בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוא תיכנן את עפולה ואת נהלל, אבל מי זוכר בכלל

ריכרד קאופמן תרם יותר מכל מתכנן אחר לעיצוב הנוף ולקביעת תבניות היישובים בארץ, אבל רק מעטים מכירים כיום את עבודתו. מאמצים להציג את פועלו לציבור נתקלים עדיין בקשיים בשל התנגדות נחרצת של משפחתו

תגובות

ברלין

ב-2008, כשישראל תציין 60 שנות עצמאות, ימלאו 50 שנה לפטירתו של ריכרד קאופמן. האם אפשר להעלות על הדעת הזדמנות טובה מזו לכבד אדם שעשייתו בתחום תכנון הערים והכפרים, האדריכלות ותפישת עיצוב הנוף בארץ השפיעה יותר מתרומתו של כל מתכנן אחר בתקופתו? אבל מי בכלל יודע להעריך את תרומתו החלוצית של קאופמן לקביעת תבניות היישובים בארץ ישראל? ומי יודע שמכלול עבודתו עולה על מה שהותירו אחריהם כמה מגדולי האדריכלים של המאה ה-20?

ב-1947, לרגל יום הולדתו ה-60, הוצגה בבית הנכאות בצלאל (לימים מוזיאון ישראל) תערוכה מקיפה מיצירותיו - "מתכנון להגשמה" שמה - שנתמכה על ידי קרן היסוד. רבים מהמבקרים בתערוכה היו בני דורו של קאופמן, שכמובן הכירו מקרוב הן את האיש והן את המציאות הבנויה בישראל של אותם ימים.

וכיום? רבים מכירים את התכנון הסגלגל, הידוע בעולם כולו, של מושב העובדים הראשון, נהלל. גם בית אגיון, מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל, מוכר לכל. אבל מי זוכר את המתכנן ומה יודעים על חייו ועל עבודתו?

ב-50 השנים שחלפו מאז מותו של קאופמן, ניסו כמה צדיקים לתקן את המעוות. הם מצאו שותפים רבי השפעה והחלו לקדם יוזמות שונות, אבל כמעט כולן נחלו כישלון. דומה שקללה מרחפת מעל הניסיונות להנצחת שמו ופועלו.

קאופמן נולד בפרנקפורט ב-20 ביוני 1887. הוא למד ציור באקדמיית "שטדל" בפרנקפורט ואצל האנס ואן-האייק בדכאו. אדריכלות למד בבית הספר הדוכסי הגבוה בדרמשטדט ובבית הספר הטכני הגבוה במינכן. אצל תיאודור פישר במינכן התוודע למקצוע בינוי הערים, שהיה אז בחיתוליו. עד 1915, עת נקרא לשרת בצבא פרוסיה, ניהל משרד משלו בפרנקפורט. ב-1919 עבר לאוסלו, עבד במשרדו של פאול אוסקר הוף והשתתף בכמה תחרויות חשובות לבינוי ערים.

באוקטובר 1920 נענה להזמנתו של ד"ר ארתור רופין ועלה לארץ ישראל. עד 1932, אז פתח משרד עצמאי בירושלים, נשא בשני תפקידים מרכזיים: אדריכל חברת הכשרת הישוב ואדריכל המחלקה להתיישבות של ועד הצירים (לימים הוועד הפועל הציוני). בתקופה זו יצק את תבניות היישובים הכפריים היהודיים והשכונות העירוניות בארץ.

העקרונות שהנחו את עבודתו אדירת ההיקף והחלוצית משפיעים על תכנון הערים בישראל עד ימינו. בין השאר ידע קאופמן להגדיר כבר אז מושגים שלא נכללו בסדר היום הציוני-הסוציאליסטי, כמו איכות חיים ותרבות פנאי.

כאדריכל של חברת הכשרת הישוב תיכנן כ-80 יישובים עירוניים ושכונות, שהושפעו בעיקר מרעיון עיר הגנים. בשביל המוסדות הציוניים תיכנן כ-160 יישובים חקלאיים. בכל תוכניותיו ניסה להביע את האידיאלים החברתיים והחקלאיים של התנועה הציונית. רעיונותיו הושפעו מהניאו-קלאסיציזם וכללו קורטוב של מונומנטליות, ועם זאת תוכניותיו הגיוניות ופונקציונליות ויש בהן התייחסות לפני הקרקע, להשפעות האקלימיות ולסביבתן. בקטלוג מכלול יצירותיו מופיעים 644 פרויקטים, החל ביצירות נעורים וכלה בעבודתו האחרונה - בית תרבות למועצת פועלי יבנה. הוא נפטר ב-3 בפברואר 1958.

בתערוכה שהוצגה בבצלאל ב-1947 הרצתה על קאופמן לוטה כהן, האדריכלית הראשונה בארץ ישראל. כהן היתה העוזרת של קאופמן מאז עלתה לארץ מברלין ב-1921. כעשר שנים קודם לתערוכה היא חיברה מאמר הוקרה ראשון עליו ומאז ועד יום מותה המשיכה לכתוב על פועלו.

עשר שנים לאחר מותו של קאופמן, התגבש רעיון לערוך לכבודו מונוגרפיה מקפת. בחמש השנים הבאות לא חסכה כהן מאמצים להגשמת המיזם. בדרך תמכו בה אנשי מקצוע משווייץ ומגרמניה. בין השאר היו מעורבים בפרויקט אריקה שפיגל, מו"לית של סדרת ספרים שעניינם ישראל ומחברת הספר "ערים חדשות בישראל", והפרופ' יוליוס פוזנר, היסטוריון האדריכלות הגרמני הנודע שהכיר אישית את קאופמן. ב-1974 חברו למיזם מכון ליאו בק ומנהלו אז, הנס טראמר.

כל שנותר מאותה יוזמה הם שני כתבי היד שכתבה לוטה כהן. בשניהם אין תמונות כלל, שכן אלמנתו של קאופמן לא ששה להעמיד לרשותה של כהן את התמונות הנחוצות. המשפחה עמדה בסירובה להעניק תמונות לחוקרים גם מאוחר יותר. במכתב ששלחה לפוזנר תוהה כהן, אם אפשר לתלות את כישלון המיזם במלחמת יום הכיפורים ובשינויים שחלו בעקבותיה ביחס לישראל.

לקראת סוף 1985 הגיש אדריכל ישראלי בשם אוריאל אדיב את עבודת הדוקטורט שלו לאוניברסיטה הטכנית של ברלין. כותרת העבודה: "ריכרד קאופמן 1887-1958 - מכלול יצירתו האדריכלית". מנחה המשנה של עבודת הדוקטורט היה הפרופ' פוזנר.

היקפה העצום של עבודת הדוקטורט, כ-1,200 עמודים, והעובדה שהיא כתובה בגרמנית, אינם מקילים על נגישותה לקהל הרחב. עותק אחד מצוי בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, שם שמור גם ארכיון קאופמן. אולם לארכיון הציוני אין ייפוי כוח לעשות בחומר כרצונו, מכיוון שיורשיו של קאופמן אינם מעבירים אותו באופן חוקי לרשות הארכיון. מדובר במצב תמוה, שכן החומר אוחסן בארכיון לפני 47 שנים. החזקה המשפטית הבעייתית עתידה להקשות על הנגישות לחומר המקורי גם להבא.

תסכול משפחתי

בשובו לירושלים, יזם אדיב תערוכה רטרוספקטיווית של יצירותיו של קאופמן במוזיאון ישראל. התערוכה היתה אמורה להיפתח ב-1987, לציון 100 שנים להולדתו של קאופמן. אדיב והאוצר הראשי של המוזיאון אז, איזיקה גאון, עשו עם צוות יועצים כל שביכולתם כדי שהתערוכה תיפתח במועדה. "הכל נע על פסי ההצלחה", אומר אדיב. ובכל זאת - המיזם כשל.

הסיבה הישירה לכישלון היתה מכשולים בלתי-עבירים מבחינה משפטית שהערימו בנותיו של קאופמן, שאחת מהן גרה בירושלים והשנייה במרילנד שבארצות הברית. חודשים של עבודת צוות מאומצת, מחקרים, תיעוד, גיוס כספים וטוויית קשרים ירדו לטמיון. הסיבה: בתו הירושלמית של קאופמן נטלה לעיונה את החוזה, שבו נקבע כי המשפחה תסמיך את המוזיאון להשתמש בחומר הארכיוני, ולא החזירה אותו מעולם. יש יסוד לסברה, שהמכשולים הקשים שהמשפחה עורמת בדרכם של העושים במלאכה מקורם בעובדה שקאופמן תיכנן כ-140 יישובים כפריים, כ-40 ערים ושכונות וכמה עשרות בניינים בכל רחבי הארץ. לעצמו ולמשפחתו, לעומת זאת, מעולם לא תיכנן דבר.

כדי להבין את עומק התהום הפעורה בין פעילותו הציבורית של קאופמן לבין תרומתו למשפחה, יש לזכור שכמה מהבניינים שתיכנן בתל אביב הוכרזו על ידי אונסק"ו "נכסי תרבות עולמיים". לבני משפחתו לא נותר דבר מפועלו. בתסכולם הם כאילו מתריסים "חייבים לנו!" אבל במקום ליזום פעולות להנצחת מורשתו, הם מכשילים כל יוזמה.

אדיב לא הרים ידיים. כ-20 שנה אחרי כישלון התערוכה, הוא ניסה את מזלו מחדש. לקראת שנת היובל למותו של האדריכל הדגול יזם פרויקט הנצחה בין-תחומי שאפתני, שכותרתו "ריכרד קאופמן 2008". תערוכה במוזיאון ישראל היתה רק חלק אחד של המיזם. לצדו תיכנן אדיב אירוע בקנה מידה בינלאומי יוצא דופן, שעתיד היה לכלול עשרות פעילויות בישראל ובגרמניה.

כל מי שיש לו יד ורגל בנושאי תכנון, אדריכלות, התיישבות, היסטוריה, גיאוגרפיה, אמנות, ארגון כנסים וגיוס מקורות מימון בישראל, בגרמניה ובארצות הברית, נהפך לשותף בפרויקט. אדיב הקיף את עצמו בעוזרים מקצועיים ובאנשי תקשורת מהמעלה הראשונה.

להגשמת הרעיון הוקמה מועצה ציבורית בינלאומית, שבין חבריה הפרופ' עומאר אקבר, מנהל ה"באוהאוס" בדסאו, האדריכלים דניאל ליבסקינד, דוד רזניק וצבי הקר, אשר בן-נתן, שגריר ישראל הראשון בגרמניה ונשיא אגודת ישראל-גרמניה, הפרופ' יוסי בן ארצי, רקטור אוניברסיטת חיפה, הארכיאולוגית הפרופ' טרודה דותן, הזמרת מירה זכאי, הגיאוגרפים רות קרק ויוסי כץ ומיכאל לוין, "הוגה רעיון העיר הלבנה" ונציגי ארגונים לשימור, עיצוב ואדריכלות. הפסל דני קרוון הביע הסכמה לתכנן פסל סביבתי ליד נהלל לזכר קאופמן, והמלחין נועם שריף ניאות להלחין פואמת הוקרה לרגל פתיחת החגיגות.

אדיב הציג את תוכניתו לשגריר ישראל בברלין ולנספחת התרבות הגרמנית בתל אביב. מוזיאון ישראל, מוזיאון היקים בתפן, מוזיאון האדריכלות הגרמני, המוזיאון היהודי בפרנקפורט, מוזיאון מרטין גרופיוס והאקדמיה לאמנויות בברלין הביעו הסכמה ראשונית לעריכת תערוכות לזכר קאופמן. גם אוניברסיטאות בישראל ובגרמניה החלו לשתף פעולה לקראת מימוש הרעיון. קרן הפיס לתרבות ולאמנות העבירה מענק ראשוני, שיועד להצלת ארכיון קאופמן ולהעלאתו באתר אינטרנט.

אדיב גם יצר קשר עם הוועדה הממלכתית לסמלים ולטקסים וכך נולד מה שנועד להיות גולת הכותרת של הפעילות להנצחת פועלו של קאופמן - ההכרזה על שנת ה-60 לעצמאות ישראל כעל "שנת ההתיישבות". כן נעשו הכנות לקרוא רחובות על שמו של קאופמן, להנפיק מדליית זיכרון ממשלתית וסדרת בולים לכבודו ולקביעת פרס למצוינות בתכנון כפרי על שמו למתכננים צעירים.

מיזם "ריכרד קאופמן 2008" קרס. המוסדות והאישים המעורבים בו עומדים לפני תעלומה: מה גרם לבני משפחת קאופמן להחליט שלא לשתף פעולה עם צוות ההיגוי ומדוע הם מונעים מאבי המשפחה את הכבוד העצום המגיע לו.

כיצד אפשר לכבד את ריכרד קאופמן, ומעל לכל - מתי? האם ניאלץ להמתין עד שיצמח דור חדש של חוקרים, שישוב ויחפש את המסגרת המתאימה להצגת יצירתו של קאופמן? וכשזה יקרה, מי יקבע אם אפשר להציג את פועלו בתערוכה זו או אחרת? התיתכן תקווה כלשהי?

פסיפס בכפר יהושע

בכפר יהושע, מושב שתוכנן בידי קאופמן, נחנכה ב-2004 רצפת פסיפס יפה לכבודו של האדריכל. את הרעיון הגה האמן בן המושב אלי שמיר, שגם פיקח על מימושו. למרות יופיים של הרעיון והמחווה האמנותית, השפעתם בכל הנוגע להנצחת המורשת מוגבלת.

התערוכה "העברים החדשים - 100 שנות אמנות בישראל", שהוצגה בקיץ האחרון בברלין, הראתה שבעולם יש התעניינות רבה ביצירה האמנותית הישראלית. במבט היסטורי יוכל ריכרד קאופמן, היהודי הגרמני והאדריכל הישראלי, שעבודותיו גדשו את חלק הארי של אגף האדריכלות בתערוכה זו, להיות חוליה מקשרת בין שתי המדינות. אם לא עכשיו, אימתי?

ד"ר זונדר היא חוקרת של אדריכלות ארץ-ישראלית ב"מרכז משה מנדלסון" שליד אוניברסיטת פוטסדאם. ספרה, "ערי גנים בארץ ישראל, חזונות של תכנון ערים ציוני מתיאודור הרצל ועד ריכרד קאופמן", יצא ב-2005 בבית ההוצאה Olms שבהילדסהיים



קאופמן. צולם על ידי בטינה אופנהיימר. אמצע שנות ה-50



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו