בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרגילים בהתבגרות

עד גיל 12 הספיקה לוסי דובינצ'יק להתאהב כמה פעמים, להיות דוגמנית ולהפוך לכוכבת קולנוע. מה עבר עליה מאז? אחרי שנכוותה בטלוויזיה, החליטה להמציא את עצמה מחדש כשחקנית תיאטרון שוליים

תגובות

לוסי דובינצ'יק, מההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון, רוצה לברוח מהמסך. "קולנוע אני הכי אוהבת", אומרת השחקנית שכבר בגיל 12 חדרה לתודעה הציבורית בזכות תפקידה (ויופייה) בסרט "קלרה הקדושה", שזיכה אותה ב-96' באוסקר הישראלי לתפקיד השחקנית הראשית. "אבל זה כמו בן זוג שאת אוהבת בטירוף, ולכן זה רע. בגלל זה את מעדיפה בן זוג יותר רגוע. אהבה פחות סוערת, שתחזיק מעמד".

לפני שלוש שנים היא הבינה שהיא בבעיה. "ב-2003 צילמתי את הטלנובלה 'מיכאלה'. זה היה הדבר ההמוני הראשון שאנשים ראו אחרי 'קלרה הקדושה', ובחלק גדול מהסדרה לא הייתי טובה. שיחקתי גדול מדי, מאומץ. שכחתי מה זה מצלמה. בקולנוע את הכי חשופה, מה שמצריך את שיא הפשטות. ולכן אני לא מתפלאת שהייתי יותר טובה כילדה, אז שיחקתי בדרך טבעית. בלי הגנות, בלי שטיקים".

ומה קרה בסדרה?

"בכמה סצינות הייתי מזעזעת. כנראה שבצילומים ויתרתי לעצמי, חייתי באשליה שאף אחד לא יראה את זה. לפני כן הרגשתי שלהצטלם לסרטים זה בכיס שלי, שזה ממש שלי. ופתאום 'מיכאלה' שברה את זה. כמו שאתה חושב שאתה נורא נורא יפה, ומגלה שאתה מכוער".

הניסיון להתמודד עם שברי המאמץ גרם לה להתכנס בתוך עצמה. לנסות להבין את הכישלון, ולבנות קיר אטום בינה לבין הקולות שרודפים אותה שנים, הן מתעשיית הקולנוע והן מקהל הצופים, שתמהו איך מי שהפגינה כריזמת משחק בצעירותה אינה מצליחה לכבוש שוב את המסך.

תהליך ההחלמה כלל פרידה מהמיינסטרים היישר למחוזות הפרינג'. היא חברה אל מרינה בלטוב, במאית ומורתה לכוריאוגרפיה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, והשתיים בנו קבוצת תיאטרון עצמאית ששמה "זיגוטה" (ביצית מופרית), בעלת שפה תיאטרלית ייחודית המשלבת תנועה ומשחק. לאחר כשנה של עבודה בלי תמורה סיים הקולקטיב את עבודתו על הצגת הבכורה "התיבה", בהשראת הרומן "ארגז כלים" של הסופר הסרבי מילוראד פאביץ'.

פאביץ' מתאר את סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של לילי, צרפתייה מהודרת (שאותה מגלמת דובינצ'יק) לפליט הסרבי טימופיי. בהצגה, המועלית החודש בתיאטרון תמונע בתל אביב, הופכת הג'ינג'ית השברירית מ"קלרה הקדושה" לפאם פאטאל הבועטת בערכי הבורגנות ובמשפחתה ומממשת את תשוקותיה.

משפחה מהפכנית

היא נולדה במוסקווה לפני 23 שנים, ונשארה בבית החולים למשך שישה חודשים, "בגלל שנולדתי חולה ולא היה ברור ממה". אביה היה מהנדס במפעל לייצור חולצות ואמה גרפיקאית. כשהיתה בת ארבע החליטו הוריה לאמץ אורח חיים בוהמי. "החבר הכי טוב של ההורים שלי היה בחור בשם בוב", היא מספרת. "הוא היה מעין ישו כזה, בעל רעיונות מהפכניים. הוא שיכנע אותם להפסיק לעבוד".

בברית המועצות זה אכן היה רעיון מהפכני. "אבא שלי היה אוסף בקבוקים ריקים ברחוב ומקבל את כספי הפיקדון. בוב ואשתו גרו בדירה שלנו וחיפשו כל הזמן אנשים שלא חיים לפי נורמות. כל הזמן היו מסיבות בבית, ואני זוכרת את עצמי מסתובבת להם בין הרגליים. ככה היו החיים שלי, הייתי ילדה מאוד חברותית. בוב היה טיפוס שלוקח אותך על הכתפיים ורץ אתך על הקרח. ההורים שלי התייחסו אלי כמבוגרת, אף פעם לא היה קוצ'י מוצ'י ומותק. אבא ניהל אתי שיחות פילוסופיות".

ואמא?

"אמא שלי די שתלטנית ואידיאליסטית. אפילו אבא שלי מפחד ממנה. כל בן אדם נורמלי יעדיף להבליג מולה. אני לא. אפילו ניסיתי להמריד אותו נגדה. חשבתי שהם צריכים להתגרש. שאלתי אותו, למה אתה צריך את כל השתלטנות שלה? רק בגיל 16 קלטתי את האהבה המטורפת ביניהם. הם ביחד מגיל 18".

אז איפה נוצרה ביניכן ההתנגשות?

"אמא שלי היא אשה מאוד מוסרנית, תרבותית. היא היתה אומרת לי, עכשיו תקראי את הספר הזה, היום תחזרי הביתה בשעה הזאת. ואני רציתי להחליט הכל לבד. כשהיתה התנגשות, עמדתי על הדעות שלי. קשה לי כשאומרים לי מה לעשות. כשהיא סידרה לי את החדר כמו במלון, הייתי מבלגנת אותו. בהרבה מובנים אני די דומה לה: אשה של מעשים ולא של דיבורים נחמדים. שנים לא הייתי אומרת 'סליחה', חשבתי שזה מטומטם. תמיד חשבתי שאני זו שצריכה להחליט בשבילי מה טוב ומה רע. כבר בגיל ארבע, כשחזרתי פעם מאוחר בלילה וקיבלתי נזיפות, סימנתי לה את הגבול. אמרתי לה, בפעם הבאה איעלם ליומיים".

מרד הנעורים שלך התחיל מוקדם.

"זה לא היה מרד נעורים, כמו שזה האופי שלי. ככה אני זוכרת את עצמי מגיל מוקדם. לא מתוך התרסה. הרגשתי שאני מספיק חשובה להחליט לבד. בגיל שש שיחררו אותי מהגן כי לא הצליחו להשתלט עלי. עשיתי דברים מטומטמים. למשל, באתי עם חורים בגרביונים כדי שיעיפו אותי הביתה. לפעמים אבא ובוב היו משתפים אתי פעולה. פעם הם התחפשו לסנטה קלאוס, הגיעו לגן וחטפו אותי.

"זה נמשך גם בתקופת בית הספר. פעם ברחנו למורה לחקלאות ונשלחנו לשיחות אישיות עם המנהל. היה לו שפם כמו לדאלי ואני צחקתי לו בפנים ואמרתי לו: 'השפם שלך מצחיק אותי'. קיבלתי עונש ומכתב להורים. אבא שלי ענה למנהל במכתב ארוך, שבו כתב שהוא היה תלמיד גרוע ואני תלמידה למופת".

כל הזמן צוחקת

כשהיתה בת שבע עלתה המשפחה לישראל, והשתקעה ברחובות. על אף העבר ההולל, הקליטה לא לוותה בקשיים מיוחדים והוריה הסתדרו בעבודה. אמה עבדה כמשרטטת מפות ואביה כשליח ("הוא נהנה מהעבודה הזאת, כי הוא כל כך אוהב אנשים. חצי תל אביב מכירה אותו"). דובינצ'יק מעידה כי לא הרגישה זרה אפילו לרגע אחד. "למדתי עברית תוך שלושה חודשים. לא באולפן. יש לי יכולת הסתגלות מהירה בטירוף. הקושי שלי הוא לא להסתגל למקום חדש, אלא להישאר באותו מקום הרבה זמן. אחרי שנה וארבעה חודשים כבר קפצתי כיתה".

הקפיצה, מתברר, היתה ביוזמתה. "בכיתה ב' התערבתי עם חברה שלי, סוניה, שאני יותר חכמה ממנה. היא כתבה לי תרגיל במתמטיקה ואני לא הצלחתי לפתור. למדתי במשך כמה שבועות מחוברות. הייתי חרשנית, רציתי להראות לה שאני יותר חכמה. אחר כך קבעתי פגישה עם המנהל והלכתי עם אבא שלי. אמרתי: אני רוצה לקפוץ כיתה. הם עשו דיון, והסכימו. בשבילי זה נראה טבעי".

ביטחון עצמי מרשים לילדה בכיתה ב'.

"עד ל'קלרה הקדושה' היה לי ביטחון עצמי בלתי מעורער. אבא שלי מספר לי שרק צחקתי. נופלת וצוחקת, רבה עם אנשים וצוחקת. כל הזמן צוחקת. הייתי ילדה אמיצה בטירוף, זה התבטא בכל תחום. אף פעם לא פחדתי ללכת לבד, להיות בלי ההורים שלי. הייתי הכי לא בת. עד היום אני שונאת להתאפר".

בגיל עשר, כמה חודשים לאחר שמשפחתה עברה להתגורר בצפון הישן של תל אביב, היא נכנסה לעולם הדוגמנות, ועבדה במשך שנתיים בסוכנות יולי של אריק בן זינו. "אחת ממנהלות המשרד ראתה אותי משחקת טניס וצירפה אותי", היא מספרת. "אני לא זוכרת שרציתי את זה או לא. עשיתי די הרבה פרסומות לילדים, הרווחתי כסף".

ההורים שלך עודדו אותך בקריירה החדשה, שהכניסה לך ולמשפחה כסף טוב?

"זה לא היה עניין של דחיפה או לא דחיפה מצד ההורים. ככה הייתי רגילה לחיות. בשנים האלו ההורים שלי עבדו המון ואני ואח שלי נשארנו לבד וניהלנו חיים די עצמאיים. היתה לי אובססיה לעצמאות. בכיתה ד', למשל, הייתי בונה לי מערכת שעות דקדקנית. שתיים עד שלוש: שיעורים; שלוש עד ארבע: אימוני ספורט - 12 כפיפות מתח, 500 כפיפות בטן; ארבע עד חמש: טלוויזיה. אם הייתי מאחרת הייתי מתרגזת על עצמי בטירוף".

מתי ההורים שלך למדו לקבל אותך כפי שאת?

"בתקופת ההתבגרות שלי הם מצאו מטפל ומורה רוחני ונהיו טבעונים. הוא אמר להם: אתם אידיאליסטים מדי ולא רואים אנשים בגלל האידיאלים. הבת שלכם היא סוג של תיקון בשבילכם".

כל הזמן מאוהבת

כשהיתה בת 12 היא עברה בהצלחה את האודישן לסרטם של אורי סיוון וארי פולמן "קלרה הקדושה". "ארי פולמן סיפר שאמרתי להם שהם יכולים לא לקבל אותי, אבל הפקה שלא תיקח אותי - תיכשל". פסטיבל הצילומים נגמר כעבור חודש וחצי ודובינצ'יק חזרה אל ספסל הלימודים בתיכון לאמנות תלמה ילין. שנתיים שקטות עברו, עד שהסרט יצא לאקרנים. איש לא תיאר לעצמו את גודל ההצלחה. הסרט קטף את מרבית הפרסים החשובים בטקס האוסקר הישראלי, כולל פרס השחקנית הראשית.

אוסקר בגיל 14 על סרט בכורה, זה לא שיתק אותך?

"הייתי משוכנעת שבמקרה נפלתי על סרט טוב, ושממש לא כדאי לי להמשיך הלאה ולעלות על הגל. פחדתי שייצאו דברים מביכים. באותה תקופה הייתי נורא מפוזרת, לא ידעתי מה אני רוצה. הברזתי הרבה מבית הספר, הייתי בפיגור של חומר והרגשתי חסרת ביטחון במגמת התיאטרון. הרגשתי מאוד מקופחת ונדחית".

נדחית? מלהקות לא רדפו אחרייך?

"קיבלתי המון הצעות, ופשוט אמרתי לא. ברובן אפילו לא קראתי את התסריט. במוח של המלהקות והבמאים עדיין נשארתי בת 12. לא רציתי להיות מפורסמת. לא הרגיש לי נכון להיכנס לעולם הזה. הרגשתי שאני צריכה ללמוד בשביל לעשות את זה נכון".

אבל כבר עשית את זה.

"זו הזרימה הטבעית שלי, לכן לא הרגשתי שום תחושת החמצה או הבטחה שלא מומשה. דווקא היום, אם לא תהיה לי עבודה כמה חודשים אני אלחץ ואכנס לסוג של היסטריה".

אנשים הרימו גבה כשבגיל 16 החלטת לגלח את השיער. רצית למשוך תשומת לב?

"כשהייתי קטנה היתה נטייה לראות אותי כשברירית, רזה, עם עיניים ירוקות ובייבי פייס. התייחסו אלי כאל דבר פגיע, ואני בפנים אף פעם לא הרגשתי כך. אז כשהייתי בלונדון בקורס למחזות זמר, עשיתי קרחת. ליצור יותר התאמה בין הפנים לחוץ. עד היום אני חולה על קרחות. זה בסיסי ואמיתי".

מפריע לך שאנשים שופטים אותך על סמך המראה שלך?

"אני אף פעם לא הייתי על תקן הטפט היפה. בשבילי יופי זה לא האישו, ככה ההורים שלי התייחסו אלי ואל האחים הקטנים המדהימים שלי. אף פעם לא חשבתי שהיופי בא על חשבון משהו, כי האופי שלי הרבה יותר דומיננטי. הבעיה שלי היתה אחרת".

מה היתה הבעיה?

"היה לי צורך שיאהבו אותי, כדי להיות חלק ממשהו. ולכן, הייתי מתנהגת כמו שאנשים ציפו שאתנהג, ולא כפי שהייתי באמת".

בגיל 17 התקבלה דובינצ'יק ללימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב. בחממה האינטימית והמשפחתית של בית הספר החלה להתגבש ולפרוח. "אחרי תלמה ילין הרגשתי צורך להוכיח לעצמי שאני יכולה להיות בתוך מסגרת ולא לברוח", היא אומרת. "וזה בדיוק מה שקרה שם. לקחתי תשעים אחוז מהדאבלים" - גיבוי לתפקיד שמגלמת שחקנית אחרת. בשנות הלימודים מיעטה להשתתף בהפקות חיצוניות והתרכזה בלימודים. המעריצים הישנים דווקא נתקלו בשמה במדורי הרכילות, שמיהרו לדווח על כל רומן חפוז שלה.

"רווקות לא ממש היתה לי", היא נאנחת וכוססת שוב את ציפורניה האכולות. "חיי האהבה שלי התחילו כבר מכיתה א'. בכיתה ח' התאהבתי בחליל אלוהב, ששיחק אתי ב'קלרה הקדושה'. אחרי זה, בגיל 16, היה לי חבר שגרתי אתו. ומגיל 18 אני עם בני אלדר, הכרנו בניסן נתיב והיום גם הוא חבר ב'זיגוטה'. באמצע היו לי המון סיפורי אהבה. אף פעם לא סטוצים, תמיד יחסים מוזרים. 99 אחוז מהגברים שהייתי אתם הם חברים טובים שלי עד עצם היום הזה".

איך את מסבירה את האובססיה שלך לקשר?

"תמיד סבלתי מבדידות. כשאני לבד כבד לי מדי. יש משהו מרכך בלהיות עם בן זוג. אני בכלל מכורה לעניין של ההתאהבות, לא זוכרת תקופה בחיי שלא הייתי מאוהבת. ומבחינתי ההתאהבות היא פטאלית, אהבה תהומית. זה הדלק שלי. דלק לנפש. גם כשהייתי לבד הייתי מאוהבת".

אני לא מבין, מצד אחד את כמהה לאהבה ולקשר, ומצד שני את נמלטת מכל מחויבות.

"אני רוצה לשבור קשרים כדי לדעת שאני נמצאת שם מהסיבות הנכונות, לא כי אני בודדה או כי התרגלתי לזוגיות. אני שונאת לעשות דברים מתוך אינרציה. אני רוצה לבחון דברים כל פעם מחדש. יש לי גם צורך לבחון את כל הדברים בעולם, ואז להחליט באמת מה אני רוצה. לכן אני הופכת תחנות זמניות לבית, ואז קמה ועוזבת. אני חייבת שתהיה לי האופציה החוצה. אבל אני משלמת על זה מחיר וזה מתנקם בי המון בחיים. אני לא מצליחה להיות מפוקסת ולקבל החלטות. לכן, אני אומרת, החיים יובילו אותי".

איך את מרגיעה את עצמך?

"התמכרויות של סיגריות וקפה. בורגנות שנוחה לי. כבר בגיל 14, כשהייתי חולה הייתי יוצאת החוצה, קונה קפה, קופסת סיגריות ומרגישה שטוב לי. סרטים מרגיעים אותי. בני מרגיע אותי. גם שני האחים הקטנים שלי, נועם ושני, מרגיעים אותי. אני ממש אמא שלהם. חצי שבוע הם אצלי. הם עושים לי סוויץ' בפרופורציות והבורג חוזר למקום".

באילו עוד מקומות צריך לסובב את הבורג?

"יש לי נטייה להתייחס לגוף שלי בצורה מזלזלת. אני אף פעם לא ישנה או אוכלת כמו שצריך, תמיד נזרקת למצב הקיצוני. כשאני עובדת, העבודה נראית לי הכי חשובה. אני מותחת את הגבול יותר מדי, זה נראה לי רצון לקפוץ מעל הפופיק שלי - מעין צורך הישרדותי, כאילו שזה הקלף היחיד שלי בחיים".

הסערות והתבערה הפנימית מתנקזות אצלה אל המשחק. "המקצוע זה עקב אכילס שלי", היא אומרת. "אני לוקחת אותו, ואת עצמי בו, יותר מדי ברצינות. כאן מתרכזים כל הפחדים שלי. להיות גרועה מפחיד אותי נורא, לא להגיע לדברים שאני רוצה. אני פוחדת להתקלקל, ואולי כבר התקלקלתי ואני לא יודעת".

כל הזמן בחרדה

ככל שחקן בתחילת דרכו שמפנטז לגלם את המלט בקאמרי ולבסוף מוצא את עצמו כמאהב של ברוריה פסקל, גם דובינצ'יק נאלצה לחלטר טלנובלות. "החצר" לערוץ המורשת, "מיכאלה" לערוץ 3, ו"תחת שמי ורונה", הפקה רוסית ששודרה במזרח אירופה ובערוץ 9 ("במוסקווה זיהו אותי ברחוב").

הנחיתה הקשה לאחר "מיכאלה" גרמה לדובינצ'יק לשאול את עצמה אם היא בכלל מתאימה לתעשייה. "במקצוע הזה יש בעיה", היא אומרת. "אני תלויה בהמון גורמים ואני לא מסוגלת לסבול את זה. לך תדע על מה הבמאי והמפיק רבים בחדרי חדרים. אתה לא יודע מי מחליט, מי שולט. מי בעד, מי נגד. הכל מתפזר על כל כך הרבה גורמים, רצונות, אינטרסים".

זו לא גישה ילדותית קצת?

"יש מלחמה בין האופי שלי לאהבה שלי למקצוע. אני מנסה לשלוט על עצמי ולעשות את העבודה עם אהבה. כשנכנסים אלמנטים של ביקורתיות, אינטריגות ותחרותיות אני לא יכולה לתפקד. אני כל הזמן בחרדה לאבד שליטה. המורה הרוחני של ההורים שלי אמר ששום דבר לא יכול לפגוע בי, למעט המקצוע שאני עוסקת בו".

עם סיום לימודיה ב-2003 הצליחה דובינצ'יק ללקט לעצמה תפקידים בהצגות, קצתן עדיין ממשיכות לרוץ - "מזריץ" בצוותא, "המדריך לחיים הטובים" בהבימה, "כל נדרי" ו"רחוב טוב" בתיאטרון הרצליה. אבל למרות ההצלחה יש לה ביקורת נוקבת על עולם התיאטרון, ובמיוחד על יחסי במאי-שחקן.

"אתה כשחקן חושף את עצמך המון וצריך עזרה", היא אומרת. "הבמאי צריך להיות רגיש לכישרון של השחקן: מה מפריע לו, שידע לכוון אותו. אני רוצה שהבמאי ידבר ויכבד אותי. אני לא צריכה שיתקשר אלי הביתה וישאל אם חזרתי בשלום, אני מדברת על דברים מקצועיים נטו. זה כמו עם ילד: שייתן לו את החופש, אבל לא ייתן לו ליפול. צריך שיהיה להם כושר הנהגה. רגישות. אבל השחקנים לא מקבלים את זה, ולכן הם נכנסים לעייפות, זריקת זין. שחקן שישחק גרוע פעמיים-שלוש לא יעבוד יותר; הבמאי מכוסה. יש הרבה אנשים שמגינים ומחפים עליו. השחקן חשוף לגמרי".

למה אתם נשארים במקצוע?

"זה כמו עם בן זוג שבוגד בך, אבל אתה נורא אוהב אותו ולא יכול להיפרד ממנו. כאן מתחיל התסכול של השחקן. יגיד: איזה מחזה חרא, איזה במאי חרא. גם אם הוא ימשיך לעבוד, זה לא יהיה ממקום נקי. מי שנשאר שחקן הוא בעל אופי חזק במיוחד, סוג של הישרדות פנימית. או אנשים מאוד קלילים שלא לוקחים ללב, או כרישים בעלי עור קשה במיוחד".

ואת?

"לי יש את ההומור, ואני גם רצה למרחקים ארוכים. אני בן אדם מאוד הישרדותי. מדלגת מעל סיטואציות. נחום-תקום. היו לי חלומות אדירים להיכנס לתיאטרון הרפרטוארי. יש לי המון חברים שבקושי מגיעים לשלב האודישנים. יש תחושה שלא באמת מחפשים שחקנים. יש קטע, אנשים נכנסים לתיאטרון, מקבלים חוזה קיבוצי, ובגלל סיבות כלכליות ממשיכים להופיע. לי יצא פוקס: היה לי פור על שחקנים אחרים, כי מכירים אותי. נכנסתי כמחליפה בכמה הצגות, השחקניות עזבו ומאז אני מציגה. אחרי שאתה משתלב בהצגה אחת אתה כבר מתגלגל הלאה".

אולי החברים שלך לא מספיק מוכשרים?

"אודישן זה דבר מאוד מטומטם ועלוב. לא בודקים כלום. אומרים 'תכין מונולוג'. זהו. או שהם רוצים לשמוע ולראות את התלמיד הכי מבריק במחזור, או שבמקרה תיכנס להם הדמות בדלת. זה משהו מאוד מזלזל. זה כמו שאתה לא יכול לדבר עם הבמאי חמש דקות על אוכל ולדעת איך הוא מביים. רוב הזמן זה אגו ומשחקים".

אולי כל הביקורת שלך נובעת מתסכול הנובע מחוסר יכולתך לשחזר את יכולת המשחק הבתולית שלך ב"קלרה הקדושה" שזכתה למחמאות אדירות. כשהיית בת 12 לא למדת משחק, והכל בא לך בטבעיות. ופתאום היום את מרגישה צורך ביד מכוונת כדי לחזור שוב להישגים?

"הרבה מאיכויות המשחק יוצאות לך בצורה טבעית כילד. עכשיו אני מגלמת דמויות אחרות. יש דמויות שקל לי לגלם, ויש לי את הכלים. יש דמויות שאני צריכה הדרכה".

עוד לא עשיתי כלום

עד שדובינצ'יק תמצא את המאסטר שיעזור לה לקטוף את הירח, היא ממקמת את עצמה בפרינג'. הקמת קבוצת "זיגוטה", המונה היום תשעה שחקנים, היתה הצעד הראשון בבנייתה מחדש. "אחרי שחזרתי מהודו מצילומי הסרט 'מכתבים מרישיקש' הייתי באטרף, צילצלתי אל מרינה בלטוב וביקשתי שתעביר לי שיעור מחול. היא הציעה שאביא כמה אנשים. פניתי לכמה חברים, רובם מניסן נתיב, בהם החבר שלי. היא עבדה אתנו על תרגילי אימפרוביזציה שהתבססו על הספר של פאביץ'. היא סיפרה לי שהיא תיכננה לעבוד עם קבוצת מחול, אבל אולי תעבוד אתנו. אני סיפרתי לחברים שלי בשושו שאם נהיה טובים יהיה פרויקט".

"זיגוטה" היא רק צעד ראשון. בשנה האחרונה הצטרפה דובינצ'יק לאנסמבל הרצליה, בניהולו של גדליה בסר, ועתה היא מתרגמת עם המחזאי יהושע סובול את המחזה "בת השחף" של צ'כוב, ומתכוונת לקחת חלק בבימוי. "בהצגה 'כל נדרי' נוצר לי קשר טוב עם סובול, שכתב את המחזה. באחת ההזדמנויות הוא סיפר לי שיש לו חלום לביים משהו של צ'כוב. אמרתי לו, בוא נתרגם ביחד. הוא הציע את 'שלוש אחיות', אבל אני אמרתי שעשו את זה המון והצעתי את 'בת השחף'. הוא אמר סבבה, ופנה לבסר. החלטנו שאני אהיה אחראית על התרגום המילולי וסובול על השכתוב".

באותו זמן השתתפה בצילומי הסרט "מלח הארץ" של אורי ברבש ו"גיבורים קטנים" של אתי לב. עכשיו היא משחקת בסדרת הדרמה "השכנים ממול" שמביים רוני ניניו לערוץ 2, ובקרוב תתחיל לעבוד בתיאטרון תמונע על המחזה "רביזור" של גוגול, בגרסה ההיסטורית המקורית שלו.

ביום ראשון השבוע קיבלה דובינצ'יק שיחת טלפון. ההזמנה: אודישן לסדרת הדרמה של סיגל אבין לערוץ 2. ארבע שעות לאחר שקיבלה לידיה את הטקסט, כבר נועדה להיבחן מול המלהקת. דובינצ'יק התיישבה ב"קפה קפה" בכיכר המדינה בתל אביב ושיננה את התפקיד. לאחר כשעה הרגישה מוכנה. "מתי אנחנו נפגשים עם הקבוצה", שאל אותה השחקן משה איבגי, שישב בשולחן קרוב. דובינצ'יק ועוד כמה חברים, מתברר, לומדים אצלו משחק מול מצלמה.

"אני מאלו שלא מוזמנים לאודישנים הראשונים", היא מספרת. "בהתחלה בכלל לא חושבים שאני מתאימה. בסוף תמיד קוראים לי. אני שחקנית של הדקה התשעים ותשע נקודה תשע תשע. וזה נכון לכל התפקידים שגילמתי. תמיד רואים אותי במקרה, אומרים איך לא חשבנו עליה, ואז מזמינים. לפעמים מרימים טלפון בלילה לפני צילומים ואומרים, בואי מחר בתשע בבוקר".

זה לא פוגע, היחס הזה?

"ממש לא. כנראה שזה מתאים לאופי שלי. אין לי אגו".

אבל החלומות שלה מטפסים גבוה. "אני משתגעת מזה שאני לא יכולה לביים סרטים", היא אומרת. "אני מרגישה שעוד לא עשיתי כלום. אני מרגישה מאוד עלובה בקטע הזה, שאני סוג של עבד, אני רוצה להיות מעורבת פי מיליון בכל דבר. אני מתה לעשות את הסרט, להפוך למפיקת סרטים. כן, מפיקת סרטים. אני עובדת בשביל זה, חוסכת. יש לי חלומות להרוויח המון כסף, ולא בשביל לקנות בתים, אלא להיות עצמאית בתחום. אני מרגישה שיש לי הרבה נשמה לתת, אבל אין לי למי לתת אותה".

לא הלכת רחוק מדי?

"אני לא אסלח לעצמי אם לא אגשים עד גיל 35 חצי מדברים שאמרתי. אם זה יקרה ארגיש לוזרית לא נורמלית".*



לוסי דובינצ'יק. אני פוחדת להתקלקל, ואולי כבר התקלקלתי ואני לא יודעת


לוסי דובינצ'יק, מימין עם בני אלדר בחזרות של קבוצת זיגוטה; למטה משמאל, בהצגה "רחוב טוב" של תיאטרון הרצליה; למטה מימין בסרט "קלרה הקדושה". אני מרגישה שעוד לא עשיתי כלום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו