בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אשה אחת, בודדה וחזקה

לכאורה, הסיפור כולו הוא על התינוק משה. רק לכאורה. כי את כל סיפור התשתית הזה, של לידת העם היהודי כאומה, מלווה, נוכחת-לא-נוכחת, אשה שהתנ"ך קורא לה "אחות אהרן"

2תגובות

יציאתם של בני ישראל ממצרים, מודים חז"ל, היתה מקרה אופייני של "שרשה לה פאם" (חפש את האשה). אמנם, רבותינו הגדולים לא טענו שמאחורי כל גבר שיצא ממצרים עמדה אשה, אבל בדיון המתמשך סביב הסוגיה של "בזכות נשים צדקניות", הם אמרו בעצם הרבה יותר מזה: שאלמלא היו הנשים מזרזות, באומץ ובנחישות, את גאולת הציבור כולו, לא היתה קמה בגברים הרוח לצאת מבית עבדים למסע הגדול אל החירות.

ואף על פי כן, דומה שהסיפור המיתולוגי, הראשוני, שכל ילד וילדה לומדים בגן ובבית הספר, משאיר לנשים תפקיד של צופות מן הצד, של יולדות ומיילדות, אמהות ונשים ובנות, ולכל היותר - יוצאות במחולות. נשים צדקניות, אבל לא מנהיגות. לכאורה, הסיפור כולו הוא על התינוק משה, שהוצפן בתיבה, וגדל בבית פרעה, ויצא לרעות ומצא סנה בוער, ולמרות שהיה כבד פה וכבד לשון נהפך לגדול מנהיגי ישראל בכל הזמנים, והוליך את אבותינו בחרבה והוביל אותם עד לארץ המובטחת, ולא זכה.

אבל רק לכאורה. כי את כל הסיפור הזה, סיפור התשתית של לידת העם היהודי כאומה, מלווה, נוכחת-לא-נוכחת, אשה שזכתה לתואר "הנביאה". הפסוקים המספרים על חייה ואישיותה ספורים כטיפות גשם במדבר. הקורא אינו יודע, מלכתחילה, מנין צצה לפתע ומתי נולדה, ותוהה איך מתה מוות חטוף ואיש לא ישב להתאבל כדת וכדין על מותה. המדרש מנסה להשלים את החסר הגדול בפרטי המידע ובתיאורי הרגש הקשורים אליה, כמעט יש מאין.

שקטה, ניצבת מרחוק, מפקחת כל העת על ההיסטוריה, אך לא חוששת לעולם מהמחיר הכבד של ההשפעה על האירועים - זו מרים, שהתנ"ך קורא לה "אחות אהרן", חז"ל ייחסו לה את לידתו של מושיע העם, והרב עדין שטיינזלץ מכנה אותה בהערצה "האחות הגדולה". מרים, המפתח הנשי רב הכוח, שכמו באר המפכה במדבר נוסכת חיים בסיפור הגאולה.

ותתצב אחותו מרחוק

מי היא זו הילדה העומדת בין קני הסוף ומביטה, עיניה בוערות, בסלסילת הגומא הצפה על מי הנהר הרחב? זו מרים הקטנה. בת שש, לא יותר, עומדת ומשגיחה על אחיה. כפות בחיתוליו הוא מתערסל על המים העכורים, שסכנה אורבת בהם מכל צד.

כפות רגליה של הקטנטונת ספוגות בוץ. ברכיה וירכיה נשרטות בגומא. שמש מצרים לוהטת מעל ראשה. עיני התנינים הרובצים ואורבים לתינוקות המוברחים של העבריים מפחידות אותה פחות מהצעדים הדורכים על העשב. "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו". היא אחראית עליו. הוא התינוק של אמא ואבא, אבל גם שלה.

עשרה חודשים לפני שנולד, בא אבא עמרם, איש שבט לוי, לאמא יוכבד, ובפנים זועמות מחוסר אונים, בגרון ניחר, הודיע לה שהוא מגרש אותה. "קחי את הקטנים ולכי מכאן", אמר. "חזרי לבית הורייך". יוכבד לא התווכחה. השכנים שהתאספו בחצר הקשיבו בבעתה כיצד, בקול רועם, צעק מה שהיה מיותר לה לשמוע, שממילא ידעה. שהיה ברור לה שלא לאוזניה הוא צועק. "פרעה גזר על הזכרים, ואין עוד תקומה לעם הזה!" צעק. כמה מפוחד ולא משוכנע נשמע. כמעט ריחמה עליו. "מוטב שלא נוליד עוד ילדים", הוסיף, כמתחנן. היא לא השיבה, והוא חיפש עוד משהו לומר. "לשווא אנחנו עמלים. לכי!" צעק, כאילו לא עמדה ממילא בפתח, שותקת ושפתיה קפוצות.

"הרי את מגורשת", אמר לבסוף בקול שבור. היא הסבה את פניה. "יוכבד" - היא הרימה במהירות את חפציה הצרורים אתה מהבוקר, הורתה בעיניה למרים לבוא אתה, ויצאה. אהרן הקטן נגרר אחריהן, ממרר בבכי. מרים אחזה בידו. עד לקצה הסמטה, עד שנעלמה מן העין, לא חדלה להסב ראשה לאחור. בעיניים קשות הביטה באביה. לא בכתה.

ימים אחדים אחר כך ישב עמרם, גדול הדור, מוקף בחכמים אבלים. בעקבותיו גירשו כולם את נשותיהם. אובדי עצות, עצובים, נדחקו זה אל זה ואל הספרים. לפתע נפתחה הדלת הגדולה, ומשב רוח פרץ פנימה. ילדה בת חמש, ששערה תלתלים ארוכים גולשים כמפל על כתפיה ועיניה בוערות, נכנסה בריצה והתייצבה מול המנהיג המכובד. "אבא", אמרה לו. הוא לא ענה. "אבא", הרימה את קולה, "אני מדברת אליך". הזקנים התחלחלו לנוכח החוצפה. "גזירתך קשה יותר משל פרעה", אמרה.

"מה"?

"גזירתך קשה יותר משל פרעה. פרעה גזר רק על הזכרים. אתה גזרת גם על הזכרים וגם על הנקבות".

"מה?" עכשיו רעמו גם הזקנים בקולם. "מה היא מדברת. מי זה הרשה לה?"

"פרעה גזר רק על העולם הזה, ואתה גזרת גם על העולם הזה וגם על העולם הבא".

הזקנים השתתקו והביטו בעמרם. הוא היה חיוור כסיד.

"פרעה רשע. גזירתו אולי תתקיים ואולי לא. ואתה - " קולה רעד.

"אני - " הוא רכן אליה. כתפיו היו שקועות. רצה לגעת בה אבל היא נרתעה.

"אתה צדיק", הקטנטונת בלעה רוק והשפילה את ראשה. "אתה צדיק, ולכן הגזירה שלך תתקיים". היא הניחה את ידה על פיה והשתתקה.

מי היא הילדה הקטנה הזאת שאביה נושא אותה ברחובות העיר הגדולה, כשעיניו דומעות והוא לא חדל לחבק ולנשק את ילדתו, צעדיו רחבים ונכבדי העיר שועטים בעקבותיו ומתנשמים ואינם יכולים להדביק אותו. מי היא הילדה הקטנה הזאת, שצחוקה מתגלגל וקורע את הדממה המבוהלת של השכונה, עד שמגיע אל פתחי הבתים, והנשים יוצאות לראות מה קרה, ואמה רצה אליה, צוחקת ובוכה. מי היא זו הקטנה, שעיניה בוערות והיא אומרת "אמא אמא, אמרתי לו, אמרתי לו, שעתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל מיד מצרים, את רואה? אמרתי לו".

מי היא הילדה הזאת, שגולשת מזרועות אביה ורצה-רצה, נחפזת אל אמה, שהוריה עומדים ברחוב, ברוח המצרית החמה, ומתחבקים בכוח, בהתייפחות, בגעגוע, כאילו הצילו את נפשותיהם, כאילו נסכה עליהם השמש השוקעת תקווה גדולה?

כרכרה גדולה, מעוטרת פרחים, רתם אביה עמרם לשני סוסים חסונים. חופה לבנה, רקומה פתילי תכלת, הציב בכיכר העיר. ליד כל בית הקימו כל העברים חופות משלהם. האוויר כולו נרעד בבת אחת, בטרם ירד החושך על הרחוב, כשעמרם שוב קרא ליוכבד אשתי, וענתה לו העיר כולה. אשתי, אמרו הגברים. בעלי, ענו הנשים. מחלונות הבתים הסמוכים הציצו עליהם המצרים: בשנאה, בחשש, בחמלה.

תשעה חודשים לאחר החתונה, השחר עוד לא עלה, ויוכבד נשכה את שפתיה כדי שהשכנים לא ישמעו את אנקות הכאב שלה. הלוא היא עצמה היתה מיילדת, ומכיוון שכך, הצליחה בין נחשול כאב אחד למשנהו להדריך בזריזות את הילדה: "עכשיו אני אלחץ ואת תחזיקי את הראש. עכשיו ננוח".

האם לפתה את הסדינים המגולגלים. הילדה הניחה יד פעוטה על בטנה. האם שאפה אוויר. הילדה שאפה אתה. "עכשיו", אמרה יוכבד. הקטנה נגעה בזהירות בראש הרטוב, המכוסה פלומה שחורה. "עכשיו", האנחה העמוקה יצאה מגרונות שתיהן כנובעת מבטן האדמה.

"עכשיו, עכשיו", התאמצה האם בכל כוחה. הילדה משכה בעדינות אין-קץ בכתפיים הזעירות. גופו של הוולד גלש לתוך ידיה הקטנות של המיילדת. פיו נפער באפלולית החדר. לרגע קט הצטלבו מבטי האם והבת בבהלה. בן. עוד לא הספיקו להסיר את עיניהן זו מזו והוא פעה חרש. ששש... לחשה לו מרים והגישה אותו במהירות אל שדי אמו. ששש... עוד לא נרחץ, נח התינוק החדש, עטוף ומוסתר בבד צח, על הבטן המתנשמת וינק בשלווה.

בחדר הסמוך היכה אור סנוורים את עיניו של עמרם. אהרן נצמד אליו בהשתאות ובבהלה. אולי היה זה הבוקר שעלה בבת אחת, חשב עמרם. אבל לא. זה אור אחר. הילדה צדקה.

ותקח מרים

אולי משום כך נקרא שמה מרים. שהמרתה את פי אביה. אבל נקראה גם נביאה, כי ניבאה, לפי חז"ל, את לידת אחיה ואת תפקידו העצום. אחר כך, כשאמה נאלצה להצפין את התינוק בתיבה, טפח לה אביה בתסכול על ראשה. "בתי", גער בה בחרדה. "היכן נבואתך?" כשניצבה מרחוק, רצתה, איפוא, לדעת גם מה יקרה עם הנבואה שלה.

היתה זו מרים האחראית, האומניפוטנטית אולי, שהציעה לבת פרעה שתיקח לו מינקת מן העבריות. כך דאגה שהילד יקבל את החינוך הכפול שיכשיר אותו למנהיגות: ילמד את תורות העולם בארמון המלך, ויינק עם חלב אמו את מורשת עמו.

כמעט בכל תולדות עמנו במדבר נסתר שמה של מרים. בדיעבד מתברר כי החלק האחר של אישיותה היה שם כל הזמן. לא החלק של המרי, אלא זה של המים. היא, שנולדה ליד המים הגדולים, הארורים, של היאור, שמתוכם נמשה אחיה וניצל, שהפכו מול עיניה לדם, שהזדהמו בצפרדעים, שהתמלאו גופות נערים וילדים בכורים מבני מצרים - נשאה בשמה, מרים, קול פכפוך של מים זכים.

וכשניצבה מול המים הגדולים והגועשים פי כמה, מי הים, והתרחש נס קריעת ים סוף, פצח אחיה בשירה אפית, חגיגית, גדולה. "אשירה לה' כי גאה גאה", שר לבדו, כמו תמיד, אל אלוהים. הגברים ענו אחריו. ואז, לפתע, נשמע מחדש קולה של מרים. היא לא שרה לאלוהים. היא לקחה בידה את התוף, ושרה לעצמה. הנשים, שעד עתה עמדו בצד, נדהמות מעוצמת הכוח הגברי ההחלטי - פצחו בשיר ובמחול.

מי שרוצה יכול, כמובן, להסיק מהסיפור הזה שגברים ונשים לא יכולים להתפלל ביחד. שיערב לו. אחרים יכולים לשמוע, מבעד לתיאור המצומצם, את סערת הרגשות העממית, המשתוללת בריקוד הנשי. כל החושים, כל היצרים, כל הקולות המושתקים של הבנות, הנשים והאמהות שסבלו עבדות כפולה - פרצו כמפל מים בשירה הזאת. כל שמחת החיים הנועזת, המהפכנית, של מרים, זרמה בלחן ובמחול שיצרה לשירת אחיה. כך נולדה שירת הנשים העברית, המהדהדת קולות נשים אין-ספור מהתרבויות העתיקות הסמוכות.

ותמת מרים

"באר בזכות מרים", אמרו חז"ל. כל עוד היא חיה, היו מים לבני ישראל, כי בארה הפלאית ליוותה אותם במדבר. פלאית עד כדי כך, שנחשבה לאחד מעשרת הדברים שנבראו בערב השבת בין השמשות. חז"ל תיארו אותה במושגים של אגדת ילדים. עד היום יש המחפשים את בבואתה המתנוצצת בימים של גשם אביבי בכנרת, או במצולות הים התיכון. בתי ספר לבנות במקומות שונים נקראים "באר מרים". רוצים לומר, שברוח המים הטהורים האלה יחנכו את הבנות.

האם נישאה לאיש? האם ילדה? רבותינו רצו להאמין שכן. הדביקו לה, באופן לא משכנע, את כלב בן יפונה ואולי כלב אחר (בשום מקום אפילו לא נרמז שהיא אמה של עכסה בת כלב), וסיפרו שבצלאל בונה המשכן היה מצאצאיה, ושממנה יצאה מלכות יהודה. כך או כך, מהסיפור המקראי עולה אשה בודדה וחזקה.

מכל הנשים שהקיפו את משה, האחות הגדולה היא שנכחה תמיד בחייו. כילד וכאיש. לכן אולי חשש מפניה וכיבד אותה. ורק היא העזה לומר לו, גם לאחר שהפך לכמעט אל בעיני הסובבים אותו, כל מה שבלבה. כולל הביקורת הכי חריפה. וכמו בילדותה, כשהעזה לפרוץ אל מושב החכמים ולהתריס כלפי אביה, כך שבה וסיכנה את עצמה לנוכח המנהיג הדגול, כדי לגונן על אחרים. לא על הילדים הפעם. דבריה פרצו בשטף, כמים אדירים.

זה היה יום חג. משה הכתיר בעלי תפקידים. אלדד ומידד התנבאו במחנה. הכל שרו ומחאו כפיים. רק צפורה, אשת משה, עמדה בצד ונדה בראשה. "מה קרה", שאלה מרים. "אוי לנשותיהן של אלו, אם הם נזקקים לנבואה", ענתה צפורה, "שיהיו פורשים מנשותיהן כשם שפרש אישי ממני". מרים ניגשה לאהרן. "מה קורה לאחיך", נזפה. הוריהם מתו מזמן. היא הרגישה אחראית מתמיד. אהרן שוחר השלום ניסה ליישר את ההדורים, ודיבר עם משה. עוד באותו יום דבקה בה הצרעת. הפה שדיבר התבקע מפצעים ומכאב.

בספרו "כבתוך שלו", מציע הד"ר גדעון עפרת את האפשרות הנועזת ש"האשה היא הצרעת", כלומר שהתרבות העברית רואה במיניות הנשית כשלעצמה צרעת. הנחתו מתבססת על כתובים מוקדמים ומאוחרים. הבולט בהם הוא "שירה" של עגנון, שגיבוריו מסוגלים להתאחד בזוגיותם רק בבית החולים למצורעים. על רקע זה, שבעתיים נוגעת ללב וטרגי.ת היא זעקת השבר של משה, "אל נא רפא נא לה". מחבר האפוס המפואר של הסוסים והרוכבים בים מוצא בפיו פתאום, כשאינו יכול לעזור במאום לאחותו האהובה, רק רסיסי הברות מיוסרים. העם, מצדו, מסרב לזוז עד שתחלים. עד כדי כך רב כוחה.

"ותמת שם מרים ותקבר שם", מספר פרק כ' בספר במדבר, "ולא היה מים לעדה". אי אפשר שלא לראות את הקשר הגורלי שבין שני חלקי הפסוק. בני ישראל לא בכו למרים ולא ספדו לה, לא נפרדו ממנה ולא התאבלו עליה. אטומים, שקועים בצורכי היום-יום, נמהרים וקצרי רוח, ובראשם מנהיג עייף ומר, המשיכו בדרכם. לפתע פסקה הנביעה.

שוב, כתמיד, נשאו ההולכים במדבר את עיניהם אל משה וקבלו באוזניו. שוב דרשו שיחולל נס. שוב צעק הנביא הגדול לאלוהים ושוב קיבל הוראת הפעלה. "ודברתם אל הסלע" אמר לו אלוהים. דבר. שכנע. חכה. מתון-מתון. כמו שהמתינה אחותך מרים על שפת היאור. זכור את המתינות שלה.

אבל למשה לא היה עוד כוח. "שמעו נא המורים", צעק על הקהל, ומיד הרים את ידו והיכה בסלע במטה. לא פעם אחת. פעמיים. כמי שקצה נפשו. לבדם, בלי ידה הטובה ועינה הפקוחה ודבריה הנכוחים של מרים, קיבלו משה ואהרן את העונש הנורא: "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". והמים ההם נקראו מי מריבה.

סוף דבר

מי היא זו הילדה הקטנה, המביטה מרחוק, מתוך ענן ערפל, אל הזקן הבוכה, העולה על ההר ומשקיף משם אל הארץ שלא יבוא אליה לעולם? מי היא זו שעיניה בוערות באהבה אליו ואיננה יכולה עוד לגעת בו ולנחמו? זוהי מרים.

עכשיו גם אהרן, איש המוסר והאהבה, מת. משה לבדו. לאט-לאט, כפוף, דואב, בן מאה ועשרים שנה, הוא עולה בהר. בלבו הוא יודע, שאילו רק ידע לדבר, לחכות, להקשיב - אולי היה גורל עמו אחר.

אולי לא היה נאלץ לוותר, בשברון לב, על המנהיגות. אולי לא היה בא אחריו יהושע, הלוחם הנועז, צמא הקרבות וקצר הרוח. אולי במקומו היה בא זמן מרים. לא מרים עצמה. כל מה שהוא מרים, גם בלבם של גברים חכמים: מים לא שקטים והעזה מהפכנית, שנמהלו בהם סבלנות ומתינות.

עייף, מצפה למוות, נושא משה את עיניו, עיני ילד שלא כהו מעולם ולא נס ליחן, אל ענן הערפל הקטן. כאד מסתלסל של מים זכים נראה לו לרגע הענן. מוכר, ידוע, שומר עליו מרחוק. "האזינו השמים ואדברה", אומר משה, "ותשמע הארץ אמרי פי". מרגע לרגע גובר כוח הדיבור שלו על עייפותו ופחדיו. "יערף כמטר לקחי, תזל כמים אמרתי".

חלף הרגע. חלף לו ברוח ענן המים. משה מת, ויהושע, בראש הצבא, נערך לכיבוש ולמלחמה.



איור: מיכל בוננו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו