בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טיפול בתיפוף

דווקא התובענות של מקצועם הובילה עשרות רופאים לנגינה. הם מתאמנים בנחישות, חוברים זה לזה בהרכבי ג'ז משתנים ואפילו מופיעים באירועים. קריירה שנייה? לאו דווקא. תחביב ממכר? בהחלט

תגובות

החיוך לא מש מפניו של פרופ' אבי עורי במשך כל הנגינה. עם כל הקשה חיוכו רק הלך והתרחב. מערכת התופים הגדולה והמשוכללת, עם מבחר גדול של מקלות ומברשות, עומדת במרכז חדר העבודה ולא מסגירה, ולו ברמז, שמדובר בחדר עבודה של רופא, מומחה לשיקום נוירולוגי וכללי, שכל בוקר משכים קום כדי לטפל בחולים. חוץ משבת אחרי הצהריים. אז נאספים בביתו הנאה בסביון, העומד בקצה סמטה קטנה וקסומה, שני החברים האחרים בהרכב הג'ז שלו, וחדרו של הרופא נהפך לאולפן מאולתר. עורי תופס את מקומו על התופים. ליד הפסנתר, בפינה, מתיישב ד"ר סורין הרשקוביץ, רופא שיניים. את הגיטרה בס מביא מהבית ד"ר רוברט גבריאלוב, רופא שיקום ומומחה לרפואת חירום.

המגבר, שהוסתר מתחת לשולחן, נגרר החוצה, הרשקוביץ נותן את האות והשלושה פוצחים בנגינה של קטעי ג'ז, סווינג, בלוז ובוסה נובה עליזים ומתגלגלים. החדר מתמלא באנרגיות עצומות. הפסנתר מוביל. הרשקוביץ מאושר. גבריאלוב מנסה להשתלב. קופץ עם הגיטרה בס ממקום למקום, מחפש את התהודה הנכונה. כעבור כמה דקות הם מתחילים לזרום בהרמוניה.

בשבת שלפני האחרונה הצטרף אליהם ד"ר יונתן שפירא, מומחה לרפואת עור ופסנתרן ג'ז שמרבה להופיע. שפירא אינו חלק מההרכב הקבוע. הוא בא לצורך הצילומים והראיון, אך בתוך שניות השתלב. הרשקוביץ פינה לו את כיסאו, ומדי כמה קטעים שפירא ניגן במקומו.

הרשקוביץ ראוי להערכה מיוחדת על המחווה הזאת. הוא, יותר מחבריו, מחכה כל השבוע בקוצר רוח לפגישה השבועית. "אצלי בבית אני במיעוט. המשפחה שלי לא אוהבת ג'ז, אז קשה לי להתאמן בבית. יש לי פסנתר חשמלי ואני מנגן רק עם אוזניות".

חברי הטריו של עורי מנגנים ביחד שנתיים. מתאמנים להנאתם. משתדלים לא לפספס את המפגש השבועי. לפעמים הם מוזמנים לנגן באירועים. בדרך כלל בהתנדבות. בשאר ימות השנה הם עובדים קשה, איש איש במקצועו הרפואי.

הם אינם חריגים, מתברר. כמוהם יש רופאים רבים שמנגנים ג'ז בשעות הפנאי שלהם. כמעט כולם מכירים את כולם. מחליפים הרכבים, מתחברים ונפרדים ושוב מתחברים, חולקים ביניהם את סודות המקצוע: איפה אפשר למצוא בסיסט פנוי ומי צריך מתופף חדש. ויש גם הרכבים של רופאים שמנגנים מוסיקה קלאסית. הידוע ביניהם הוא זה של פרופ' אליעזר קפלינסקי, כנר וקרדיולוג בעל שם עולמי.

המוסיקה מבחינתם מבדילה בין קודש לחול. "לנגן בהרכב הזה, זה כיף אדיר. זה שלווה, זה יופי, זה הביחד", אומר עורי. הרשקוביץ מעיד כי "כשאנחנו מנגנים אני מרגיש שחרור והתנתקות מחיי היום יום, וגם מבחינה חברתית טוב לנו ביחד, כי חשוב עם מי אתה מנגן ולא רק מה אתה מנגן". גבריאלוב מסביר ש"המוסיקה מפיגה מחשבות ואנרגיות שליליות שאנחנו מקבלים מהפציינטים ונותנת שלווה. אם באת במצב רוח רע, תוך כדי הנגינה אתה שוכח הכל ומתחיל להרגיש את הרוחניות".

משיכה בלתי נשלטת

עורי, בן 58, מנהל את האגף השיקומי במרכז הרפואי "רעות" לאוכלוסייה מבוגרת ומרצה לשיקום בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. ללמוד לנגן בתופים התחיל רק לפני כעשר שנים. "אהבתי ג'ז מילדות", הוא אומר, "אבל זה לא היה כל כך מפותח בארץ, בטח לא בנתניה, היכן שגדלתי בשנות החמישים והשישים. לפני כמעט עשר שנים אשתי קנתה לי כמתנת יום הולדת מערכת תופים ורשמה אותי לבית ספר למוסיקה ברמת קריניצי. היא אמרה ?באתי לרשום את אבי', אז שאלו אותה שם ?באיזו כיתה אבי?' והיא אמרה ?אבי בן 48". עורי מספר שרק בגיל מבוגר הרגיש שבעצם תמיד היתה לו משיכה עזה ובלתי נשלטת לתופים. "שמתי לב שבכל המופעים, בכל פינה בעולם, תמיד ביקשתי לשבת בצד ימין, מול התופים".

במשך 15 שנה ניהל את מחלקת השיקום הנוירולוגי בבית החולים תל השומר והיה עסוק באלף ואחד עיסוקים שתבעה הקריירה. "אני מלמד וחוקר, ואף פעם לא היה לי פנאי לעצמי, להנאות הקטנות שלי", הוא אומר. את הלימודים בבית הספר למוסיקה, שרוב תלמידיו בגיל בית ספר יסודי, ליווה בקורסים שונים במכללות לג'ז רימון והד ואחר כך למד אצל מורים פרטיים.

האם הוא חושב להחליף קריירה? לא בשלב הזה. אבל הוא מתנהג כמו תלמיד שקדן ומרבה להתאמן. יותר מכל הוא אוהב את החברותא, כי "תופים זה כלי נורא בודד ולא מלודי, שדורש משמעת קפדנית. אפשר לשים מוסיקה וללוות אותה או לתרגל לפי חוברות. בעיקרון זה המון עבודה שחורה. לכן אני מעדיף לנגן ביחד עם חברים".

יונתן שפירא, בן 38 מתל אביב, חי באיזון עדין בין שני העולמות, אך לפעמים שואל את עצמו בתסכול אם הוא יותר רופא מפסנתרן או יותר פסנתרן מרופא. ההתחלה של שפירא, רופא מנתח במכבי, היתה ידועה מראש. בגיל שלוש הניחו כינור בידו והסבירו לו שזוהי המסורת היהודית: להיות רופא, להאמין באלוהים ולנגן בכינור. זה מה שעשה אביו לפניו, פרופ' מנחם שפירא, אנדוקרינולוג וכנר. "אני בא ממשפחה דתית אמריקאית. אבא שלי רופא ומוסיקאי ואמא שלי מורה לפסנתר. עלינו לארץ כשהייתי בן ארבע והיה לי ברור שאהיה גם רופא וגם כנר, אבל אף פעם לא אהבתי את הכינור. נמשכתי לפסנתר והתחלתי ללמוד נגינה בפסנתר".

כשנשלח לישיבה תיכונית הרחק מהבית, התנתק לכמה שנים מהמוסיקה, ולקראת הגיוס שב לנגן, הפעם ג'ז. "הייתי חמש שנים בצבא והייתי חוזר כל יום הביתה בחמש ומתאמן עד אמצע הלילה, שבע שעות ביום. התחלתי להופיע והיו לי תלמידים, והיה ברור לי שאני הולך להיות מוסיקאי. אבל אז נפגעתי באצבעות הידיים, כי לא ניגנתי נכון".

באותה תקופה התנפצה האשליה של שפירא שיוכל להסתפק במוסיקה כמקור פרנסה יחיד, והוא נרשם ללימודי רפואה. בשנת הלימודים השנייה חזר בשאלה, ואז, הוא אומר, היתה הפריצה הגדולה במוסיקה. "הדת עצרה אותי. המורה הראשון שלי ניבא שבשלב מסוים אצטרך לבחור בין דת לג'ז, כי זה לא הולך ביחד".

בעת לימודי הרפואה הוא פיתח קריירה מקבילה. "זאת היתה תקופת פריחה מבחינת ההופעות, הופעתי עם יובל מסנר (צ'לו) ולהקות שונות בכל מיני מקומות. ניגנו בקאמלוט, בקפה הנריאטה, ועוד". לאחרונה, מאז נולד בנו הבכור, פחת קצב ההופעות שלו.

גם עורי כבר ניגן בהרכבים שונים והופיע לפני קהל. למשל, ב"סטודיו הפתוח", בית קפה-מועדון ברחוב מרמורק בתל אביב. "הם חבר'ה בלוזיסטים שצירפו אותי להרכב שלהם. כולם חובבים. הסתובבנו קרוב לשנתיים בקיבוצים, במועדוני ג'ז, בבתי קפה. אחר כך ניגנתי עם שמינייה של דיקסי - כולם אנשי אקדמיה. הופענו בהתנדבות בבתי אבות, בבית הלוחם, בכל מיני מקומות".

את הפסנתרן חן קוגל עורי הכיר דרך פציינט, סקסופוניסט, והם מנגנים לעתים בהרכבים משותפים. על רוברט גבריאלוב נודע לו במקרה, משיחת מסדרון. עם רונן לבשטיין, רופא פנימי בתל השומר ופסנתרן ג'ז, הוא ניגן קצת אבל הזיווג לא עלה יפה. ואת סורין הרשקוביץ פגש בתיווכו של רופא השיניים שלו.

למה דווקא רופאים

סורין הרשקוביץ, בן 52 מגני תקוה, למד נגינה בפסנתר מגיל שש, עוד כשהיה ברומניה, אבל לא התלהב. "המסגרות היו מאוד קשוחות והמורים מרובעים. אך כשעלינו לארץ ומכרנו את הפסנתר, הצטערתי. בבת אחת הכל נגמר. המצב הכלכלי לא איפשר לי ללמוד לנגן. רק אחרי הצבא, כשנסעתי ללמוד רפואת שיניים ברומניה, חזרתי לנגן - ניגנתי ג'ז עם חברים". אחרי שחזר לארץ רכש פסנתר והתחיל לאלתר קטעי ג'ז להנאתו. "יום אחד דיברתי עם קולגה שלי מהעבודה על מוסיקה וסיפרתי לו שאני מנגן ג'ז, ואז הוא אמר שיש לו חבר, פרופ' עורי, שמחפש שותפים".

הרופא המשפטי חן קוגל, בן 43 מחולון, הוא ממקימי תזמורת הביג בנד הידועה של העיר. מגיל צעיר למד נגינת פסנתר ובקונסרווטוריון למוסיקה חינכו אותו שג'ז הוא מוסיקה נחותה. "ואז הייתי בניו יורק ושמעתי תקליט של החלילן ז'אן-פייר רמפל", הוא מספר, "אמרתי, זה ג'ז? זה נהדר. אני חייב ללמוד". בעת לימודי הרפואה, כעתודאי, התחיל ללמוד לנגן ג'ז והקים טריו עם בסיסט ועם המתופף שי זלמן. הם הופיעו לפני קהל ב"מבנה חמש" בנמל יפו. "שילמו אז המון כסף", מספר קוגל, "50 שקל לערב. והקהל נורא אהב את זה".

גם קוגל וגם שפירא מספרים על תחושת החמצה. לדברי קוגל, "אם הייתי יכול לנגן בפול טיים, בוודאי הייתי מאושר יותר. מצד שני, אולי אז הייתי רוצה לעשות משהו אחר". שפירא אומר כי הרפואה שוחקת כפי שהמוסיקה שוחקת, ולמרות זאת כשהוא לא מנגן כמה ימים, הוא משתגע. "כשאני נמצא באיזה כנס רפואי לאחר כמה ימים שלא ניגנתי, אני מרגיש רעב נורא לנגינה, ואז אני נכנס ללובי של מלון ומתחנן שייתנו לי לנגן בהתנדבות. ומצד שני, כשאני ברצף של הופעות ומתנתק מהרפואה, אני רוצה לחזור מהר לקליניקה".

כמו עמיתיו, גם רוברט גבריאלוב, בן 43 מהרצליה, ניגן והתפרנס מנגינה כשלמד רפואה בסמרקנד שבאוזבקיסטאן. את עורי פגש ב-1996, כשביקש להתקבל להתמחות במחלקת השיקום הנוירולוגי בתל השומר. "יום אחד אני מחכה להיכנס לדבר עם פרופ' עורי, ובינתיים דיברתי עם המזכירה שלו והיא ריאיינה אותי: מתי עליתי לארץ, מה עשיתי, וכמה הרווחתי באוזבקיסטאן. אמרתי לה שהרווחתי מאה רובל לחודש וזה הספיק בערך לחמישה ימים. אז היא שאלה ?איך התפרנסת?' אמרתי לה שהיה לי מזל, שמיד אחרי העבודה הייתי נוסע למסיבות ומנגן. אז היא סיפרה לי שגם פרופ' עורי מנגן. וכשנכנסתי אליו, במקום על רפואה דיברנו על מוסיקה והוא אמר לי ?תבוא אלי'. ככה התחלנו לנגן". קודם לכן ניגן גבריאלוב בשתי להקות, רוק רך וג'ז.

למה דווקא רופאים מנגנים? האם מפני שגם רפואה וגם מוסיקה הם מקצועות יהודיים? עורי אומר שמחקרים שנעשו בארה"ב מראים כי בהשוואה לכל המקצועות החופשיים, יש הכי הרבה רופאים שמנגנים. הוא רואה בקשר שבין רופאים למוסיקה ביטוי לנטיות ההומניות וליצירתיות של רופאים. גבריאלוב אומר שהקשר נובע מעיסוקם של הרופאים בגוף ובנפש, "ומוסיקה זה רגשות, ויש לה גם קשר לנפש ולרוח". אך קוגל דווקא מפריך את הרוחניות והיצירתיות כתכונות הרופא.

"ברפואה הביטוי העצמי שלך הולך לאיבוד. אני מרגיש כמו חייל במחלקה, טכנאי מתוחכם אבל עדיין טכנאי. חשבתי שכרופא אוכל לעזור לאנשים, שיהיה לי קשר עם אנשים, שאהיה מין איש רוח, הומניסט נעלה, אבל בלחץ של המערכת ועודף הטקסט-בוקס, נורא קשה להגיע לזה. נורא קשה להיות בקשר עם החולים ולשנות דברים ברפואה. פעם אולי זה היה נכון, היום אתה לא משנה כלום. האנטיביוטיקה משנה. לפני 70 שנה רופא היה חצי קוסם. אבחנה של רופא היתה מצילה אנשים ממוות. היום זה לא הרופא שמציל חיים, זו האנטיביוטיקה. בשגרת היום יום הקסם פג ואין הרבה הרואיקה. היום לא הייתי הולך ללמוד רפואה".

ואילו הקסם במוסיקה לעולם לא פג. אחרי הופעה עורי מצטער להיפרד מהחברים להרכב וקוגל לא מצליח להירדם. "אין תחליף למחיאות כפיים של הקהל", הוא אומר, "זה משהו ממכר. אחרי קונצרט אני לא יכול לישון, עד ארבע בבוקר אני מסתובב, שומע את ההקלטה, בודק מה היה שם".

מה מחבר רפואה ומוסיקה? רונן לבשטיין אומר שהוא לא בטוח שאפשר למצוא להן מכנה משותף. "אצלי זה סוג של מפלט מהמקצוע הטוטלי, הרפואה, ששואב אותך בצורה גורפת. גם פיסית. זה עוזר לי לא להיות אדם חד כיווני. במפגשים של רופאים הנושא בדרך כלל מתועל לשיחות על רפואה וחולים, ואני חושב שהחיים קצת יותר רחבים מזה. גם המוסיקה, אם אתה עושה אותה כמקצוע, זה משהו תובעני וטוטלי, ואני מעדיף לעשות אותה בכיף. ג'ז זה כיף. החוכמה רק למצוא את האנשים שהכי טוב לך אתם".



לבשטיין (למעלה) ועורי. תחושות של שחרור והתנתקות מהעבודה ושל אנרגיות חיוביות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו