בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחפשים את השלט

מאבק ארוך, לרבות עתירה לבג"ץ, הביא השבוע להצבת שלט בפארק קנדה המאזכר את הכפרים שצה"ל הרס במלחמת ששת הימים. הכל כמו קרה אתמול: מי בעצם היה קאוקג'י?

תגובות

ימים אחדים לפני שערוץ 2 של הטלוויזיה שלח ליער קנדה את צופי תוכנית הריאליטי "מחפשים את המטמון", הופיעו שם כמה מעובדי הקרן הקיימת והקימו שלט המתאר את תולדות המקום. לא היה זה השלט הראשון שהעמידו, אך איתן ברונשטיין, מפעיליה של עמותת "זוכרות", לא היה מרוצה מהשלט הקודם. העמותה שלו מציבה שלטים המזכירים כפרים שהוכחדו במלחמת העצמאות; הוא רצה שהשלט ביער קנדה יזכיר את הכפרים שצה"ל הרס במלחמת ששת הימים. הקרן הקיימת סירבה, כצפוי, כי להקים ספסלים וברזיות על הריסות כפרים - זה איכות חיים, אך להזכיר את הריסת הכפרים - זה פוליטיקה, ופוליטיקה, כידוע, זה משהו רע.

ברונשטיין לא ויתר; באמצעות עו"ד מיכאל ספרד הוא ניסה לעמוד על שלו וגם אל המנהל האזרחי פנה, שהרי זהו שטח כבוש, וכשגם הצבא סירב לאזכר את הכפרים ההרוסים - פנה ברונשטיין לבג"ץ. הריסת הכפרים האלה, במלחמת ששת הימים, תועדה היטב וגם צולמה. זה ייחודה: בניגוד לכפרים אלמונים, שנהרסו במלחמת העצמאות, הריסות לטרון היו למורשת חיה.

צה"ל מעדיף לפעמים להתפשר, כדי למנוע את הצורך להיכנע לבית המשפט העליון וכך היה גם במקרה זה: הצבא הודיע לבג"ץ כי השלט יוצב. ברונשטיין רצה בעצם שלט מפורש יותר, הצבא הסכים רק לנוסח עמום למדי, אך החל מהשבוע יכולים המטיילים בפארק קנדה לקרוא שהם מבלים בשטח שפעם היה מיושב.

תשע השורות הראשונות בשלט מספרות את תולדות המקום מאז ימי התנ"ך, הביזנטים והצלבנים. שש השורות הבאות מיוחדות למה שקרה במלחמת ששת הימים: 2,000 תושבים היו בכפר עמואס, 1,700 ביאלו. הם מתגוררים כיום בירדן וברמאללה. לא נאמר שצה"ל הרס את הכפרים, אך השלט מזכיר את "חורבותיו" של עמואס ואת בורות המים שנשתמרו ביאלו: אם לא נשתמרו בתים - מסתבר שנהרסו.

הסיפור הזה ממחיש שוב עד כמה פוליטית ורגישה היא ההתמודדות עם העבר, עד היום. השבוע יצא לאור ספרון מודפס בהידור על נייר כרומו, ספק לקסיקון ספק מדריך למטייל באתרי הקרבות וההנצחה משנת 1948 ("מדריך כרטא למלחמת העצמאות"). המחבר הוא היסטוריון ידוע, יהודה ואלך.

בעיקרה זו היסטוריה צבאית, עם מפות קרב ועליהן חצים רבים, אך הפוליטיקה מדברת מכל עמוד כמעט. הישראלים, כמקובל, מעטים וחלשים, הערבים רבים וחזקים; בשום פנים אין להבין איך בעצם ניצחו הישראלים. זר לא יבין גם כיצד הוחלט אלו מפקדים ישראלים יוזכרו בספרון הזה בשמותיהם ואלו מהם יושלכו אל תהום הנשייה. רק מי שחי עד היום את המלחמה בין בני האור לבני החושך יבין מדוע עוד צריך היום להעלים את חלקו של אצ"ל בכיבוש יפו. כמקובל אין כל הסבר מיהו בעצם קאוקג'י זה, שצבא ההצלה שלו מוזכר מעת לעת, לעולם במירכאות, כמובן.

משרד החינוך כבר משתחרר מנוכחותה של לימור לבנת, אך הספר הזה הופק בתקופת כהונתה ומשקף את הלשון שהיא רצתה להשליט בספרי הלימוד: צה"ל משחרר ומטהר, הערבים מאורגנים בכנופיות, התושבים עוזבים. תחת הכותרת "שחרור טבריה" כתוב במדריך כרטא: "הפלוגה כבשה את מלון טבריה, פתחה את הדרך לעיר העתיקה, טיהרה את הבתים בסביבה והרסה את המחסום שהניחו הכנופיות בדרך לגליל העליון. ב-18 באפריל נכנעו ערביי טבריה ורובם עזבו את העיר בסיוע הצבא הבריטי".

כמו מלחמות כה רבות בספרי ההיסטוריה גם המלחמה הזאת חשפה את הטוב שבאדם ונראה שלא היה לה מחיר. פה ושם אוזכרו הרוגים, רובם ישראלים; אין לדעת מה מספרם הכולל. אין לדעת כמה ערבים נהרגו. צירוף המלים "הפליטים הערבים" מופיע פעם אחת, בעמוד 268, במשפט אגבי למדי. במהלך המלחמה נהרסו כידוע כמה מאות כפרים ערבים, אך במדריך כרטא מוזכרים רק מעטים מהם; התושבים "עזבו", "ברחו", "נטשו", או "נסו לכל עבר". גורל התושבים ברמלה ובלוד מתואר בלשון נועזת, כמעט פוסט-ציונית: "למחרת הושלם פינוי תושבי לוד ורמלה".

יש איזו אצילות מסתורית בלשון הסביל הזאת: מי בדיוק "השלים" את "פינוי" התושבים ואיך בדיוק זה נעשה? יצחק רבין יוזכר רק בהמשך, בסיפור המלחמה בירושלים. בין היתר מוזכר בפרק זה "אסון שיירת הדסה". עשרות נוסעי השיירה, ובהם רופאים ואחיות, נרצחו בידי ערבים ב-13 באפריל 1948. "אסון דיר יאסין" שקרה ארבעה ימים קודם לכן אינו מוזכר.

על ההחלטה שלא לכבוש את רצועת עזה נכתב במדריך: "הפסקת האש שנכפתה ב-7 בינואר גזלה מצה"ל את פירות הניצחון". הנה יסוד להרהור: אילו צה"ל היה כובש את הרצועה ב-1948, ו"פינוי התושבים" היה "מושלם" - החיים בארצנו היו יפים יותר, היום.

טרנר ווטש (המשך)

נשי מחסום ווטש, שלא הורשו בשבוע שעבר להציג תערוכת צילומים במרכז המורים הפדגוגי בבאר שבע, פנו תחילה לבית המשפט המנהלי בעיר וכשדחה את עתירתן - פנו לבית המשפט העליון. גם השופטים מרים נאור, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין פסקו שהתערוכה לא תוצג במרכז. עיריית באר שבע חשבה שניצחה וזה נכון: העליון פסק כי לראש העיר יעקב טרנר מותר לאסור פעילות פוליטית במרכז המורים.

אך הכרעת העליון, 18 שורות בסך הכל, מנוסחת ברוחו של האורקל מדלפי: לאחר שפסקו כי אסור להציג את התערוכה, ייחדו השופטים 22 מלים להיבט העקרוני: "עם זאת אין באמור כדי לגרוע מקביעותינו לגבי חופש הבעת הדעות השונות והחלפת רעיונות בשטחי ציבור ברשות מקומית, הכל כמובן בגדרי הדין".

המשפט האחרון מתייחס אל פסק דין שהשופטות נאור וארבל עצמן ואתן דורית בייניש, חיברו לפני כשנה. עמותה הפועלת לשוויון בין ערבים ליהודים ושמה "קול אחר", ביקשה לערוך אירועים באודיטוריום של המועצה האזורית משגב. המועצה סירבה, בטענה כי זוהי פעילות פוליטית. העמותה פנתה לבית המשפט העליון, יחד עם האגודה לזכויות האזרח, ושלוש השופטות כתבו בין היתר: "על הרשות המקומית לפתוח את מתקניה המיועדים לשימוש הקהל הרחב תוך מתן אפשרות להבעת דעות שונות, ובכלל זה לאפשר מתן במה לביטוי פוליטי, מבלי להגביל את הביטוי לו היא נותנת במה על פי תוכנו". הן הזכירו, למשל, את כיכר רבין בתל אביב: היעלה על הדעת שעיריית תל אביב תאסור לערוך שם הפגנות פוליטיות?

מדוע אם כן אסור להציג את תערוכת מחסום ווטש במרכז הפדגוגי בבאר שבע? ככה. 18 שורות לא מספיקות כנראה לנמק זאת, ואכן הפסיקה נותרה ללא הנמקה.

הכל על בוכבזה

בתחילת שנת הלימודים הנוכחית הודיע ראש העיר אור יהודה, יצחק בוכבזה, כי לא יתיר לתלמידים מאתיופיה להיכנס לבתי הספר. זו היתה מחווה גזענית, אכזרית, ובוכבזה התנצל אחר כך. לרגע קט דומה היה עם זאת שבוכבזה השיג את שלו: הכל הסכימו אתו שיש לו בעיה.

אור יהודה, מעברה שהיתה לעיירת עולים מארצות ערב, הצליחה עם השנים לחלץ את עצמה מתוך נחשלות עברה; אין מה שמפחיד את ראש העיר יליד לוב יותר מחזרה אל ימי המצוקה. כ-35 אלף בני אדם מתגוררים כיום בעיר, אחד מכל שלושה מזרחים, וכ-200 משפחות מאתיופיה, רובן נזקקות סעד. יש קושי אמיתי לטפל בהן כראוי והורים בבתי הספר בעיר גם אינם רוצים בילדים מאתיופיה, מפני שהם מאתיופיה.

לפני זמן מה קיבל בוכבזה הודעה ממשרד הקליטה, או בלשונו "תעודת משלוח": רשימה ובה שמותיהן של 49 משפחות, בסך הכל 215 נפשות הצפויות להתיישב באור יהודה, עם יותר ממאה ילדים. בוכבזה מחזיק מכתב שקיבל ממשרד החינוך ובו התחייבות לשלוח את ילדי העולים מאתיופיה ללימודים ביישובים אחרים, על חשבון המשרד.

עכשיו אביב הגיע פסח בא - זה הזמן לרשום ילדים לשנת הלימודים הבאה - אך עד כה לא מסר משרד החינוך לראש העיר היכן ילמדו ילדי האתיופים. בוכבזה מגיב בגוף ראשון: במכתב למבקר המדינה הוא טוען כי משרד החינוך פועל "בציפייה שגם בשנה זו נגיע לאחד בספטמבר והכל ייפול עלי. הפעם, החלטתי, לא אתן לכך לקרות". משרד החינוך אומר כי בימים הקרובים ימסור לראש העיר היכן ילמדו התלמידים.

מה זה אנוף

בימים אלה ניגשים לבחינה פסיכומטרית, תנאי לקבלה באוניברסיטאות. יש בתי ספר פרטיים המכשירים תלמידים לעמידה בבחינה הזאת; הקורס לא זול והנה פגיעה בשוויון הסיכויים של אדם צעיר להיכנס לאוניברסיטה. שירות בצה"ל מוזיל את מחיר ההכנה והנה עוד יסוד לאפליה. אבל האפליה האמיתית מתבטאת במבחן בעברית: מי שלא למדו בבית ספר יהודי טוב, רצוי דתי, יתקשו מאוד לזכות בניקוד שיאפשר להם להתקבל באוניברסיטה. הנה אפליה נגד מי שלא נולדו בישראל להורים דוברי עברית ברמה תיכונית לפחות, כלומר, בין היתר, רוסים, ערבים ואתיופים.

להלן רשימה אקראית של מלים, הנכללות בתוך קרוב לאלפיים מלים בעברית, ארמית ולועזית שבית הספר לחמן מציע לתלמידיו להכיר, לפני שהם ניגשים לבחינה:

ארחו ורבעו; אליה; אנוף; אנפילאות; גפיר; השאה; זבד; זבדה; חשרה; מגס; מאפליה; מדוה; מהודם; מוז; מוך; מופז; מחבצה; מיסב; מלבר; מלית; ממזגה; מסג - וכיוצא באלה מלים עד סוף אותיות הא"ב. בין המלים הלועזיות - אקסטרוברטי; דדוקציה; טלקינזיס; טרנסצנדנטלי. בין המונחים בארמית - ואידך זיל גמור; מיני תרגימא; מאי נפקא מינה.

ובאמת, מאי נפקא מינא אם רופאי השיניים של העשור הבא יכירו את המונח הזה או לא? הרבה יותר חשוב שיהיו גם רופאי שיניים שלא נולדו אל תוך אליטה תרבותית המבקשת להסתגר בתוכה באמצעות מבחנים כאלה, ומהנדסים ופסיכולוגים ועורכי דין גם, כמובן. כבר התווכחו הרבה על הפסיכומטרי; זו סוגיה מורכבת, כן, אך כדאי לפתוח את הוויכוח מחדש.*



השלט החדש. אם לא השתמרו בתים, מסתבר שנהרסו


פליטים באזור לטרון, יוני 1967. צה"ל העדיף להתפשר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו