בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פצצות בעיראק

יהודה תג'ר, סוכן ישראלי שפעל בבגדאד, שופך אור חדש על אחת התעלומות הרודפות את תולדות המדינה זה 55 שנה

תגובות

ב-14 בינואר 1951, סמוך לשעה שבע בערב, הוטלה פצצה - ואפשר שזה היה רימון יד - אל החצר הפתוחה של בית הכנסת מסעודה שם-טוב בבגדאד. החצר שימשה מקום ריכוז ליהודים, טרם צאתם לשדה התעופה, בדרכם לישראל. בעת הפיגוע היו במקום כמה מאות בני אדם. ארבעה מהם, בהם ילד כבן 12, נהרגו וכעשרים נפצעו. שלטונות עיראק האשימו שניים מפעילי המחתרת הציונית, והוציאו אותם להורג.

השגרירות הבריטית בבגדאד העבירה ללונדון את הערכתה על מניעי הפיגוע: פעילי התנועה הציונית ביקשו להמחיש את הסכנה הנשקפת ליהודי עיראק, כדי שמדינת ישראל תאיץ את קצב העלאתם; באותה תקופה התחולל בישראל ויכוח בעניין זה והיו שביקשו להאט את קצב העלייה מעיראק. הערכת השגרירות הבריטית מצוטטת בספר מאת אסתר מאיר, מאוניברסיטת בן גוריון. השגרירות הציעה הסבר שני: הפצצות נועדו להשפיע על יהודים אמידים בעיראק, שרצו להישאר שם, כדי שישנו את דעתם ויבואו גם הם.

בהשוואה לטרור המשתולל כיום בבגדאד - פיגועי 1951 אינם ראויים אף להערת שוליים, אך בתולדות העליות לישראל יש להם עד היום חשיבות, גם פוליטית. כי הפיגוע בבית הכנסת פירנס שמועות והאשמות רבות; היו שטענו כי בוצע בידי שליחי המוסד, במגמה להפחיד את היהודים ולהמריץ אותם לעלות לישראל. זו טענה המקובלת גם בין כמה חוקרים ופעילים מזרחים, והיא נשמעת לא אחת כחלק מהטיעונים נגד הציונות.

השמועה רדפה בעיקר את השר לשעבר מרדכי בן פורת, שליח המוסד בבגדאד; בן פורת אף הגיש בעניין זה תביעת דיבה - וזכה בהתנצלות. בארכיון ההגנה שמורה התכתבות בין שליחי המוסד בבגדאד לבין מפעיליהם בתל אביב ובה דיווחים על הפיגוע בבית הכנסת. הרושם העולה מחילופי המברקים הוא ששליחי המוסד בבגדאד והממונים עליהם בתל אביב לא ידעו מי ביצע את המעשה.

אף על פי כן נותרה השאלה בבחינת תעלומה, בין היתר מפני שהמדינה מסתירה עד היום מידע הנוגע בפרשה. הכוונה לפרטים שדוד בן גוריון רשם ביומנו ב-10 באוקטובר 1960. באותו היום, כמעט עשר שנים לאחר מעשה, קיבל ראש הממשלה דיווח מפורט על הפרשה מפי איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון. כמה שורות במה שרשם בן גוריון חסויות. זמן מה לאחר שהראל דיווח על הפרשה לבן גוריון, הקים המוסד ועדת חקירה ש"לא מצאה שום הוכחה עובדתית לזריקת הפצצות על ידי ארגון או פרט יהודיים כלשהם". מסקנות הוועדה פורסמו בספר שכתב בן פורת.

בימים אלה פורסמה גרסה השופכת אור חדש על התעלומה. היא באה מפיו של יהודה תג'ר, סוכן ישראלי שפעל בבגדאד, נחשף וישב שם בכלא כעשר שנים. לדברי תג'ר, את הפיגוע בבית הכנסת מסעודה שם-טוב לא ביצעו ישראלים, כי אם אנשי האחים המוסלמים; אך לפחות אחד מפעילי המחתרת הציונית, יוסף בית הלחמי (חבזה), ביצע כנראה כמה פיגועים לאחר מעצרם של חבריו, בתקווה להוכיח לשלטונות עיראק שלא העצורים מעורבים בפעולות אלה. זו הפעם הראשונה שאחד המעורבים בפרשה מאשר כי גם אנשי המחתרת הציונית ביצעו פיגועים בבגדאד.

הראיון עם תג'ר, כיום בן 83, מופיע בספר חדש מאת העיתונאי הבריטי ארתור נסלן. תג'ר ציטט שיחה עם אלמנתו של בית הלחמי: "היא אמרה שהיא שאלה אותו (אם הוא זרק את הפצצות) והוא ענה שאם פצצה נזרקה בזמן שהיינו בבית הסוהר - זה מוכיח שלא אנחנו היינו אלה שזרקו את הפצצה בבית הכנסת מסעודה שם-טוב. היא רמזה שהוא פעל ביוזמתו, לא על פי הוראות שקיבל מישראל, במטרה להציל אותנו".

אהוד עין-גיל, סגן עורך מוסף זה, שנתקל בסיפור הזה, צילצל אל תג'ר וזה אישר את הגרסה המופיעה בספרו של נסלן. אך בהופיעו בוועדת החקירה שהקים המוסד ב-1960, לא מסר תג'ר גרסה זו. עין-גיל שאל מדוע. תג'ר: "לכל דבר יש עת ומועד תחת השמש. באותה תקופה, לומר משהו מעין זה - זה לא היה מוצא חן בעיני העדה. התנאים השתנו מאז, ופה בארץ הסיפור האמיתי כבר נודע, לפחות בקרב יוצאי עיראק".

טרנר ווטש

לפני זמן מה קיבל ראש העיר באר שבע, יעקב טרנר, צלצול מראש המשלחת של הנציבות האירופית בישראל, ראמירו סיבריאן-אוזל. "הנציג הזמין את עצמו אלי", סיפר טרנר השבוע. "לא היה לי מושג מה הוא רוצה ממני, אבל הוא גם ביקש שאסדר לו סיור במוזיאון חיל האוויר, ושמחתי כמובן להיענות לו. הייתי הולך אתו בעצמי, לולא היה לי כנס כבאות חשוב באותו הזמן".

כעבור ימים אחדים התברר לטרנר שהדיפלומט האירופי בא לעיר כדי לפתוח תערוכת צילומים שאירגנו נשי משמר המחסומים; האיחוד האירופי תומך בהן וגם בתערוכה, שעמדה להיערך במרכז המורים העירוני. מנהלת המרכז אישרה את קיומה, נשי המחסומים שלחו הזמנות ואירגנו רב שיח, לרגל הפתיחה.

טרנר קיבל כמה מחאות, בהן מהורים שכולים, ואז אסר על קיום התערוכה. "אני לא נגד הצגת התערוכה", אמר טרנר השבוע, "אבל לא במוסד חינוכי עירוני".

התמונות בתערוכה משקפות חמש שנות שגרה של טרטור והשפלה יומיומית. אמרתי לטרנר שבעצם אין מקום מתאים יותר להצגתן מאשר לפני בני נוער, שיתגייסו בקרוב לצה"ל, כלומר במוסד חינוכי, שהרי מן הראוי שילמדו מוקדם ככל האפשר איך להתעלל בפלשתינאים. טרנר אמר שעוד כששימש מפכ"ל המשטרה הוא דאג להקנות לשוטרים כללי התנהגות נאותים מול הפלשתינאים, וגם לקדימה הצטרף כי היה בעד תוכנית הנסיגה של שרון, ועכשיו הוא בעד אולמרט, אבל אם ירשה להציג את התערוכה של "הווטשים" יבואו אנשי עמונה וירצו להציג תמונות המראות איך המשטרה מרביצה להם, ומה יגיד להם? גם בכנסת לא היו מרשים לווטשים להציג את התערוכה שלהם, אמר טרנר והציע להציגה במכללת קיי או באוניברסיטת בן גוריון.

נשי המחסומים פנו לבית המשפט המנהלי בעיר; עו"ד גבי לסקי טענה בשמן, בין היתר, כי החלטת ראש העיר פוגעת בחופש הביטוי וגורמת לנשי המחסומים הפסד כספי. בבית המשפט מצאו הנשים את ראש העיר עצמו ושמעו שם לתדהמתן מדוע אסור להן להציג את הצילומים שלהן: זוהי תעמולה פוליטית שמטרתה "לערער על זכותה המוסרית של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית בארץ ישראל", טען פרקליט העירייה, אלישע פלג; טרנר לא הפסיק אותו.

מתנדבות מחסום ווטש מצליחות לפעמים לפרק את המתח אצל המחסומים ולפתור במקום בעיות הומניטריות; הארגון שלהן נהנה מיוקרה רבה בחו"ל, ומשמר את המעט שנותר משמה הטוב של ישראל. אך לסכן את קיומה של המדינה, זה כמובן משהו שאסור להרשות בשום פנים ואופן, ודאי לא במוסד חינוכי, על כל פנים לא בבאר שבע, והשופט ניל הנדל הבין זאת תיכף ומיד והצדיק כמובן את האיסור על הצגת התערוכה. "עסקינן גם בסוגיה של חופש הביטוי של מוסד ציבורי", כתב.

ג'וליה אהובתי

שעות אחדות לאחר שהגמלאים נבחרו לכנסת - החלו לעבור מפה לאוזן בדיחות זקנים; לראשונה יהיו בכנסת עוזרים פרלמנטריים פיליפינים, סיפרו באינטרנט וגם עיתונאים ושדרנים הגיבו בלעג, שהרי כידוע אין דבר נלעג יותר מזקנים; גם ערבים, שחורים וכן יהודים, כמובן, ראויים לגזענות, אך אלה הלא מהווים סכנה לאנושות; זקנים אפילו זה לא: הם רק נלעגים.

הנה נושא טוב לעבודה סמינריונית: דימויים של הזקנים בתקשורת הישראלית. הייתי מתחיל עם הזקנה ההיא שחברת החשמל מציגה בתשדירי הפרסומת שלה, הא הא, כמה היא מצחיקה הסבתא המטומטמת הזאת. הסבר אפשרי - בעשור השישי לקיומה, ישראל מתקשה להיפרד משחצנות הנעורים שעיצבה את דימויה העצמי בימי הבראשית עטורי התהילה. בתוך כך היא גוזרת קיום מחפיר על מאות אלפי זקנים, בהם עשרות אלפי ניצולי השואה.

על רקע זה בולטת תוכנית טלוויזיה המשודרת בערוץ 2 בכל יום ראשון ב-11 בבוקר: "שישים-שבעים-שמונים" היא תוכנית חכמה המיועדת לזקנים ומתייחסת אליהם בהגינות עניינית, ללא התנשאות, ללא מתיקות. ביום ראשון עסקה התוכנית בנושא קשה: פרידה. ארצית בן נר, אמנית ניצולת השואה, תיעדה בסרט קצר פרידה מחברתה הקרובה, ג'וליה. זה סיפור אהבה עצוב עד דמעות; בסיומו - ג'וליה מקבלת זריקת מוות והולכת לעולמה, בהמתת חסד.

ג'וליה היא כלבה שופעת טוב לב. אין גבול לאהבה שהיא וארצית בן נר מרעיפות זו על זו; אין גבול לצערה של בן נר, בגבור מחלתה של ג'וליה, אין גבול לצערה של ג'וליה בהתקרב סופה. אך מיום ליום היא מאבדת את טעם החיים. בן נר אינה רוצה להמיתה אף יום אחד מוקדם מדי, ולא יום אחד מאוחר מדי. לבסוף הן נפרדות בנשיקה, אצל הווטרינר.

את הסרט עשתה בן נר במסגרת פרויקט שיזם ארגון הג'וינט; הנה דוגמה לזקנה יצירתית. הסרט משדר מסר ברור ופרובוקטיווי: המתת חסד גם לבני אדם, למען לא יאבדו צלם אנוש. זה יכול היה לעורר ויכוח גדול, לולא שודר בשעה נידחת כל כך; עם שעת שידור פופולרית יותר "שישים-שבעים-שמונים" גם יכלה אולי להכניס לכנסת עוד גמלאי או שניים.

וינה מזהירה

בירושלים מעריכים כי אם יצורף אביגדור ליברמן לקואליציה, ממשלת אוסטריה תחזיר את שגרירה מישראל, כשם שישראל החזירה את שגרירה מווינה, בעקבות עלייתו של יירג היידר. סתם, סתם: איך אפשר להשוות בכלל.*



יהודה תג'ר. עכשיו כבר אפשר לספר


ארצית בן נר וג'וליה. מסר ברור ופרובוקטיווי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו