בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דור שלישי לבדידות האשה

* לא קל להבין אותה: היא רצינית כעת? היא אירונית? אורלי קסטל-בלום מדברת על בדידות, על האובססיה החדשה האמיתית שלה: "מעלליו של הזמן החולף", או במלה אחת - ההזדקנות. ספרה החדש, "טקסטיל", מתאר את מצוקותיה של משפחה ישראלית מבוססת, ואת הבריחה מהן בעזרת ניתוחים פלסטיים

תגובות

רחובות תל ברוך צפון כבר התרגלו לפורד פיאסטה האפורה מודל 2001 שמפטרלת שם בכל שעות היום, זה כמה שנים, מאז החלה להיבנות שכונת הפרוורים הזאת, בצפון הרחוק של תל אביב. במכונית יושבת הנהגת אורלי קסטל-בלום, והבעת ההלם שעל פניה לא נמחקת - לא עכשיו ולא בכלל. היא עוקבת באדיקות מעוררת השתאות אחר בנייתה של תל ברוך צפון (תב"צ, בשפתה), ולא מפסיקה לגלות סימני מצוקה לנוכח בתיהם של בני העשירון העליון.

"תראי את השיש הזה, את הצמחייה - הכל חד-שנתי, ירוק-עד, תראי את דקלי הקוקוס האלה, זה נורא, והרחובות על שמות משוררים - אלכסנדר פן, יוכבד בת מרים - הנה, כאן מתחילים הארבע-על-ארבע. כתוב שאין גישה מכאן לבית הקברות קריית שאול, אבל יש ועוד איך", היא אומרת, לוחצת על הדוושה, פונה ימינה ושמאלה, עולה על דרך עפר, מוכיחה לעולם ולתושבי השכונה שהכל ארעי בחיים, שאי אפשר להתכחש למוות וגם לא לבתי הקברות. שכל החדש הזה לא ישכיח חלילה מתושבי השכונה את עובדות החיים.

היא עצמה גרה לא רחוק משם, בשכונה מתונה וישנה יותר - מעוז אביב. קסטל-בלום - אחת הסופרות החשובות והמקוריות שפועלות היום בישראל - היא מין קלט-פלט מהלך: שומעת, רואה, מרגישה, ופולטת הכל לתוך הספרים שלה. אולי בעוד 100 או 200 שנה, אם מישהו ירצה לדעת איך נראתה ישראל של ימינו, יהיה אפשר להבין דבר או שניים מספריה, ובמיוחד משני האחרונים - "חלקים אנושיים", שיצא ב-2002, ו"טקסטיל", ספרה החדש הרואה אור כעת בספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד.

רק תנו לי לישון

"טקסטיל" הוא ספר טרגי-קומי, מצחיק מאוד ועצוב מאוד. יחסית לכתיבה הקסטל-בלומית, הוא כתוב בצורה ריאליסטית למדי. לא ברור - כפי שכתבה פעם הד"ר סמדר שיפמן - אם קסטל-בלום מתקרבת אל המציאות או שהמציאות נעשית קסטל-בלומית, כלומר מופרכת יותר ויותר.

במרכז הרומן משפחת גרובר: אמנדה גרובר היא בעלת מפעל לייצור פיג'מות למגזר החרדי. מהיום שבנה דעאל התגייס לצה"ל והלך לשרת בשטחים, היא חייבת להסיח את דעתה ועוברת שורה של ניתוחים פלסטיים נחוצים ובלתי נחוצים. לבסוף היא מחליטה לעבור גם ניתוח להשתלת שכמות. השכמות שלה פשוט שקועות מדי.

בעלה עירד גרובר הוא מדען גאון בעל שם עולמי שזכה בפרס ישראל על המצאת מדרגות נעות לולייניות (כלומר, בצורת ספירלה). כעת הוא מנסה לפתח מדים נגד טרור שיגנו על אזרחי העולם מפני פיגועים, ומצפה לזכות בנובל. אבל הפרויקט קצת נתקע, והוא נאלץ לנסוע כדי לפגוש מדענית ישראלית המתגוררת שנים רבות באיתאקה (ארצות הברית, לא יוון). שמה בהט מקפיי.

בתם הבכורה של בני הזוג גרובר, לירית, בת 22, עזבה הכל והלכה לגור במושב תאשור שבנגב, ולגדל שם גידולים אורגניים עם החבר שלה, שלומי, המבוגר ממנה בשנים רבות ועל פי קריטריונים רבים מסתמן כלוזר.

"טקסטיל" מגחיך ומבקר את התרבות הישראלית החדשה, נטולת השורשים והעומק. הוא מתאר בשנינות ובאירוניה את ההומוגניות של השכבות המבוססות בחברה הישראלית. לדברי קסטל-בלום, זה הרומן הראשון שלה שכמעט כל גיבוריו אשכנזים.

על פי הספר, הכל קשור בכל: הכיבוש, הטרור, תאונות הדרכים, הניתוחים הפלסטיים, המדע, הסמים, הפערים הכלכליים, תרבות העידן החדש. נראה שתל ברוך צפון - ועם תושבי המקום סליחה - מסמלת בעיניה את תרבות הקניונים והטלוויזיה. "הנה, אתמול ראיתי בטלוויזיה את 'הדוגמניות', זה מזעזע", היא אומרת. "מי שזוכה מצטלמת לקמפיין לבגדים תחתונים. בגלל זה אני אומרת, שאנשים ילבשו פיג'מות. תלכו לישון. את יודעת כמה אני ישנה ביום? רק תנו לי לישון. יש תקופות שצריך לשאול אותי מתי אני ערה.

"בשנים שכתבתי את הספר באמת בנו את השכונה הזאת, ואמרתי, יש מיתון במדינה, למי בונים פה? ואז ראיתי את המרכז המסחרי הזה, מיקדו. אפשר יהיה לחקוק על המצבה שלי: עסקה בחקר הפרוורים הצפוניים".

להלן האובססיה החדשה האמיתית שלה: "מעלליו של הזמן החולף", או במלה אחת - ההזדקנות. "נורא הזדקנתי תוך כדי כתיבה", היא אומרת. "כל העניין של השכמות, את הולכת לחדר כושר ורואה את עצמך במראות 70 פעם, בשביל מה? ואז שאלתי רגע, איפה השכמות שלי? גיליתי שהן שקועות לגמרי. ראיתי שלמעט מאוד נשים מבוגרות נשארות שכמות בולטות ויפות. זו אובססיה נוראית. לא האמנתי שזה יקרה לי".

האם היא באמת מהרהרת באפשרות של ניתוח פלסטי? "לא עשיתי שום ניתוח, לצערי, אבל בטח אצטרך. חמש שנים ואני בתוך זה. אבל לא באמת. קודם כל הייתי מנתחת את הצוואר, וגם שואבת שומן מהבטן. למה לא, בעצם? זה לא סימפטי בכלל להזדקן. אני מודה. זה עצוב ומדכא ומקרב את המוות. דבר אחד אני מבקשת מאלוהים: שלא ייתן לי להיות כפופה. אולי אני צריכה להתחיל לכתוב בשכיבה".

רק שמות עצם

קסטל-בלום, בת 45, נולדה וגדלה בתל אביב. היא למדה קולנוע באוניברסיטת תל אביב ובבית צבי. היא החלה לכתוב סיפורים קצרים כשהיתה בהריון ולא ידעה מה לעשות בזמן הפנוי. העורך הספרותי חיים פסח, שעבד אז בהוצאת עם עובד, גילה אותה. ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "לא רחוק ממרכז העיר", יצא לאור ב-1987 והיא נחשבה אז להבטחה גדולה.

אחריו באו כל השאר - רומנים וקובצי סיפורים: "סביבה עוינת", "היכן אני נמצאת", "דולי סיטי", "סיפורים בלתי רצוניים", "המינה ליזה", "הספר החדש של אורלי קסטל-בלום", "רדיקלים חופשיים", "חלקים אנושיים", ו"עם אורז לא מתווכחים". ספריה היו מזמן קרקע פורייה לפרשנויות אקדמיות מגדריות, חברתיות, פוליטיות.

כשלמדה בבית צבי הכירה את העיתונאי גדי בלום ונישאה לו. לשניים, שהתגרשו לפני שבע שנים, שני ילדים: אסנת, חיילת בת 20, וחנוך בן 13 וחצי. קסטל-בלום החליטה לשמור את ה"בלום" גם לאחר גירושיה, "זה שם לביטחון, המם סופית עושה אותו לשם סגור. שם מעולה".

עכשיו היא לבד, בלי בן זוג. "אני די הרבה זמן ככה, אבל אני פשוט לא יכולה לנהל תא זוגי, פוחדת שזה יפגע לי בחופש שלי, יפריע לי עם הילדים".

את הספר הזה כתבה במשך שלוש שנים וחצי, והתהליך היה סוחט. "אני חושבת שנהיה לי נזק מוחי מהספר", היא אומרת. "יש פער כל כך גדול בין ימי הזוהר שלך כשהספר יוצא ובין הימים הארוכים והבודדים של הכתיבה. חרשתי על הספר הזה כמו דוקטורט. הייתי ממש בסגר. חודשים לא יצאתי מהבית, לא דיברתי עם אף אחד, העברית הידלדלה לי, דיברתי רק עם הילדים, אבל גם זה: נעליים, בוץ, מגבת - רק שמות עצם. לגמור את הספר הזה היה אתגר".

היא מדברת הרבה על הבדידות שלה. גם הגיבורות שלה הן לפעמים "דור שלישי לבדידות האשה", והן עסוקות לפעמים ב"פרויקט הפגת הבדידות". "בזמן הכתיבה כתבתי מלא גרסאות, כל אחת בצבע אחר. שיהיה מעניין. שלחתי אי-מיילים הזויים לכל מיני אנשים בעולם. הייתי חברה לזמן מה באיגוד ההיביסקוס העולמי. לא לצורכי תחקיר. מתוך הבדידות שלי. זה לא עבד. הציפו אותי באי-מייל עם שטויות אז פרשתי.

"צחקת מהספר?" היא שואלת פתאום. היא יודעת שיש לה יכולת להצחיק. "אני לא צחקתי. אולי רק פעם אחת. באסטר קיטון. הליצן העצוב. זה באמת טרגי-קומי. אני יודעת שאני יכולה להצחיק. זה נחמד ובסדר, אבל מי יצחיק אותי?" היא אומרת ומזמינה שני קרואסונים עם שוקולד. אמנם לא מומלץ לה לאכול שוקולד בגלל הכולסטרול, אבל היא חייבת "להמתיק את הגלולה. זה מלא סרוטונין, זה בריא", היא אומרת.

לבנות קומפוזיציה מסובכת

היא מדברת אסוציאטיווית, קופצת מנושא לנושא, נשמעת כמו מונולוג מתמשך של קרן מור ב"חמישייה הקאמרית", עושה חיקויים ומשנה הבעות ואינטונציות. לא קל להבין אותה: היא רצינית עכשיו? היא אירונית? מה היא אומרת, בעצם? כשהיא מדברת בלעג על תרבות המותגים, האם היא עצמה לא חומדת מותגים ומתקנאת בעשירים?

"מה את חושבת שמעניין אותי כרגע? שעומד להיגמר לי הקרם, ושיצא הקרם החדש בחברה הזאת והזאת, ואני צריכה לקנות", היא אומרת ומציגה את משקפי השמש החדשים שקנתה הבוקר. "בגלל זה אני אומרת שאני קצת צבועה. יש לי אישיות אמביוולנטית".

"טקסטיל" נולד דרך השמות של הדמויות. לפיהם נטוותה העלילה. "משורר אמריקאי זקן אמר בערוץ 8 שאם רוצים לשמור על ראש צלול כדאי שהקומפוזיציה תהיה מסובכת. אז התחלתי לבנות קומפוזיציה מסובכת. יהושע קנז עזר לי לכתוב בגוף שלישי. מה זה הדבר היהיר הזה, לכתוב בגוף שלישי, מה אני אלוהים? אחרי 90 עמודים היה לי משבר. חשבתי שכל מה שכתבתי לא שווה ואני צריכה להתחיל מהתחלה, בפעם העשירית. שאלתי את קנז אם להמשיך או להתחיל מההתחלה. הוא אמר לי להמשיך. אמר שהסיפור יוליד את עצמו. ואז כתבתי 70 עמודים בתנופה אחת.

"אני צריכה הרבה ריכוז לכתיבה. לדעתי, יש לי הפרעת קשב וריכוז. אני לא נוגעת בריטאלין. כבר איבחנו אותי - אני בורדר ליין עם יכולת ארגון גבוהה. אחרי 'דולי סיטי' היתה לי תדמית של האשה המוטרפת. אבל אני שפויה. שפויה למדי. לפעמים יש התפרצויות זעם שנובעות ממקור לא ברור, אבל היום אני יותר שולטת בהן".

את מוטרדת מהכסף שיש לך או אין לך?

"קשה לי עם זה, אני לבד, ואני רוצה להיות סופרת טובה, לא לשקר בכתיבה. אני מעבירה די הרבה סדנאות כתיבה, ולאחרונה התחלתי ללמד בתל אביב, ירושלים, אשדוד, אופקים".

היית רוצה להיות סופרת רבי מכר, להיות מפורסמת יותר?

"הייתי רוצה להתפרנס בכבוד מהכתיבה. מה זה בכבוד? היכולת להחזיר את המשכנתא, לנסוע לחו"ל מדי פעם. לא בריכה פרטית. לא ארבע על ארבע. פשוט בלי הדאגה הזאת. אני לא מזוכיסטית, ודאי שהייתי רוצה - אבל רק אם זה לא יבוא על חשבון מה שאני כותבת. אני לא משקרת. כל העניין הזה של אינטגריטי של סופר עדיין עובד עלי. אני לא כזאת תמימה, כסופר אתה לא יכול להיות תמים כי המציאות לא כזאת תמימה. עבר זמן מאז ג'ון לנון, העולם השתנה לרעה".

לבכות או לקלל

דעותיה סוציאליסטיות. "אני באה ממעמד הפועלים, אבא שלי היה מפא"יניק, שמתי מרצ בקלפי", היא אומרת. "האג'נדה הפוליטית של מרצ אולי לא ריאלית, אבל החברתית והכלכלית שלהם מצוינת".

אמרת פעם שאת לא פנאטית לגבי גבולות 67'.

"לא, צריך לגנוב פה כמה קילומטר שם כמה קילומטר - ברור שזה שלהם, אבל המדינה הזאת קטנה, אין לנו ברירה. משהו להשאיר. ההחזרה של סיני, למשל, היתה קשה. לא במובן הימני, הייתי חיילת ב-79' וחטפתי מכות מהמתנחלות בפינוי מאחז בלתי חוקי בסיני. הייתי אנורקטית בכלל, חטפתי מכות רצח, אבל הצטערתי שהחזירו הכל".

רפי פרופטה בספר, ישראלי יורד ששונא ישראלים, אומר שכל ישראלי בעיניו הוא כובש.

"זו הגחכתם של היהודים הפרו-ערבים שיושבים בברקלי. הייתי שם בסיור הרצאות ומה-זה חטפתי. ישראל הרגה בשטחים 14 פלשתינאים ומישהי מהקהל צעקה לי רוצחת, כאילו אני זו שרצחתי. הרגשתי שאו שאני פורצת בבכי או שאני מקללת אותה. אז אמרתי לה 'גט דה פאק אאוט אוף היר', אבל היא לא הסכימה לצאת מהאולם. היה בפראג כנס ספרותי, ואז בדיוק הרגנו - הרגתי - את השייח יאסין. ישבה שם זוכת פרס נובל נדין גורדימר מדרום אפריקה, היא דיברה על ישראל במונחים של אפרטהייד. אמרתי להם שקל להם לראות אותי נציגת המדיניות של ישראל, אבל בכל זאת חיים בישראל גם אנשים נורמליים, ואני לא מייצגת את המדיניות של הממשלה. אני יודעת שדברים איומים קורים בשטחים, אני לא הולכת למחסומים. אני כותבת ספרים, אני לא יכולה יותר מזה".

את רואה בעצמך סופרת, או אפילו סופרת חשובה?

"אני לא אצטנע, אני מרגישה סופרת. הקטע הספרותי בחיי הוא טוב, מזל שיש לי את זה, אחרת הייתי הורגת את עצמי. אבל אני לא אובדנית. בכלל לא. הספרות באה על חשבון החיים. אני לא מתבכיינת, אבל הספרות חשובה לי, למשל, יותר מבן זוג. אבל לא יותר מהילדים, עם הילדים אני זזה הצדה. אני לא כותבת כשהם בבית, ואם כן אז רק דברים מסוימים. כי אם מפריעים לי אני יכולה להיות ממש מסוכנת. יש לי ציפיות מעצמי, מהחיים. אני לא יכולה שלא לכתוב".

רוחו של מרטין לותר קינג

הקריירה של קסטל-בלום רצופה מעברים בין הוצאות ספרים. היא התחילה בעם עובד, משם עברה עם העורך שלה חיים פסח לזמורה ביתן, אחר כך לכתר. לפני כשש שנים עזבה את כתר לטובת כנרת תמורת מקדמה גבוהה (בעיתונות דובר אז על כ-250 אלף שקלים), וכעת רואה אור ספרה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זו שילמה לכנרת 150 אלף שקלים תמורת הזכויות על כל ספריה של קסטל-בלום, הישנים והחדשים, ושיחררה בכך את הסופרת מהתחייבויותיה לכנרת.

בהוצאת כנרת אומרים שקסטל-בלום מכרה אצלם יפה וקיבלה את התמלוגים שרצתה. "היא קיבלה מה שהסוכן שלה ביקש ממני, לא התווכחתי אתה על אחוז אחד", אומר יורם רוז, מבעלי ההוצאה.

למה לא התמדת עם הוצאת ספרים אחת?

קסטל-בלום: "בכל הוצאה הסתבכתי יותר ויותר. לשיא הסיבוך הגעתי בכנרת, לא קראתי את החוזה שעשיתי אתם, והחוזה היה כושל מבחינתי. הייתי חייבת להשתחרר מהם. סמדר שיפמן חברתי, מנחם פרי והפסיכואנליטיקאית שלי - רוחו של מרטין לותר קינג שרתה עליהם במשא ומתן מול כנרת. אני מודה להם, וגם מודה לכנרת.

"מה ששבר אותי היה משפט של אחד האנשים בהוצאה. שאלתי איפה כל הכסף שאני מרוויחה מ'דולי סיטי' ומכל הספרים שלי, אז הוא אמר לי, 'מה את צריכה כסף, יש לך את הנצח'. התשובה הזאת העירה אותי. הלכתי לבדוק מה יקרה אחרי מותי, והבנתי שיש אפשרות לקבור סופר, לא להוציא לאור יותר את ספריו. לכן דאגתי לקחת את כל הזכויות של ספרי, הגעתי לקיבוץ המאוחד ואני מרגישה שכאן כדאי שאתיישב עד יום מותי. חוץ מזה, גם לא נשאר כל כך לאן ללכת".



אורלי קסטל-בלום: "את הולכת לחדר כושר ורואה את עצמך במראות 70 פעם, בשביל מה?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו