בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהפכת המנדולינה התחילה בבאר שבע

* בזכות מורה קפדן, תלמידיו הכישרוניים ובונה כלים יצירתי נהפכה המנדולינה, שנחשבה תמיד כלי נחות, לאורחת רצויה באולמות הקונצרטים. בקונצרט שיתקיים היום בתל אביב יהיה אפשר לשמוע מדוע יש מי שחושב שהיא שוות ערך לכינור, ולעתים אפילו עולה עליו

תגובות

בשנות ה-70, מספר נגן המנדולינה יעקב ראובן, בא מרוסיה לבאר שבע כנר נפלא, ומיד נודע לו שאין עבודה בהוראת כינור. אם ירצה, אמרו לו, יוכל ללמד מנדולינה, אם לא - שילך לעבוד במאווררים. המורה, שמחה נתנזון, בחר בהסבה מקצועית הקרובה יותר לעולמו. "כך נולדה האסכולה הבאר שבעית", אומר ראובן. "נתנזון לקח תלמידים משכונה ד' והתייחס אליהם כאילו היו אנסמבל 'הסולנים של מוסקווה'. התוצאות לא איחרו לבוא: שמוליק אלבז, היום המנצח של התזמורת האנדלוסית, היה פורץ הדרך, סולן וירטואוז והראשון שגמר את האקדמיה והביא את הכלי לתזמורות - אפילו לפילהרמונית, שזאת היתה מהפכה. המורה לכינור מוטי שמיט טיפח את התלמידים למנדולינה באקדמיה בירושלים, והכלי התחיל למצוא את מקומו".

היום ב-20:30, בספרייה על שם פליציה בלומנטל בתל אביב (וביום שישי במרכז למוסיקה ירושלים, ב-12:00), יהיה אפשר לשמוע איך התגלגלה המנדולינה מכלי בעל תדמית עממית ופדגוגית לכלי נגינה בעל יוקרה, השווה לכינור. בקונצרטים ינגנו במנדולינה יעקב ראובן ותום כהן, ואתם רביעיית כלי קשת. המיזוג הזה יראה את פניו הרבות של הכלי: מהרפרטואר הבארוקי שנכתב במיוחד בשבילו על ידי ויוואלדי ובני דורו, דרך עיבודים ויצירות לכינור מהמאה ה-19 וה-20, ועד מוסיקה שהולחנה במיוחד בשבילו כאן ועכשיו, מאת עודד זהבי ואיתי רוזנבאום.

דרכו של ראובן אל הכלי לא היתה קלה: "כבר בגיל חמש, בבאר שבע, ההורים שלי הבחינו שאני לא מסתדר במערכת. אז אמא שלי ביררה מי המורה הכי קשה וקפדן באזור, ומצאה את נתזנון. לא מעניין אותי מנדולינה או לא, היא אמרה לו, אני רוצה שתחנך אותו. והוא עשה זאת: אם היה נופל לו העיפרון בשיעור ולא הייתי מרים הוא היה זורק אותי הביתה. הוא היה מבטל קונצרט אם לא למדתי בעל פה. כשניגנתי את 'מעוף הדבורה' של רימסקי-קורסקוב בדקה ו-16 שניות הוא הוציא אותי מכיתת התלמידים כי השיא היה 58 שניות; כשתנגן בדקה, תחזור, אמר לי, וגם כשירדתי לדקה ועשר זה לא עזר.

"פעם הוא הפסיק לי קונצרט באמצע כי לא ניגנתי בצורה מוסיקלית מספיק: הטכניקה היתה מושלמת, אבל הוא גער בי שאין טעם להמשיך כי אני לא עושה מוסיקה, וסילק אותי הביתה. ועל כל אלה הוא קיבל קרדיט מלא מאמא שלי. גם כשהיה על ערש דווי קראתי לו 'המורה', והייתי כבר בן 23 אז. והתוצאות: כל התלמידים שלו, ושמוליק אלבז בראשם, זכו במקום ראשון בתחרויות אחת אחרי השנייה, וכולנו הגענו למסלול סולני, אם כי לכל אחד מאתנו יש שריטת נתנזון רצינית".

כדי להגיע לרמה כזאת היה צורך במאבק: "המנדולינה נתפשה כמין כלי עממי ישראלי, והשתמשו בה בתזמורות לימודיות כמו זו של כפר הנוער שפיה", אומר ראובן. "לנגן במנדולינה סולו נראה למוסיקאים כגימיק. בקרן התרבות אמריקה ישראל לא נתנו להיבחן בה כלל כדי לקבל מלגה, ובתחרויות צחקו - כי לכלי אין רפרטואר סולני מקורי רחב ובמפעלים כאלה אסרו לנגן עיבודים. ויוואלדי, הומל - זה כל מה שהיה לנגן, יחד עם משהו עממי מאמא רוסיה, או טרמולו בסגנון בוזוקי יווני. זה מה שמיצב את הכלי במקום כה נמוך".

אלבז, ראובן, אבי אביטל, לב חיימוביץ ונגנים אחרים החלו לשנות את אופיו של הכלי. הבסיס לשינוי היה הדמיון של הכלי לכינור: שני הכלים מכוונים באותה שיטה, והמנעד שלהם דומה. האפשרות הטכנית ניתנה על ידי אריק קרמן, בונה כינורות שפנה לבניית מנדולינות והמציא כלי מסוג חדש, שצליליו מהדהדים בעוצמה ובעושר גוונים, ולכן הוא מתאים לנגינה עם תזמורת ולהקלטות.

בשנת 2000 הקימו ארבעת הנגנים את רביעיית קרמן והחלו לבצע רפרטואר קלאסי. "אני דאגתי שבכל קונצרט יהיה משהו מהרפרטואר לכינור", מספר ראובן. "המלחמה להשוות את המנדולינה לכינור, השאיפה הזאת לשבור את המוסכמות של הסאונד, הפכה אצלי למשהו דתי. נכון שריקודים רומניים לתזמורת מאת ברטוק או ריקודים הונגריים של ברהמס נראים כביכול מתאימים יותר לאנסמבל, אבל נוכחתי שרביעייה של היידן עובדת לא פחות טוב. אפילו כנרים שבהתחלה צחקו ואמרו מה זה הבללייקה הזאת, מודים שהרבה מהרפרטואר הכנרי נשמע יותר טוב במנדולינה".

ראובן, יליד 1976, השלים תואר שני במינהל עסקים אחרי התואר הראשון במוסיקה ובחר לשלב את התחומים במחקר בחינוך מוסיקלי לקראת התואר השלישי. שילוב זה הביא את המרכז למוסיקה ירושלים למנות אותו למנהל התוכנית שהוא מפעיל להוראת כלי קשת בבתי ספר. "המטרה שלי היא הפריפריה, כמו באר שבע", הוא אומר. "לחשוף לתרבות ילדים שלא היתה להם הזדמנות אחרת. מרתק אותי להבין למה יש מקומות שבהם יודעים מה זה קונצ'רטו, מה זה מוזיאון ורנסאנס, ולמה שכונה ג' בבאר שבע לא תדע על כך לעולם. אם בכישרון וביכולת החלוקה הסטטיסטית שווה על פני כל הארץ, איך זה קורה שאין שוויון בהזדמנויות?

"אני הייתי באצולת המנדולינה בבאר שבע, וחשבתי שאני הכי מגניב בעולם", ממשיך ראובן, "עד שהתבגרתי והגעתי למרכז העניינים והבנתי שהכלי הזה לא מעניין אף אחד. שאלתי את נתנזון מה לעשות, והוא אמר לי תמשיך לחפש, למרות שלעולם לא תמצא; אז נדלק לי משהו כמו מנוע, שגרם לי לסרב להתנצל שאני מנגן קונצ'רטי של ויוואלדי וסן-סאנס. הבנתי שאני, שבאתי מפריפריה, גם מנגן על כלי פריפריאלי, כזה שלא יכתבו לו יצירות לעולם. לכן גם הקמתי את אנסמבל 'מכתוב', שעובד עם בדואים מהדרום, לא כדי להנחיל להם תרבות גבוהה אלא כי זה הכרחי למוביליות בחברה, כמו שפה נוספת. בעיני זה דומה להחייאת המנדולינה".

במרכז למוסיקה עובד ראובן עם כנרים מהשורה הראשונה, כמו הרביעייה הירושלמית, מרים פריד ומקסים ונגרוב, ויחד עם זה ברור לו איזה כוח יש למוסיקה בכל מקום בארץ: "רביעייה של היידן יכולה להטריף בית ספר שלם בקרית גת", הוא אומר, "אותם ילדים שאחר כך ילכו לקניון בנעלי ים וישמעו אייל גולן".



יעקב ראובן: "אפילו כנרים שבהתחלה צחקו ואמרו מה זה הבללייקה הזאת, מודים שהרבה מהרפרטואר הכנרי נשמע יותר טוב במנדולינה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו