בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך הגענו מההמנונות של פילון איש אלכסנדריה

מתי החלו לחגוג את ליל הסדר ואיך נוצרה ההגדה? מדוע על שולחן החג כבר אי אפשר למצוא אורז מעורב בביצים ובדבש? ולמה צריך לפתוח את הדלת כאשר אומרים את הפסוק "שפוך חמתך אל הגויים"? רגע לפני האוכל, אתם מוזמנים להתלוות לאביגדור שנאן למסע של יותר מאלפיים שנה, שראשיתו בימי בית שני וסופו בהגדות הקיבוצים

תגובות

כל העובר בימים אלה בחנויות הספרים ובמרכזי קניות איננו יכול שלא להסתחרר מן השפע המדהים של הגדות פסח המתפרסמות, מדי יום כמעט, במגוון של צבעים, צורות, גדלים, דברי הסבר, הרחבות והצעות להפעלה, ועוד כיד המחשבה והדמיון היוצר של רבים. דומה שאין לך עוד חיבור במסורת עם ישראל שזכה למספר כה גדול של מהדורות שונות ומגוונות, בדפוס או בכתבי יד, מסורתיות או חדשניות, צנועות וסגפניות או מפוארות להפליא. מתברר שאין לך דור ואין לך חברה בעם ישראל, אשר במסגרתם לא הודפסה, הועתקה, פורשה או אוירה ההגדה כמה וכמה פעמים, כדי לקיים את "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

התחקות אחר תולדותיה של הגדת פסח, מהתחלותיה הצנועות במאות הראשונות שלפני הספירה ועד לימינו, מאפשרת להכיר את קורות עם ישראל, לפזורותיו ולתקופותיו, שכן למעלה מאלפיים שנות יצירה עומדות מאחורי חיבור זה, המבטא את רוח העם וציפיותיו, תקוותיו ותולדותיו. במשפטים הספורים הבאים אנסה להצביע על התחנות העיקריות שעברה ההגדה של פסח, כאשר כל דור וכל פלח חברתי בעם ישראל והגדתו שלו, תהליך ארוך ארוך שלא הגיע מעולם להשלמתו ולמיצויו.

קל לראות שההגדה לא באה לעולם ביום אחד ובבת אחת, ושהיא מורכבת שכבות שכבות, כטקסט שהלך והתרחב עוד ועוד (וכמעט אמרתי מה שאינו הולם את חג הפסח: כטקסט שתפח כעוגת שמרים). כמעט על כל יחידה בהגדה אפשר לשאול על זמן חיבורה (ולעתים גם על זהות מחברה) ועל הזמן שבו צורפה להגדה, שתי שאלות שאינן בהכרח זהות זו לזו. עדות לרב-שכבתיותה של ההגדה אפשר להביא מן הצורך להתקין לה "סימנים", אשר יבהירו את המבנה המורכב שלה, פרי התהוותה רבת השנים שלא נעשתה על פי תוכנית אב מקובלת.

המפורסם מבין הסימנים האלה חובר כנראה בצרפת לפני כ-700 שנה: "קדש ורחץ/ כרפס יחץ/ מגיד רחץ [כך צריך להיות בשל החרוז]/ מוציא מצה; מרור כורך/ שולחן עורך/ צפון ברך/ הלל נרצה". היום אנו יודעים על קרוב ל-20 סימנים נוספים שהתחברו במהלך הדורות מאותה סיבה: להכניס קצת סדר בסדר.

המבקש להבין את תולדות ההגדה כדאי שיאמץ לעצמו את דימוי העץ, שישנם לו שורשים הסמויים מן העין, גזע ההולך ומתעבה עם הדורות, וענפים וענפי-ענפים ואף זלזלים אשר חלקם התייבשו ונשרו עם הזמן, חלקם החליפו כוח והתחדשו וחלקם פנו לכיוונים שונים ואף מנוגדים. שורשי ההגדה הם בתקופת הבית השני (מאז ימי החשמונאים, כך נראה לומר) ובתקופת חז"ל, עד להעלאת ההגדה הראשונה בתקופת הגאונים על הכתב (ככל הנראה במאה השמינית לספירה). הגזע שהלך והתרחב הוא קורות ההגדה מאז נכתבה לראשונה ועד שזכתה לראות את אור הדפוס (בסוף המאה ה-15). הענפים והזלזלים, על פי אותו דימוי, הם התפתחויותיה של ההגדה מאותם ימים ועד היום. מדובר אפוא בשלוש דרכי-העברה של ההגדה: תחילה בעל-פה, לאחר מכן גם בכתבי-יד ולבסוף בדפוס ובשלוחותיו (עד לאינטרנט).

איך חגג שלמה המלך את פסח?

נצא לדרכנו מבראשית ממש. כל ניסיון לומר דבר של טעם על הדרך שבה חגגו את חג הפסח בימי בית ראשון - להוציא עניין העלייה לרגל לירושלים, הקרבת הקורבנות בבית המקדש ואכילת הפסח - צריך להתייחס אליו בספק גדול. המקורות שבידינו שותקים ואינם אומרים דבר על טקסטים כלשהם שנאמרו בסמוך לקורבן החג ולאכילתו.

הדעת נותנת כי היו בוודאי דרכים לקיים את צו התורה "והגדת לבנך". אך מוטב שנודה, כי אם איננו רוצים להסתבך בהשערות פורחות באוויר, מוטב שנוותר על הניסיון לצייר איזשהו טקס מילולי שליווה בימי שלמה ויאשיהו, דרך משל, את הקורבן, שהוא היה עיקר החג. הוא הדין באשר לימים הראשונים של תקופת בית שני. המקורות הספרותיים מאותם ימים דלים הם ממילא בכל עניין, וגם בזה שלנו הם ממלאים פיהם מים.

והנה, לקראת סוף תקופת בית שני בא לעולם הטקס המוכר לנו כסדר ליל הפסח, כשהוא כולל מעתה יותר מאשר את אכילת הקורבן בלבד. מאותם ימים הגיע אלינו גם הטקסט הראשון המדבר במפורש בהגדה, הרי הוא הפרק העשירי שבמסכת פסחים שבמשנה, שכבר קבעו עליו חכמים כי הוא מן החלקים הקדומים שבמשנה. הקורא פרק זה במשנה יפגוש בו בכמה קטעים המוכרים מן ההגדה של היום (כגון שאלות "מה נשתנה", אף שלא בנוסח זהה לגמרי לאלה שלנו, או הכלל "שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"). על אותה תקופה מעיד, למשל, גם הפילוסוף היהודי-הלניסטי פילון איש אלכסנדריה, המדבר ב"אמירת תפילות והימנונות המבטאים את המנהג העתיק, העובר מאב לבן" (בספרו על החוקים, ב', 148). גם סיפור "הסעודה האחרונה" של ישו ותלמידיו מעוצב בברית החדשה כמעין טקס ליל סדר, שבמסגרתו דנים במשמעותם של הלחם/המצה והיין .

ככל שאנו מתקדמים בזמן ועוברים מספרות הבית השני והמשנה אל התלמודים והמדרשים ומשם אל ספרותם של הגאונים, הולכת התמונה ומתבהרת, ואילו ההגדה הולכת ולובשת צורה מגובשת יותר. במשך מאות השנים שבין חורבן הבית לבין כתיבת ההגדה הראשונה הידועה לנו, היתוספו להגדה (ולא תמיד נדע מדוע ואיך ובכוחו של מי) קטעים כגון הסיפור על החכמים בבני ברק או הדיון על ארבעת הבנים: החכם והתם, הרשע וזה שאינו יודע לשאול. גם לא ברור מתי ומדוע שולבו בהגדה באותם ימים הדיונים על הנסים שאירעו על ים סוף (אשר בקיעתו, על פי המסורת, אירעה שבוע לאחר יציאת מצרים) או השיר "דיינו" שעיקרו הכניסה לארץ והעלייה לרגל למקדש.

קטעים רבים בהגדה מעמידים בפנינו חידות שטרם נענו בשלמותן, כגון תפקידו של הקטע הארמי היחיד הפותח אותה, "הא לחמא עניא", ששולב בהגדה רק בתקופת הגאונים, או מדוע הושמטו ממנה באותה תקופה קטעים אחרים, כגון המנהג לאכול גם אורז מעורב בביצים ובדבש או בשר וביצים, כחלק מראשית ליל הסדר, מנהג המתועד בהגדה הקדומה ביותר, המופיע בחיבורו החשוב של דניאל גולדשמידט "הגדה של פסח ותולדותיה".

ממתי אנו שופכים את חמתנו?

גזעה של ההגדה הולך ומתעבה בתקופת כתבי היד, עד להמצאת הדפוס, כשהוא צובר לו טבעות חדשות, אך אינו משתנה באופן בולט. באותן מאות שנים, דרך משל, היתוספה להגדה הקללה "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך", הנאמרת במקביל לפתיחת הדלת. קטע זה מוכר לנו לראשונה מנוסחי ההגדות האשכנזיות של המאה השתים-עשרה ואילך, אלא שמכאן ואילך הוא הולך ותופס לו מקום של קבע בהגדה ואין הוא חסר כמעט משום הגדה ומשום נוסח, אף שיש מחלוקת בין העדות אשר למספר הפסוקים (החל מפסוק אחד "שפוך חמתך" בנוסח רומי, וכלה ב-17 פסוקים בנוסח יהודי אנגליה) ואשר לסדרם.

מכל מקום, זוהי תוספת להגדה וזמנה מימי הביניים, ואין היא קודמת ככל הנראה למאה האחת-עשרה. קרוב לוודאי שיסודה בתקופת מסעי הצלב והפרעות שבאו בעקבותיהם. אותם דורות למודי סבל חשו שאין בהענשת פרעה ההיסטורי במכות מצרים משום נחמה מספקת, וקריאה פרצה מפיהם שיבוא האלוהים וישפוך חמתו על הגויים שבימיהם שלהם, האוכלים את יעקב ומחריבים את נווהו.

הדעה המובאת בידי כמה פרשנים, שפתיחת הדלת בשעת אמירת "שפוך חמתך" באה לוודא שאין שום מלשין העומד ומצותת לדברים, כדי ללכת ולהודיע על היהודים לשלטונות, היא דעה סבירה - אפילו אם אי אפשר להוכיחה מבחינה היסטורית. הקשר בין חג הפסח לעלילות בכלל, ולעלילות דם בפרט, הוא דבר ידוע וכאוב, ובוודאי צריך היה להישמר בעת אמירתן של קללות כה בוטות וחריפות.

אולי מספיק לקרוא "הא לחמא עניא"?

בתקופה הזאת של התעבות גזע ההגדה, בזמן שבין ימי הגאונים להמצאת הדפוס, ואף בימים הראשונים של הדפסת ההגדות, נוספו להגדה הפיוטים המסיימים אותה (ונדון בעיקר במסורת האשכנזית, אף שבתחום זה היו לעדות ישראל מנהגים רבים ושונים עד מאוד). הפיוטים, החותמים את ליל הסדר, באים להוסיף להגדה של פסח ממד נוסף החסר ממנה: מבט אל העתיד. כי עד נקודה זו בהגדה היא עוסקת בעיקר בעבר, ביציאת מצרים ובעשרת המכות, בקריעת ים סוף ובכניסה לארץ, במעשה בחכמים היושבים בבני ברק, וכן הלאה.

בקשת "שפוך חמתך" (הצמודה לאכילת הסעודה, ביטוי מובהק לעשייה שזמנה כבר בהווה) מעבירה את קוראי ההגדה - כלומר את אלה שממשיכים בקריאתה גם לאחר הכופתאות - אל תמונות של עתיד: "בנה ביתך בקרוב", "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", "לשנה הבאה בירושלים (ובארץ ישראל הוסיפו: הבנויה)", ההבטחה שהקב"ה ישחט את מלאך המוות, וכן הלאה. כך זוכה ההגדה לממד משולש: סיפור העבר, סעודת הווה, תקוות עתיד. אגב, אלה בדיוק נושאיו של הקטע "הא לחמא עניא" (הפותח בסיפור לחם העוני של העבר, עובר להזמנה לארוחה של הווה ומסיים בתקוות "לשנה הבאה בארץ ישראל"), עד שנראה לי לומר כי הקטע הארמי הזה איננו אלא שריד להגדה שלמה, עממית ופשוטה, שניסתה לסכם בקצרה את נושאי ליל הסדר, למען מי שידו לא השיגה לקנות באותם ימים הגדה בכתב יד.

מתברר כי המוטיב המשיחי, תקוות הגאולה לעתיד, שהוא מאופק וכבוש בהגדה גופה, מצא לו מרחב מחיה עצום בפיוטים שנוספו בסופה. אחד מן הפיוטים, שלא נכנס אלא להגדות שבמנהג רומניה, עורך אנלוגיה מפורשת בין גלות מצרים והיציאה ממנה לבין גלות אדום (היא הנצרות) והגאולה העתידה ממנה, והוא מסיים: "במצרים הושעתנו שוכן רומה / ובמהרה תגאלנו מעול ישמעאל ורומא". בעדות אחרות נמצא פיוטים אחרים, ורובם מצביעים על אותו כיוון של מבט. מעתה, כשיבואו להדפיס את ההגדה, ייעצר כמעט לגמרי כוח היוצר והחידוש, ההתפתחות וההרחבות שלה במה שנוגע לתכנים, והוא יועתק לסוג אחר של טיפול - מחיבור גופה של ההגדה אל הקנקן שבו הוא מצויה.

מתי התחילו לאייר את ההגדה?

מעתה מקדיש עם ישראל את חילו והונו למלאכת ההדפסה והעיצוב הגרפי, האיור (שבו החלו אמנם כבר בהגדות שבכתבי יד מן המאה הי"ג), הפירוש והתרגום. למעלה מחמש מאות חכמים פירשו את ההגדה, בשפות שונות ובדרכים מגוונות: לפי תורת הסוד ולפי עקרונות הפילוסופיה של הרמב"ם, לפי תורת החסידות וברוחם של המתנגדים לה, וכיוצא בזה לפי זרמיה השונים של היהדות.

למעשה צריך לראות בפרשנות תהליך של רה-אינטרפרטציה של ההגדה והתאמתה לתפיסות חדשות ומתחדשות. מה שעשו הראשונים בהוספת פיוטים, דרך משל, או בימים קדומים יותר, בהוספת קטעים לגוף ההגדה ממש, עושים האחרונים על ידי שהם משווים פנים חדשות לחומר המסורתי ומפרשים אותו אחרת. תהליך זה של אקטואליזציה והתאמת ההגדה לסיטואציות חדשות לא תם, אלא שמעתה אין הוא נעשה על ידי חיתוך בבשרה או על ידי הטלאת טלאים על גופה, אלא על ידי הענקת משמעות חדשה לאמור בה.

דבר זה נעשה לא רק בידי המפרשים והמתרגמים (גם הם מאות רבות במספר) אלא גם בידי המאיירים, שהוסיפו על הטקסט המסורתי את תפישותיהם והארותיהם על דרך התיאור הפלסטי. כך, למשל, הם חשו יפה כי משה רבנו נדחק מן ההגדה ואין הוא מופיע בה כלל, והריהם הולכים ומחפים על חיסרון זה בהכניסם את משה לציורים שונים. וזה הזמן לחזור ולהזכיר את אלפי ההדפסות של ההגדה, במאות ערים בעולם, ובכל שפה כמעט שאפשר להעלות על הדעת.

עשייה עצומה זו מביאה אותנו אל הדורות האחרונים, שבהם שוב חל דבר חדש. הסערות והטלטלות שעברו על עם ישראל בכ-180 השנים האחרונות נתנו את אותותיהן גם בהגדותיו; לעתים רק בצורה ובמסגרת, ולעתים גם בתכנים. לסוג הראשון שייכות הגדות שנכתבו בכתב-יד ושוכפלו בשיטות לא שיטות בתנאים הקשים של מלחמות העולם, בגטאות, בין פרטיזנים ובכוחות הצבאיים המאורגנים ששירתו בהם גם חיילים יהודים. לסוג זה שייכות גם ההגדות שליוו את שלבי המאבק על הקמת המדינה, את גלי העליות מן הגולה אליה, ואת אלו שגורשו ממנה לאפריקה ולקפריסין. לסוג זה שייכות, להבדיל, גם הגדות ששימשו מכשיר לתעמולה ופרסומת בידי חברות מסחריות (כגון למכירת יינות), עיתוני סוף שבוע, מוסדות צדקה ושנור וכדומה. בכל אלה - גוף הדברים לא נשתנה, אך האיורים, הנספחים, התוספות, דרך ההדפסה והשערים מאפשרים לשמוע יפה יפה את ההד שהשאירו בהם אירועים היסטוריים וחברתיים רבים.

הגדות של צמחונים?

חשובות מהן לענייננו הן ההגדות של פסח שחל בהן שינוי גם מצד התוכן, ואלה מכמה סוגים הן, וכל אחת, בדרכה שלה, מלמדת על התפתחות אחרת שאירעה בעם ישראל לפזורותיו. אם להמשיך את ציור העץ, הרי שכאן כבר מצמיח הגזע רב-השנים ענפים חדשים הצומחים לכיוונים שונים, וכל ענף מושך לכיוון אחר וגודל אחר וצבע אחר לו. כך, לדוגמה, המפעל המרתק של הגדות הקיבוצים.

יותר מאלף מהדורות שונות ראו אור במשך 70 השנים האחרונות, ונמצא בהן ניסיונות מאלפים של התמודדות עם טקסט דתי ועם טקס דתי שלא הלמו בהכרח את תפישותיהם של כמה מן הזרמים בהתיישבות העובדת. זו תקופה שבה קבוצה מעם ישראל מגבשת לעצמה את זהותה, לא פעם באמצעות פרסום הגדה שלה, על דרך "יש לי הגדה משמע אני קיים". כך, יש הגדות פמיניסטיות והגדות חילוניות במפגיע (ששם האלוהים נעדר מהן כליל), הגדות של צמחונים והגדות של בעלי העדפות מיניות אלה ואחרות.

וכמובן שנוספו גם הגדותיהן של התנועות הדתיות שהתחדשו בדורות האחרונים, אשר גם קריאה בהן מלמדת על הדרכים שסללו להן התנועה המסורתית או היהדות המתקדמת (כפי שהן קרויות במחוזותינו) - על מגוון חלקיהן ותת-זרמיהן - במסגרת עולם ההגדה, באמצן להן חלק מן הישן, תוך הכנסת שינויים או הוספות רבות. ואל נטעה לחשוב שהתוספת עניינה רק ביהדות המוגדרת כבלתי-אורתודוקסית. גם בעולם השמרני יותר ביקשו לקיים את "וכל המרבה לספר הרי זה משובח", ומצאו דרכים להוסיף ולהעשיר את ליל הסדר, בין אם על ידי ביאורים חדשים ובין אם על ידי ההיתר לומר במהלכו קטעים נוספים, מעבר למה שדורשת ההגדה. וזכור לטוב, דרך משל, הרב מנחם-מנדל כשר ז"ל, אשר הגן בחום, סמוך להקמת המדינה, על הצעתו להנהיג שתיית כוס חמישית של יין כנגד גאולת העם בימינו, ולומר את מגילת העצמאות מיד לאחר ההגדה.

לאן מועדות פניה של ההגדה? מי יידע. מכל מקום, ברור שקריאה בה היא שיעור של יותר מאלפיים שנות היסטוריה וטיול על פני חלקי תבל רבים. הכרת תולדותיה מעמידה בסיס מוצק לכל ניסיון שכבר נעשה - ושבוודאי עוד ייעשה - להקנות לה פנים רבות נוספות, להטמיע במהלכה רעיונות ותפישות מתגוונות, ומבלי לוותר על הישן המתחדש, לקדש גם את החדש.

פרופ' אביגדור שנאן מלמד מדרש אגדה ותפילה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ומבקש בזה להודות למוריו ולחבריו למחקר, אשר בפרי עבודותיהם עשה שימוש רב בדברים דלהלן



עמוד מהעיתון "MS" שבו פורסמה לראשונה הגדה פמיניסטית. למטה: הגדה מווינה, 1746



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו