בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צהריים

תגובות

צריף התרבות עמד מעבר לוואדי. מן החלונות בקעה שירת המקהלה: "ותחזינה, ע-י-נה-ה-ה-ינו". תחזינה היה גדי קטן, שאבד למשה רבנו, ועכשיו איננו. כל הקיבוץ חיפש אחריו, אבל הוא בטוח נטרף כבר מזמן על ידי התנים. צמודה לצריף התרבות היתה שורת ברושים, ואם פחדת מספיק יכולת לראות בגומות ההשקייה, בין הזרדים, נחשים רומשים לאלפים.

בצהריים היו הילדים מצווים לישון. נפתלי היה שוכב בעיניים פקוחות. הוא אהב לדמות לעצמו מה היה קורה לו היה מעמיד פנים שהוא מפגר, כמו רפי, בנה של לוטה, שהיה לה מספר על היד. הוא לא יספר לאף אחד. הוא יישב בצד ויזיל ריר, ולא יביט בעיניו של איש. אבל יום אחד, כשישאלו את חיים, הגאון של הגן, שאלת חשבון קשה במיוחד, וחיים יכווץ את גבותיו ויחשוב, יפלוט הוא, נפתלי, את התשובה כלאחר יד. שקט ישתרר. הגדולים יביטו זה בזה בחוסר אמון. המטפלת תשאל את חיים עוד שאלה, והפעם בקול רם, להבטיח שגם נפתלי ישמע. הוא יאמר את התשובה בשקט, בלי להרים את עיניו מן הרצפה. המטפלות יקראו למטפלות מן הקבוצה השנייה, ואחר כך לאמא ולאבא. הם ישאלו אותו מדוע לא סיפר עד עכשיו, אבל הוא ישתוק ומי שירצה להבין יבין.

יום אחד נכמרו רחמיה של לאה הנחלא"ית על הילד שאינו מסוגל להירדם, והיא שאלה אותו אם הוא רוצה לצאת לטייל. היא עזרה לו להתלבש, והציעה ללוות אותו מעט. אבל הוא סירב, ואמר שיילך לאביהו. גם אביהו היה נח"לאי. הוא לימד את נפתלי לקפל טיסני נייר, התקין לו קשת וחץ, והיה מצייר לו קרנפים וג'ירפות. לפעמים אפילו היה מבקר את נפתלי בגן, כששב מן העבודה בפלחה. אם אביהו ישן, אמרה לו לאה, תחזור. אל תעיר אותו.

צריפיהם של הנח"לאים ניצבו בקצה הקיבוץ, ליד הבריכה. נפתלי עבר ליד צריף התרבות, וחלף על פני זוג הטווסים העצובים שהידסו בחצר החי. קרשי הצריפים התפתלו באוויר הלוהט. דלתו של אביהו היתה פתוחה. הוא שכב על גבו באחת המיטות, על מזרן ששקע כמעט עד לרצפה, לבוש תחתונים בלבד, ונחר. מעולם לפני כן לא ראה אותו נפתלי כה חסר ישע. לאה לא תוכל לדעת שאביהו ישן, אמר לעצמו, והחליט להמשיך בכיוון הבריכה.

ליד הצריף האחרון, של לוטה, מצא את רפי יושב ומהפך לוח עץ גדול מצד לצד. פיו היה פתוח, ונזלת היתה משוכה מאפו. גם רפי לא ידע להירדם בצהריים, ומכיוון שהפריע לילדים האחרים היתה לוטה לוקחת אותו לחדרה. אסיפת הקיבוץ דנה לא אחת בגורלו של רפי, ולולא התנגדותה ההיסטרית של לוטה היה נמסר כבר מזמן למוסד. אביו של נפתלי היה בין ראשי הלוחמים. "איפה נשמע על ילד בן שש שעדיין נמצא בבית הילדים, גבוה מכל הילדים בראש, מפחיד אותם ומגעיל אותם? גם לטובתו הוא צריך ללכת למוסד", שמע אותו פעם נפתלי אומר לאמו. אמו לא הגיבה והמשיכה לנגב פירורים מן השולחן.

נפתלי התיישב על אבן ליד רפי. הוא נטל אבני חצץ, והטיל אותן בלוח העץ. האוויר היה אפור מרוב החום. לפתע גאה בו כעס על העולם שהשאירו עם יצור כה אילם. "תבוא אתי לבריכה?" שאל באחת. רפי לא השיב. נפתלי קם, אחז בידו, ואמר "בוא". רפי השתרך מאחוריו. בבריכה היו כמה נח"לאים וילדי בית-ספר, אבל נפתלי הוביל את רפי לבריכת הילדים, מאחור. הם התישבו, ונפתלי חלץ את סנדליו, ואחר כך גם את סנדליו של רפי. השתקפות השמש במים סימאה את עיניהם. הם בעטו במים, וסביב רגליהם נכרכו סרטי ריר של ביצי קרפדות, שהתקבצו במיוחד בפינת הבריכה שבה ישבו. נפתלי חפן בידיו פקעת רירית של סרטים מפוספסים צהוב-שחור. הם הזכירו לו את הרקמה שלימדה אותו אמו. הקול היחיד שנשמע היה ניסורן של השפיריות הכחלחלות מעל המים. הוא תחב את החופן לידו של רפי.

"תאכל", אמר.

רפי הביט בו באי-אמון. "תאכל את זה", חזר נפתלי. ואחר כך בשלישית, בחוסר סבלנות, "תאכל, זה טעים". רפי לא הגיב. נפתלי הישיר את מבטו לתוך עיניו ואמר: "אם תאכל אגיד לאיתן שלא ירשה לקחת אותך למוסד". איתן היה הילד החזק בגן, ולאף אחד לא היה ספק שהוא יכול להשיג כל מה שרק ירצה. ידו של רפי נעה באטיות לפיו, והכניסה לתוכו את פקעת הריר. נפתלי חפן פקעת נוספת, ושם בכפו של רפי. כשזו לא זזה, דחף את ידו לפיו של רפי וצעק: "תאכל! זה טעים! זה בריא!" רפי בלע, ולפתע הבין דבר מה. דמעות החלו רצות על לחייו. פיו נפער וקול יללת נהי פרצה מתוכו. מתוך כך החל להיחנק ולהשתעל. נפתלי רצה לקום ולקרוא לעזרה, אבל רגליו בתוך המים היו משותקות.

כמתוך חלום שמע את קולו של אביהו שואל: "מה עשית לו", וראה את ידיו הופכות את רפי וטופחות על גבו. כבדממה שמע את זעקתה של לוטה שבאה לאסוף בזרועותיה את רפי. ידו של אביהו אחזה בו כצבת, ולקחה אותו אל הגן. מבעד לדמעות ראה את פניה של לאה שהשכיבה אותו במיטה.

כל אותו יום שכב במיטה קודח, ולא דיבר גם כשבאה אמו להחזיק בידו, וגם כשהגיע אביו בערב ושאל בקול כבוש אם הוא מבין מה עשה. כשקם מן המיטה לא דיבר עם איש על המקרה, ולמעשה דיבר מעט מאוד במשך זמן רב. בשבועות שעברו עד שנלקח רפי למוסד הוא לא הביט בעיניו. כשהיה חוצה את הוואדי לא היה מגיע לצריפי הנח"לאים. הוא היה נאחז בשבכה של חצר החי, ומתבונן בטווסים. ____________________________________________________ רון אהרוני גדל עד גיל שש בקיבוצים כברי וגשר. כיום הוא תושב טבעון, וחבר סגל הפקולטה למתימטיקה בטכניון. ספר שלו על חינוך מתימטי, "חשבון להורים", יצא בהוצאת שוקן. שני ספרים אחרים, "מתמטיקה, שירה ויופי" ו"המעגליות", עומדים לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.



תצלום: ישראל סאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו