בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני לא יכול לכתוב במקום אחר

"על אף המאמצים שהמדינה עושה כדי להרחיק אותי מהמקום הזה, אני לא מתרחק ממנו", אומר מאיר שלו. בספרו החדש, "יונה ונער", הוא מתמקד לראשונה בקשר שבין אדם לביתו, ואם מישהו מתעקש למצוא כאן אמירה פוליטית, הוא עושה זאת על אחריותו בלבד

תגובות

על שלט הכניסה כתוב: "הבית של מיץ פטל". הסופר מאיר שלו עומד בפתח, מקבל בשלווה של בן המקום את האורחת מתל אביב, מצביע על שלל הפרחים, הצמחים והעצים שזרע, שתל ונטע בעצמו, מציג בגאווה את ה"מנבטה" שלו, שם מסודרים היטב הזרעים של כל צמח - שלו הוא גנן חובב אך נלהב - ולבסוף חושף גם את הנוף המרהיב הנשקף מן המרפסת. מקלחת בחצר - כמו שיש לגיבור ספרו האחרון - עדיין אין, אבל גם היא תיבנה בקרוב.

"הבת שלי הבטיחה לבנות לי מקלחת בחצר, מתנה ליום ההולדת", הוא אומר. שוב אשה בונה לגבר. גם בספרו החדש של שלו, "יונה ונער", מי שבונה את ביתו של הגיבור היא אשה.

בימים הראשונים שלו בביתו שבעמק, לפני שש שנים בערך, הוזעק הסופר לגן הילדים הסמוך. "ההורים נבהלו לראות שם נחש וקראו לי פתאום", מספר שלו.

דווקא לך?

"הם קראו לי כי רצו שאזהה אותו. זה היה אחד הימים הראשונים שלי בכפר, כולם הסתכלו עלי כעל הסופר הלבן ועגול המשקפיים מהעיר. אז הרבצתי את הקטע שלי במלואו, כולל לתפוס את הצפע חי ולהראות לילדים את השיניים שלו. בסוף לקחתי אותו לצד והרגתי אותו. לא רציתי שצפע יסתובב ליד גן הילדים. למחרת כבר הזעיקו אותי מהמושב השכן לתפוס צפע באיזה רפת, ואמרתי עד כאן. זה לא המקצוע שלי, זה רק תחביב".

כבר כמה שנים מחלק שלו את זמנו בין ירושלים לביתו בעמק יזרעאל, שבו מצויים מחוזות ילדותו. הבית בעמק הוליד את "יונה ונער". הספר הזה - הרומן השישי שלו - שונה מעט מספריו הקודמים, לא רק בכך שהוא קצר יותר ויש בו פחות דמויות ועלילות, אלא בעיקר מפני שהוא מנסה, אמנם בעקיפין, לגעת בנושא טעון במציאות הישראלית - הבית. על רקע ההתרחשויות הפוליטיות של השנים האחרונות, זה נראה כמו נושא אקטואלי.

שתי עלילות מתוארות ב"יונה ונער": סיפור אהבה בין נער לנערה המפעילים שובכים של יוני דואר בעבור הפלמ"ח במלחמת השחרור; וסיפור שמתרחש בהווה ובמרכזו יאיר מנדלסון, מדריך תיירים שנשוי לאשת נדל"ן אמריקאית עשירה. הוא תלוי בה ורוצה להשתחרר ממנה, ומקבל מאמו מתנה, סכום כסף נאה, כדי שירכוש לו בית משלו. אהובת נעוריו, תרצה הקבלנית, בונה לו את ביתו החדש.

אין ספק, אומר שלו, שהנושא של הספר הוא הבית. "גם היונה, שתכונתה העיקרית היא היכולת לשוב הביתה מכל מקום, נכנסה בהתחלה כדימוי לרצון לשוב הביתה", הוא אומר. "אבל כשהתחלתי לחקור את הנושא גיליתי שהיא יכולה להיות יותר מדימוי. הספר התחיל מהחיפוש אחר בית. זה סיפור של בנייה. יאיר מוצא בית, ואף שהוא לא שלו, הוא יותר שב אליו מאשר בא אליו. מיד נוצר שם קשר חזק בינו ובין הבית. הוא נבנה יחד אתו".

למה כתבת עכשיו על בית?

"כשמצאתי את הבית הזה כאן הייתי בן 51, ומיד הרגשתי אליו קשר חזק, יותר ממה שהיה לי עם בתים קודמים בחיי - לא עם בתי ילדותי, לא בנהלל ולא בירושלים, ולא עם הבית בירושלים שאני חי בו עכשיו. היתה התאהבות מיידית ודי מפתיעה. אלה דברים שמייצרים משהו אחר כך. כל סיפור האהבה עם הקבלנית זו כבר בדיה, כי פה עבד קבלן שלא נקשר בינינו שום קשר רומנטי".

יכול להיות שרצית לומר משהו על בית במובן הרחב יותר של המלה - מולדת?

"יכול להיות, אבל את זה הקורא יחפש וימצא בעצמו. לא היה לי רצון להודיע שבית הוא דבר נורא חשוב וגם לא לרמז לזכות השיבה. רציתי לספר עוד סיפור אהבה, ויש בספר הזה הרבה מאוד אהבה, במידה מסוימת יותר מבספרים הקודמים".

קשור לנשים במשפחה

שלו, בן 58, נשוי לרינה ולהם שני ילדים - זהר, בת כמעט 30, שלמדה עיצוב תעשייתי ומתחילה את דרכה בתחום, ומיכאל, בן 22, שממלצר במסעדת יוקרה בירושלים וחוסך כסף לטיול בחו"ל.

שלו אינו ממהר להסביר את ספריו. הוא מעדיף שלא לנמק את ההתרחשויות שהוא בודה ולא לשטוח לפני קוראיו את פסיכולוגיית המעמקים של הדמויות שלו. גם לא של עצמו. זה אולי סוד הקסם של הדמויות המלבבות והייחודיות שלו, אבל זה גם מקור חולשתן - הן כמעט תמיד נשארות בלתי מפוענחות. מבחינת שלו, שהקוראים יקראו ויחליטו

בעצמם מדוע הנער ב"יונה ונער" עשה מה שעשה, למה הגיבור לא מצליח לאהוב את אשתו, למה אביו לא קם ועושה משהו עם חייו.

יאיר מנדלסון הוא גיבור פסיווי מאוד, ונראה שהוא שייך לשורה של גיבורים-גברים בספריך, שהם לא עצמאיים רגשית ותלויים בנשים שבחייהם. איך נולדה הדמות הגברית הזאת?

"זה לא קורה עם כל הגיבורים בכל הספרים. כדי להרגיע אותך, זה לא הפרויקציה של עצמי - אני אדם מאוד לא פסיווי, אני מחליט החלטות ולפעמים אף כופה את דעתי על הזולת. אני לחלוטין לא דומה לגיבורי ספרי, ובעיקר לא ליאיר מנדלסון. איך יוצא לי מין גיבור כזה? זה יכול להיות מתוך רצון להתמודד עם טיפוס שונה ממני, או אולי יש סיבות מעמיקות יותר - אבל אותן צריך לאבחן מישהו עם זקנקן ומשקפיים עגולים".

יש לחלק מהגיבורים שלך יחס מורכב לנשים - שילוב של הערצה וחוסר יכולת אמיתית לתקשר אתן.

"יאיר דווקא מתחבר מהר מאוד לתרצה. הוא אוהב אותה, תאמיני לי. פשוט קשה לו להתחבר לאשתו ליאורה, שאותה אני דווקא מחבב, ועם אמא שלו יש לו יחסים מסובכים. אין בדברים האלה שום דבר אוטוביוגרפי. אני תמיד הייתי קשור לנשים של המשפחה שלי ולסיפורים שהן סיפרו, ומאוד נהניתי בחברתן. אני גם נראה פיסית כמו נשות המשפחה - הנשים נמוכות הקומה עם השיער הכהה, לעומת הגברים שהם בדרך כלל יותר תמירים, חלקם בהירים. אני דומה לסבתא שלי ולאמא שלי, לאחותה של אמי, לאחותי, לבתי. היתה לי תמיד תחושת אחווה וקרבה אליהן ותמיד נעתי בין שני הקטבים האלה של סיפורי הנשים וסיפורי הגברים. עם זאת, בשונה מהגיבורים שלי, הלכתי לשירות קרבי מאוד בצבא, אני אדם שמחליט החלטות, אדם שקם ועזב מקום עבודה קבוע כדי לשבת ולכתוב ספרים, יש לי צדדים שאין לאותם גיבורים פסיוויים. הדמויות הללו בספר הן בדויות".

כשאתה לא מתעכב על הסיבה לבחירות שעושות הדמויות, אתה בעצם משאיר הרבה מקום ליד הגורל. גם את האהבה אתה משאיר לגורל.

"נו, ואיך כל אחד מאתנו פגש את בן או בת זוגו? מה, המקרה לא שיחק כאן תפקיד? במקרה שניים הלכו לאותה מסיבה, או הלכו ללמוד באותו חוג באוניברסיטה, או עלו על אותו אוטובוס. כל דבר שמתרחש בספר הוא בגלל דברים שלא אנחנו מכוונים אותם, וגם בחיים זה עובד ככה. אני חושב שמה שעושה התינוק (כך מכונה הגיבור) ב'יונה ונער' לפני מותו הוא דווקא מאבק בגורל, וניצחון על הגורל".

שלו נזכר בסיפור הפציעה שלו בתאונה מבצעית בצבא, בנובמבר 1967. "הגורל שיחק אז תפקיד עצום", הוא אומר, "כי כשיצאנו לפעולה, שונה המקום שלי בטור, ואין לי ספק שבגלל זה אני חי היום. שמעתי את הרחש של הכדור מאחורי וסטיתי - הוא פגע בי סנטימטר מעמוד השדרה, יכולתי לשבת היום בכיסא גלגלים. יש אלמנטים כאלה בחיים. כמעט כל תאונת דרכים ששומעים עליה ועוברים לסדר היום היא אותו צירוף מקרים שהגורל מייצר ומבצע".

אוהב ספרות מקומית

בלא מעט מספריו כותב שלו על ראשית ההתיישבות בישראל בגעגוע עז. לדבריו, הוא כותב על העבר משום שספריו משתרעים בדרך כלל על משכי זמן ארוכים, שניים עד ארבעה דורות לפחות. "אני לא בטוח שבספר הזה יש געגוע לימי התום של פעם, זה אולי נוצר אצל הקוראים. אבל בספרים שלי רואים שבימי התום קרו גם דברים איומים ונוראים, כולל בספר הזה. התינוק כאן לא היה צריך להיהרג, גם בפלמ"ח היו קצינים מטומטמים, לא רק בימינו. יש דברים בעבר שאני מתגעגע אליהם, אבל אני לא יכול לומר שהייתי חוזר היום לילדותי בשנות ה-50, שאמנם היתה נעימה, ריחנית ומרתקת, אבל היו בה גם דברים קשים - למשל חוסר הפתיחות שלנו לחלקים אחרים של החברה".

ובאמת ברוב ספריך כמעט לא נוכחת "ישראל האחרת".

"כמו שאריך קסטנר אמר פעם, אני חושב שאנשים צריכים לכתוב על מה שהוא חלק מעולמם, ובילדות שלי, אומר לך בכנות, זה מה שהכרתי. כמעט לא הכרתי ילדים בני עדות המזרח, לא הכרתי חרדים. אבל את העבר אני לא מתאר באופן נוסטלגי, אני מתאר אותו גם מתוך זיכרון וגם מתוך תחקירים שאני עושה".

אחד ממבקריך כתב שאתה מתעלם מהבעיות העכשוויות של החברה הישראלית.

"נהוג להאשים את הספרות ואת האמנות בכלל בכך שהיא או עוסקת יותר מדי בבעיות החברה ולא עוסקת באני, או שהיא עוסקת רק באני ולא בבעיות החברה. אני חושב שצריך להניח לסופרים להחליט על מה הם כותבים. מותר לשבת במסעדה ולהעיר הערות על האוכל, אבל אתה לא נכנס למטבח ואומר לטבח מה לבשל".

שלו הוא סופר ישראלי מאוד - גם בעלילות שהוא כותב, שאת רובן יהיה קשה למקם באזור גיאוגרפי אחר, וגם בעברית העשירה והיפה שלו, שמהלכת עליו קסם מגיל שלוש וחצי - אז לימדו אותו הוריו קרוא וכתוב. "אנשים שמים לב, לשמחתי, שאני נטוע היטב בשתי רגליים בתוך הנוף והטבע של ישראל", הוא אומר. "זה חשוב לי, כי אני אוהב ספרות לוקאלית גם בתור קורא. אין היום הרבה סופרים בישראל שיש להם קשר בלתי אמצעי אל הנוף ואל הטבע ואל האדמה ואל האבן ואל הצמח ואל העוף".

הקשר שלך עם האדמה מתורגם גם לתודעה פוליטית?

"מבחינה פוליטית, ודאי שיש לי קשר עמוק עד מאוד לארץ הזאת, ועל אף המאמצים שהמדינה עושה כדי להרחיק אותי מהמקום הזה, אני לא מתרחק ממנו. זה קשר שהוא תוצאה של חינוך מסוים ונוף מסוים וילדות מסוימת. זה שאני ביקורתי בנוגע להחלטות הממשלה ולהצבעות הכנסת, לא מנתק אותי מהאהבה לנוף, להיסטוריה, למקום, לטבע. אני גם לא מסוגל לכתוב בארץ אחרת. קיבלתי פה ושם הצעות יפות ונדיבות לשבת על מלגה במקום מסוים ולכתוב בנחת, בלי לשמוע את החדשות הישראליות, באיזה נוף אירופי או אמריקאי נעים ושקט. מעולם לא עשיתי את זה".

חיית פעם תקופה ממושכת בחו"ל?

"לא, אני גם לא רוצה לחיות תקופה בחו"ל. גם אם כן, זה יהיה באיזושהי מדינה על אגן הים התיכון, אני צריך את השמש ואת הריחות של האזורים האלה. אני אוהב מאוד לטייל בחו"ל, אבל אני לא מעוניין לצאת מפה ליותר מחודשיים".

זאת התקופה הכי ארוכה שהיית בחו"ל?

"לדעתי עוד לא הגעתי לזה. אני חושב שהמקסימום היה חודש ושבוע. עשיתי עם הבת שלי טיול באפריקה, אני זוכר את שנינו חוזרים ממדבר בקניה לחבר ישראלי שחי בניירובי, דוחפים את כולם בדרך למטבח כדי להכין לעצמנו סלט ירקות ישראלי, אחרת אנחנו בעוויתות של קריז. זה יכול להיתפש גם כצרות אופקים, אבל את רוחב האופקים שלי אני משיג מקריאה בספרות זרה, מטיולים, מהיחשפות לאמנות מארצות אחרות".

אתה מרבה לדבר על זיכרונות היסטוריים; איך תתמוך בוויתור על מקומות כמו קבר רחל או מערת המכפלה?

"מה מפריע לנו לנסוע לשם כתיירים? הייתי בירדן, במעבר יבוק שבו יעקב שרה עם המלאך, והתרגשתי מאוד. הקשר שלנו עם הארץ הוא דבר מוכח ומבוסס, אבל מהם הגבולות שלה - זה עניין של כל דור להחליט לפי יכולתו ולפי תנאיו. לכל השאר אנחנו יכולים להתגעגע. אין לי שום בעיה עם הגעגועים, יהודים מומחים בנושא הזה".

מהצד של אמא

לא פעם האשימו את שלו בכתיבה שמחקה את הסאגות המשפחתיות ואת הריאליזם המאגי בנוסח גבריאל גרסיה מארקס. איך הוא מרגיש כשמכנים אותו "מארקס הישראלי"? "אני כואב את כאבם של גוגול, בולגקוב, נבוקוב ושאר הסופרים שבאמת השפיעו עלי", הוא מגחך. "אני רואה בהשוואה הזאת מחמאה, אבל היא באמת נובעת מבורות. הקשר שלי ל'שטן במוסקווה' הרבה יותר מובהק מאשר למארקס. לא בולגקוב ולא מארקס לא המציאו חיות שמדברות לאנשים שעפים באוויר, זה מופיע משחר היצירה האנושית. אחד הספרים שמאוד השפיעו עלי היה 'נוצות' של חיים באר, שהפעים אותי וגרם לי להרגיש שזה הכיוון שהייתי רוצה לכתוב בו.

"אני גם לא מקבל את המינוח של ריאליזם מאגי. ברגע שאני כותב בספר את המלה 'אני', אני כבר נמצא בעולם של פנטסיה ובדיה מוחלטת. חוץ מזה, גם ספר כמו 'פונטנלה', פרט לעובדה שהסבא מתכווץ בזקנתו, הוא ריאליסטי. ההתכווצות הזאת היא בסך הכל הגזמה, כי כל הזקנים מתכווצים, אז הסבא התכווץ קצת יותר".

אתה בא ממשפחה של כותבים. אביך יצחק שלו היה גם סופר, בת דודך צרויה שלו ואחיה ענר שלו הם סופרים, ואביהם, מרדכי שלו, הוא מבקר ספרות.

"יש לנו כנראה במשפחה איזה עניין עם כתיבה. אבא שלי כתב, מרדכי הוא מבקר ספרות גדול וחשוב. אני חושב שחלק גדול מהכתיבה שלי בא דווקא מהצד הסיפורי של אמא שלי ולא רק מהצד הכותב של אבא שלי. סוג הסיפורים של הסבתא והסבא והדודים, היו בו כל היסודות הפנטסטיים והבדיוניים שיש היום אצלי".

תודה שהצבעתם גמלאים

בשבועות שלפני הבחירות קרא מאיר שלו לקוראי טורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" להצביע למפלגת הגמלאים. כעת, לאחר שהמפלגה קיבלה שבעה מנדטים, הוא גאה ושבע רצון מהתוצאות.

"אני רוצה שהגמלאים יתנהגו כמו מפלגה חרדית, שתסחט את הממשלה", הוא אומר. "שלפני כל הצבעה בכנסת הם יקבלו עוד כסף ועוד תרופות, וכל מה שהממשלה תבקש מהם הם יגידו בסדר, אבל אנחנו רוצים עוד דיור מוגן. לאלה מגיע להיות טפילים כי הם כבר עשו את עבודתם".

חיבתו לגמלאים החלה להתגבש לפני שנתיים, כשהוזמן לכנס הפלמ"ח כדי לשאת נאום אורח. "היללתי ושיבחתי אותם על הקמת המדינה", הוא מספר, "והם ישבו בשקט והינהנו בנימוס ובאיפוק. בסוף הערב החלטתי לומר להם שאני מרגיש צורך להתנצל על המצב שבו נמצאים אנשים בגילם. האולם התרומם מתשואות. נגעתי לא רק במצוקה הכלכלית שלהם אלא גם במצוקה הרגשית. על מה שנתניהו עשה לאנשים זקנים וחולים בישראל צריך להעניש אותו, וזה פחות או יותר מה שקרה עכשיו".

"יש הבדל בין קיצוץ קצבאות לאנשים שמגדלים ילדים בלי חשבון, כי לאנשים האלה יש בחירה, ובין קיצוץ בקצבאות של זקנים - כי להם אין בחירה, הגיל מכתיב את מצבם, הם לא יכולים לעבוד, בריאותם מתערערת, וכשאנחנו נוהגים בהתעמרות כזאת כלפי אנשים שקל להתעמר בהם - זו לא מדיניות כלכלית, זה סטייט אוף מיינד".

שלו לא מגלה איזה פתק הוא שם בקלפי, אבל אומר שמשפחתו חילקה את ההצבעה בבחירות בין מרצ, העבודה והגמלאים. זה לא קצת חסר אחריות להצביע הצבעת מחאה ולהכניס לכנסת שבעה חתולים בשק? "והח"כים שאותם את מכירה היטב - את מרוצה מהם? זה שאנחנו לא מכירים אותם זה יתרון גדול. מפלגת הגמלאים זו אחת ההוכחות לכך שיש בציבור אנשים רבים שחושבים שהממשלה צריכה להתעסק בקיום הנורמלי שלנו פה, במצבם של אנשים נזקקים, קשישים, חולים, ולא רק בקבר רחל ובגבולות הארץ. זה חשוב לא פחות".



מאיר שלו בביתו בעמק יזרעאל: "אני לא בטוח שבספר הזה יש געגוע לימי התום של פעם"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו