצים הם אלה שמצליחים, אלא אלה שבאים בעקבותיהם ועושים את זה קצת אחרת או קצת שונה או קצת יותר זול או קצת יותר מהר, כי החלוצים עושים את כל העבודה הקשה ואחר כך מישהו אחר לפעמים קוצר את הפירות".

כבר עכשיו ברור שברזניץ עשיר בקשרים. הוא לא רק חבר של אהוד אולמרט ושל אלי ויזל. רשימת המשקיעים של קוגניפיט כוללת בעלי הון כמו האחים עופר, שלמה דברת ושר האוצר לשעבר של גרמניה, פרופ' מנפרד להנשטיין, היום יו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת חיפה. ברזניץ טוען ש"יש פה צירופי מקרים. האחים עופר היו בעלי חממת ההיי-טק ששם החברה פעלה וחיפשו רעיון להשקעה. את דברת הכרתי בנסיבות אחרות לגמרי, הערכתי מאוד את עצתו ושאלתי אם הוא מוכן להיות במועצת המנהלים. הוא השקיע סכום לא גדול".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ