בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תודה, אבל באמת לא הייתם צריכים. או שאולי כן

מהן המתנות שכולנו מקבלים ונותנים לעתים קרובות כל כך, ובחגים יותר מתמיד? האם אנחנו חופשיים לבחור להביא מתנה? מה אנחנו כופים על מי שאנו מעניקים לו מתנה? איך אפשר להשפיל באמצעות מתנה? ואילו מתנות מחלקת המדינה? גדי אלגזי על חיבורו של האנתרופולוג מרסל מוס, "מסה על המתנה"

תגובות

מסה על המתנה מרסל מוס. תירגמה מצרפתית: הילה קרס. עריכה מדעית: אילנה סילבר.
סדרת ליבידו, הוצאת רסלינג, 240 עמ', 84 שקלים

כמה מלים נרדפות ל"מתנה" אתם מכירים בעברית? הנה רשימה חלקית: מתנה, מתן, מתת ומנחה (שכבר קין ניסה את ידו בה, ללא הועיל). גם התרומה, התשורה וההענקה שייכות לכאן, וצאצאיהן המודרניים, התשר והמענק, הטובה וההטבה; לאלה יש להוסיף את הבונוס הלטיני והדורון היווני והשי העברי, ואפילו האשכר העתיק. נדבה, מסביר רש"י, ניתנת "מרצון טוב" והיא פרישנ"ט בלע"ז, present בצרפתית העתיקה של זמנו. ואם נתעקש להמשיך, ניתקל גם במשאת ("משאת כפי מנחת ערב", תהלים קמ"א), במגדנות (דה"ב כ"א), ואפילו בסבלונות (שהם בעת ובעונה אחת מעמס ומשא, מלשון סבל, וגם מגדנות ששולח החתן לארוסתו), ועוד היד נטויה.

הריבוי הזה ודאי אומר כי מתנות חשובות מספיק לעברית העתיקה ולמשתמשיה כדי שימופו בעזרת שדה סמנטי שלם; מעבר לכך, אפשר היה לסקור בשיטתיות את שימושיהן ולחלץ מן העברית לשכבותיה רפרטואר שלם של דפוסי נתינה והענקה, חליפין והעברה: שי (תמיד "צנוע", במיוחד לעובדים) אינו תשורה (סמלית, אבל אבוי אם תישכח), ושניהם שונים מן התשר (למי שאינו מקבל משכורת). המנחות, כך נדמה, זורמות מלמטה למעלה, מן הנתינים לשליטים ולכוהנים, ואילו המתת (מתת אלוה, מתת חסד) זורמת, אם בכלל, מלמעלה למטה.

הספרון הצנום שלפנינו התפרסם לראשונה ב-1924. מחברו הוא מרסל מוס (1872-1950) - מן ההוגים הקלאסיים של מדעי החברה המודרניים. מוס נשאר בצלם של הגדולים - ובראש ובראשונה בצלו של דודו, אמיל דירקהיים. הוא לא השאיר אחריו כרכים עבי כרס; עיקר עבודתו מקופל בסדרת מסות קצרות שפירסם מתחילת המאה ה-20 ועד סוף שנות ה-30, החל במסה החלוצית מ-1902, שבה ניסה יחד עם דירקהיים להראות את הזיקות בין דפוסי ארגון חברתי לדגמי מחשבה ותפיסה, דרך סקיצה של תיאוריה של המאגיה (1903), וכלה בחיבורים המאוחרים על הטכניקות של הגוף (1934) ועל דגמי האישיות ותפיסת העצמי (1938).

מוס שייך לאותו עידן חלוצי שבו עוד לא נפרדו דרכיהן של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, ושבו פעלו סוציולוגים שהוכשרו כהיסטוריונים ואנתרופולוגים שכל הכשרתם בפילוסופיה. כמה ממסותיו הקצרות הן בבחינת מועט המחזיק את המרובה. אפשר היה לכתוב פרקים חשובים בתולדות מדעי החברה במאה ה-20 כתולדות ההתמודדות החוזרת עם כמה מהרעיונות ששירטט מוס. המסה על המתנה, המוגשת לנו עתה בעברית בתרגומה של הילה קרס ובצירוף מבוא מאיר עיניים מאת אילנה סילבר, היא אחת מאלה.

מה חשוב במתנות?

מה כבר יכול להיות חשוב במתנות? מוס מוביל אותנו במסתו אל השבטים הגרמאניים, אל דורונות יווניים ובנפיקיות רומיות. הוא עוזב את אירופה - בלי לצאת מכורסתו, שכן מוס לא ביסס את דבריו על מחקרי שדה אלא על קריאת דיווחי נוסעים, ספרות היסטורית, משפטית ופילולוגית ודו"חות אתנוגרפיים - ומוביל אותנו לפולינזיה, מלנזיה וצפון מערב אמריקה, רק כדי לשוב בסיום המסה אל אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

אין טעם לתמצת את דבריו, והטקסט אינו קל לקריאה. כל שאנסה לעשות הוא להציג באופן חלקי ומוטה כמה מרעיונותיו המרכזיים כדי להזמין קוראים להתמודדות עצמאית עם הטקסט.

המתנה, לפי מוס, יוצרת קשרים חברתיים. ההתחייבות החוזית תמה עם מילויה; עם תשלום המס אנו מבקשים לשכוח את גובה המסים. אך המתנה, זו טענתו הראשונית של מוס, אינה פעולה כלכלית טהורה וגם לא התחייבות משפטית פשוטה; בניסוחו הידוע של מוס, המתנה היא "תופעה חברתית טוטלית", אתגר לדרך שבה אנו מחלקים ומבינים את העולם החברתי כמורכב מזירות נפרדות ונבדלות, כל אחת והכללים המיוחדים לה.

המתנה קושרת את המקבל לנותן; המקבל - זהו הביטוי העברי הנפלא - נשאר אסיר תודה. חובה עליו לקבל את המתנה ואת כל מה שהיא טומנת בחובה. ובתודתו אין די, שכן חלה עליו חובה לא ברורה לשוב ולתת - מרצונו הטוב, אם ירצה ואם לא, מתנה-שכנגד, ומחזור הנתינה והקבלה נמשך והולך. מה שמתרחש בחילופי המתנות אינו ניתן לצמצום להעברת טובין, לשינוי בחלוקת הנכסים בין המשתתפים, שכן התהליך עצמו מחולל שינוי ביחסים שבין משתתפיו.

הנה דוגמה שתכליתה לסבר את האוזן בלבד. חשבו על קבוצה של 15 איש, הפוגשים זה בזה לראשונה כדי להשתתף בקורס בן 15 פגישות. בהפסקה קונה לעצמו כל אחד מהמשתתפים כוס קפה או תה. במקום זאת מסכימים המשתתפים שבכל פגישה יקנה אחד מהם בתורו שתייה לכולם, וכך, עד לסיום מחזור הפגישות, מספיק כל אחד מהם להזמין את כל האחרים לכוס שתייה.

במונחים כלכליים טהורים כמעט לא קרה דבר: כל אחד מהם הוציא בסופו של חשבון ממש אותו סכום שהיה מוציא לו קנה לעצמו בכל פגישה שתייה מכספו. אך חברתית, מחזור ההזמנה ההדדי יכול לחולל בהם תמורה: במקום שיווי משקל אדיש נוצר בין המשתתפים חוסר-איזון דינמי: חוב המתגלגל מפגישה לפגישה בין אלה שכבר הזמינו לאלה שעדיין לא עשו זאת. כל פגישה מסתיימת בציפייה, מצד אלה שכבר פרעו את חלקם, לפגישה הבאה, שבה אלה שעדיין לא הזמינו ימלאו את חלקם; אינטרס קולקטיבי מאחד אותם. המשתתפים יכולים להיהפך מאוסף של יחידים, הקונים לעצמם, לקבוצה.

כוחם של חפצים

הדוגמה מבהירה את כוחם של חפצים העוברים מיד ליד ליצור זיקות חברתיות, אך היא עדיין מציגה לפנינו הסדר מלאכותי ומפורש של מחזור התחייבויות הדדי. תנועת המתנות בחברה היא מרתקת עוד יותר כשאינה מבוססת על ודאות אלא על ציפייה דרוכה: האם אכן ישיב המקבל במתנה לנותן או לצד שלישי כלשהו? והאם המתנה-שכנגד תהלום את זו שניתנה או שתעמיד אותה באור נלעג: קטנה מדי, גדולה מדי? וכמה זמן יעבור בין המתנה למתנה-שכנגד?

יותר מכך: מוס מדגיש כי המתנה הכרחית וחופשית בעת ובעונה אחת, מעשה של רצון טוב והתחייבות חברתית עמומה אך חזקה. האם נוכל לחשוב את שני הדברים בבת אחת? זהו צד אחר של תרומתו של מוס: להציע למחשבה החברתית אובייקטים שטוב וקשה לחשוב דרכם, מושאי מחקר קונקרטיים המערערים על תפיסות שגורות, על חלוקות מבוססות בעולם החברתי והמדעי בין ההכרחי לחופשי, בין הוודאי לבלתי צפוי.

ואם לא די באלה, מוס מציע לנו לחשוב על המתנות העוברות מיד ליד לא כחפצים דוממים בלבד אלא כהתגלמות של מעניקיהן (וכל מערכת יחסים המסתיימת בערימת חפצים מיותמת מזכירה לנו זאת). רק כך, הוא טוען, אפשר להבין כיצד חפצים נודדים יכולים ליצור זיקות חברתיות בין אנשים. תפיסתו של מוס מערערת על ההבחנה הברורה בין אנשים לחפצים, כדי לחשוב על טובין המגלמים את נושאיהן, חפצים שלא איבדו את זיקתם למי שהעניק אותם: מאגיה יום-יומית המטעינה חפצים בכוח משיכה חברתי. וככל מאגיה, היא לא תמיד מצליחה.

קודמיו של מוס, וקרל מרקס בראשם, הניחו לפתחם של כל מדעי האדם תזה מהפכנית: תהליך המגע ומשא שבין האדם לטבע, תהליך העבודה, מעצב באופן מכריע את היחסים בין אדם לאדם, היחסים החברתיים. מול תפיסה זו, המציבה את הייצור בלב ניתוח החברה ושינויה, מציע מוס תפיסה אחרת, שבמרכזה תנועת הטובין והשירותים; לא הייצור אלא מחזור החליפין, הנתינה והקבלה.

ואם חשבנו, בעקבות מקס ובר ואחרים, שבכך מכוון אותנו מוס אל השוק - היישות העצומה ההולכת ומשנה צורה, פורצת את גבולות כיכר השוק העתיקה ומשנה את פני החברה כולה, הופכת בני אדם לחפצים ואת כישרונותיהם לסחורות - מפתיע אותנו מוס שנית, ומזמין אותנו לחשוב על התנועה המתמדת של טובין ושירותים בחברה מחוץ לשוק ומעבר לו, בין קרובים ואוהבים, אויבים ויריבים, מיסיונרים וילידים, הורים וילדים, כעל רשת של חוטים וזיקות, של ערוצי נתינה וקבלה, הממלאת תפקיד מרכזי בכינון החברה ובתחזוקתה. ממש בשעה שנדמה שחוקיו של עולם הסחורות הולכים וחודרים לכל פינה, מזכיר לנו מוס כי חיים שוקקים מעבר לו, לפניו, בשוליו ואולי גם בתוכו.

אילו מתנות נשכחות ואילו נזכרות?

אין פירוש הדבר שמתנות הן טובות או רעות, שהן יוצרות בהכרח סולידריות בין מקבלים ונותנים, או מציבות את המקבלים בהכרח כבעלי חוב של הנותנים: מוס נוטה לפעמים לכמה מן ההכללות האלה, אך בעיקרו של דבר הוא פותח עולם שלם של יחסים חברתיים, של תרומות ומתנות, שוחד ונדבות, ירושות ונדוניות, מתנות אוהבים ותשורות נימוס של שגרירים: רפרטואר עצום וגמיש של דגמי פעולה, מהלכים ומהלכים-שכנגד. מדוע מתנות מסוימות זוכות למענה ואחרות נכשלות? כיצד אפשר לבטא נחיתות באמצעות נתינת מתנה, לסמן כפיפות בעזרתה וגם ליצור עמדת עליונות על ידי הענקת מתנה, להציב אתגר ליריבים באמצעות הענקה ראוותנית או להשפיל את המקבלים במתנה, שאיש אינו יכול להחזיר אותה, ועוד יותר באמצעות סירוב לקבל מתנה-שכנגד?

מדוע נשכחות מתנותיהם של הנשפלים, ואילו החזקים יכולים לתת מעט ובכל זאת ייזכרו מתנותיהם, ועוד יתעצמו ויגדלו? כיצד משפיעה הפיסיקה החברתית על תנועת הטובין כך שמתנותיהם של העניים, הזורמות מעלה, נחשבות פחות מערכן - ואילו נדבות העשירים צוברות משקל בדרכן מטה?

בכך הבחין כבר רלב"ג בפירושו לפסוק "עושק דל להרבות בו" (משלי כ"ב): "אך הדל הנותן לעשיר - הנה אין לו בזאת המתנה תועלת רק לחסר קניינו, כי העשיר לא יחשוב (יחשיב) מאוד המתן הזה, עם שהוא יבזה הדל וילעיג עליו על מה שנתן לו ולא ישתדל להשיב לו גמול".

ומתי מנסים הנותן והמקבל לשתף פעולה ולשמור על כבודם בכך שהם מסתירים מעצמם וזה מזה את טיב היחסים שביניהם? על הפסוק "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו / מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו" (תהלים ע"ב) אומר התיאולוג ז'אן קלוין (1509-1564), כי "מנחה" ו"אשכר" אכן מציינים בעברית עתיקה מתנות, אך לאמיתו של דבר מדובר במס שמעלים המלכים המובסים למנצח. הכתוב, הוא מוסיף בפיכחון פוליטי, משתמש במונחים המציינים מתנות כדי לטשטש את חרפת המובסים.

ואם נדמה שכל אלה פותחים פתח רק למיקרו-סוציולוגיה של החיים החברתיים, הרי מוס פותח שאלות רחבות הרבה יותר בהיסטוריה החברתית, שמאז הוקדשו להן מחקרים אין ספור: כיצד יצרו הדתות הגדולות קטגוריה מיוחדת של מתנות - מתנות ללא תמורה, מתנות טהורות, שיעילותן מותנית בכך שיינתנו שלא על מנת לקבל פרס - ורק אז יזכו הנותנים לגמול? מה הקשר בין מתנות טהורות להופעתם של חליפין טהורים, מסחריים בתכלית? כיצד הפכו מנחות ותרומות לכוהנים ופקידים למסים סדירים, החומר שממנו נבנות מדינות ושממנו משולמות משכורות פקידים? ומצד אחר, איך הפכו מתנות לרבי-ממלכה מעניין מכובד, אות כבוד, לשלמונים מסוכנים, מתנות החותרות במסתרין תחת הסדר הציבורי?

מה בין התשורה לצ'ק

מוס לא גילה לבדו את המתנה. למן השליש האחרון של המאה ה-19 ועד לזמנו, התנהל בכל מדעי האדם דיון ער בנושא, שרבים ממשתתפיו נשכחו מלב. מוס עצמו לא תרם תצפיות חשובות משלו; הוא העז להכליל, להמשיג ולהצביע על המתנה כאובייקט שאפשר לחשוב בעזרתו מחדש על שאלות יסוד. בכך יצר מוס שדה מחקר שלם, במקום שקודם היו רק תצפיות ואבחנות מבודדות.

אך בה בעת, בעצם גילויה של המתנה, אולי הסתיר אותה מוס, אולי הקשה עלינו לראות, כי אין מדובר בעצם במוסד אחד, אלא בשם כולל למגוון רחב של דגמי נתינה והעברה שונים מאוד זה מזה. מה משותף כבר לתשורה הסמלית ("תודה, אבל באמת לא הייתם צריכים") ולמתנת החתונה במעטפה הידועה, שתוכנה נבדק ומוערך כבר באותו ערב? מה בין המינחה שמעלים לקדוש התורן וזרם המתנות הקטנות והגדולות המפכה כל העת הלוך ושוב בין משקי בית בכפר?

המתנה היא בעצם שם כולל למרחב שלם והטרוגני של העברת נכסים ושירותים, שהמכנה המשותף להם אינו בהכרח חיובי אלא שלילי: הם אינם בגדר העברה מסחרית, תן-וקח מפורש הכפוף לכללי השוק - וגם לא העברה כפויה ומחייבת, מס למדינה או שירות חובה. רק מנקודת מבט מודרנית מובהקת, כזו שבעבורה נהפכו השוק והמדינה למובנים מאליהם, מוסדות המטילים את צלם על כלל צורות המגע והמשא החברתי, יכולות כל המתנות להיראות דומות, כצל המלווה את עליית השוק והתעצמות המדינה.

אין זה מקרה, שהמשגת המתנה בגרמניה מתרחשת בד בבד עם חקיקת קודקס המשפט האזרחי בשנות התשעים של המאה ה-19, שתוך כדי הסדרה קפדנית של החליפין המסחריים ודיני החוזים נאלץ למצוא מקום גם לאותו דפוס ארכאי של העברת טובין ושירותים מאדם לאדם. סעיף 516 של הקודקס קבע, כי רק נתינה ללא כל תמורה תיחשב למתנה. ממש בשעה שהומו אקונומיקוס הופך מחזון בלהות למציאות חברתית רווחת, מתמלאת הבימה בכפיליו ויריביו.

המשגת המתנה מתרחשת, באופנים שונים, בתקופה הקצרה שמסוף המאה ה-19 ועד לאחר "המלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה. זהו זמן המשגת המודרנה - אצל מרקס, ובר, דירקהיים, זימל ומוס - הזמן שבו משברי הקפיטליזם התעשייתי, התפשטותו העצומה, הגלובליזציה המהירה שלו ("עידן האימפריאליזם") והאתגרים הפוליטיים והרעיוניים שבפניהם הוא עומד מאפשרים מודעות מובהקת לייחודו, גורמים לחידוש הדיון בדבר מוצאו, מעוררים ויכוח פוליטי חריף על החלופות האפשריות לו - וגם גילוי מחודש של המוסדות והפרקטיקות שבצלו.

וכך, ממש בשעה שהמדינה המודרנית הולכת וממלאת את המרחב החברתי, ממש בשעה שהקפיטליזם התעשייתי מפרק זיקות חברתיות קיימות ומעצב אותן מחדש - מגלים מדעי החברה המתהווים צורות חברתיות המתקיימות בצלו, במבואות הנסתרים ובנקיקים הנידחים שלו, צורות שאינן כפופות לחלוטין לחוקי המשחק החדשים - אך דווקא משום כך מעוררות עניין עצום, שיש בו כמובן מידה של אידיאליזציה ומיסטיפיקציה. וכך, דווקא בעידן המסחור המתקדם של יחסים חברתיים ושירותי טיפול ודאגה, "מתגלה" המשפחה כמושא מחקר; האיכרות - שמימין ומשמאל מנבאים את סופה - תעמוד במוקד ויכוח מרתק עמוק אל תוך המאה ה-20; וכך הוא הדבר גם ביחס למתנות. עצם המשגתה של המתנה כרוכה בעליית השוק הקפיטליסטי והמדינה המודרנית, ורק מנקודת מוצא הנטועה בתוכם יכול כל הנוף המגוון של צורות החליפין וההעברה הנמצא מעבר להם להיתפס כמוסד חברתי אחד. ממרומי הטירה נראות כל חלקות האיכרים שוות. בכפר לא חושבים ככה.

המתנות של המדינה

המתנות והמתנות-שכנגד שעליהן מדבר מוס יכולות להיראות רחוקות ואקזוטיות. אך אסור לנו להשאיר אותן למלומדים, כי יש לשאלות שהוא מעלה רלוונטיות עצומה לחיינו כאן ועכשיו. נניח לרגע למתנות ולסחורות, למאבק המתמיד המתנהל סביבנו על מסחור ובעלות, על נתינה ללא תמורה וצורות של התחלקות מעבר לחוקי השוק ובניגוד להם (חשבו על צורות ההתחלקות בידע וביצירות המתפתחות כל הזמן, ברשת ומחוצה לה), ונתבונן במדינה. גם המדינה המודרנית - לא רק הנסיך של ימים עברו - מחלקת מתנות כל העת.

על חלקן מתנהל ויכוח מתמיד: שוב ושוב מסבירים אבירי הקיצוץ התקציבי כי צריך לקצץ במתנות הספורות שהמדינה עדיין נותנת ברוב טובה לעניים ולמובטלים ולחולים - להערים עליהם בסטטיסטיקה, לקצץ להם את ה"סל", לחנך אתם מחדש ("תוכנית ויסקונסין"), להעביר אותם במבוך של טפסים ובדיקות עד שיתייאשו. אך המתנות השמנות באמת שמחלקת המדינה אינן נדונות כלל, שכן אינן מופיעות בסעיף המתנות והחסדים אלא מתכסות במסווה רציונלי - למשל של הפרטת נכסי הציבור (מי כבר זוכר בכמה נמכרה "חיפה כימיקלים" לידיד ישראל יקר ואיש אמונו של אריאל שרון, אריה גנגר?).

מעבר לכך, המדינה מרעיפה מתנות עצומות על נאמניה: למשל "חוות בודדים", אלפי דונמים של קרקע שמעניקה המדינה לבני הלאום הנכון בתמורה לשירותים עמומים - למשל, הגנה על "נכסי הלאום" מפני אויבים מסוכנים, בדואים, עזים, ערבים? ואלה מתגמדים לנוכח מתנות גדולות יותר - כבישים מהירים, גדרות הפרדה וכיתות חיילים - שמעמידה המדינה חינם אין כסף לרשות המתנחלים והמשקיעים בשטחים הכבושים? המתנות - ובמיוחד אלה הסמויות מן העין - מסבכות את התמונה. הן מחייבות אותנו לחשוב מחדש על דמות המדינה שאנו חיים בתחומיה, שפניה כפולים: מצד אחד צרת-עין וקמצנית, חסכנית ומתחשבנת, מדינת ה"אין לי" וה"תסתדרו בעצמכם" הניאו-ליברלית - ופניה האחרים הם פני הנסיך הנדיב, רחב הלב, הנענה לבקשות נתיניו, משפיע עליהם טובות ומענקים ומתנות - בתנאי שיתנהגו יפה.

הדיון במתנות וחסדים, בזיקות חברתיות ובצורות של שיעבוד המתגלמות בהעברת נכסים ושירותים שלא באמצעות קנייה ומכירה - הרחבת הדיון הכלכלי והחברתי מעבר לגבולות המושגיים של הכלכלה הקפיטליסטית - תאפשר לנו להתחיל להכיר מציאות מורכבת יותר: זו שאנו חיים בה.

קשרי הנאמנות שיוצרים המענקים והמתנות, הטובות והתמיכות, הם כוח פוליטי מרכזי גם בחברות מודרניות. במקום שבו אין מכירים בזכויות חברתיות ואלה הקיימות נפגעות ומתרוקנות מתוכן - מוכנים לעתים החזקים להעניק ברוב טובם לחלשים, לתת להם תמיכה ולארגן להם טובות, הקושרות אותם בעבותות של נאמנות ותלות לחזקים מהם. המתנות והמענקים המיוחדים יוצרים תלות; הזכות החברתית, בניגוד לכך, יכולה לבסס מידה של אוטונומיה. מדינת רווחה הראויה לשמה אינה מעניקה לאזרחיה מענקים מותנים בהתנהגות הולמת, בהשתייכות ללאום הנכון, בנכונות להוכיח את נאמנותם למפעלות השליטים - לנופף בדגלים, לכבוש שטחים, להתנחל בספר. זהו בדיוק העוקץ של מושג הזכות - בין שאלה הזכויות האינדיווידואליות ובין שזו הזכות החברתית - הזכות לדיור הולם, לתעסוקה בתנאים הוגנים, לחינוך והכשרה: שאינך צריך להיות אסיר תודה למיטיבך.

מכאן החשיבות הפוליטית העצומה של המאבקים החברתיים בישראל של היום, שאינם רק מאבקים על חלוקת משאבים אלא על דמותם של האזרחים ודמותה של המדינה: עד מתי ייאלצו אזרחים להוכיח שהם "נזקקים", לנופף במצוקתם ולהוכיח מסכנות, כדי לקבל מה שמגיע להם בזכות? עד מתי יצטרכו, כמקובל בישראל, להוכיח את נאמנותם, להוכיח עד מוות את שייכותם, להיבדל מאחרים ("מה הם עשו בשביל המדינה?"), להוכיח שמצוקתם חשובה ממצוקתם של אחרים, לסמן את אחיותיהם ואחיהם לסבל כאחרים, שונים, בלתי ראויים, כדי לקבל מידה של חסד משליטיה?



איור: מיכל בוננו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו