בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חשיבותה הבלתי-נסבלת של האם

ספרה של ענת פלגי-הקר, "מאי-מהות לאימהות", מבקש להראות כי קיומה של האם במחשבה הפסיכואנליטית מצומצם להיותה אובייקט בעולמם של אחרים: הילד והגבר, למשל; היא עצמה, כיישות סובייקטיבית שמרגישה וחושבת, מתבוננת בעולם וחווה אותו דרך עיניה, נעלמה. מה מקור ההתעלמות מן האם והאם אפשר בכלל לפרוע את החוב כלפיה? סיגל השילוני-אריאלי על אימהות, נשיות ופסיכואנליזה

תגובות

מאי-מהות לאימהות ענת פלגי-הקר. עם עובד, 373 עמ', 88 שקלים

שמו המוצלח של הספר, "מאי-מהות לאימהות", מגדיר בתמציתיות את עניינו: הספר - עיבוד של עבודת דוקטורט שכתבה ענת פלגי-הקר במסגרת החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה - עוקב אחר מושג האימהות בתיאוריה הפסיכואנליטית מימיה הראשונים, ימי האב המייסד זיגמונד פרויד, ועד לימינו. זהו מהלך התפתחותי שנע ממצב של אי-מהות או אי-התקיימות של האם כמהות או ישות סובייקטיבית לעבר ביסוסה של התקיימות מסוג זה, שניצניה מתגלים בכתיבה הפסיכואנליטית של העשורים האחרונים.

המעקב או החיפוש אחר האם כסובייקט מתברר כעבודת בילוש של ממש שכן, כפי שטוענת פלגי-הקר בבסיס התזה המוצגת בספר, דמותה של הבת-האשה-האם נוכחת-נפקדת מן התיאוריה הפסיכואנליטית עד שכל שנותר ממנה הוא עקבות נעליה הגדולות.

מפגש ראשון עם טענה זו עלול להתקבל בהרמת גבה. לכאורה, האם ניצבת במרכז השיח הפסיכואנליטי ותיאור השפעתה המכרעת, הגורלית, על אישיות ילדיה אף עורר בעשורים האחרונים ביקורת קשה. ואולם, פלגי-הקר - פסיכולוגית קלינית ומתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה - מבקשת להראות כי קיומה של האם בחשיבה הפסיכואנליטית מוגבל ואפשרי רק כאובייקט בעולמם של אחרים - הילד, הגבר וכיו"ב. האחרונים אמנם מתייחסים אליה, מרגישים כלפיה ומגיבים אליה, אולם היא עצמה, כמהות-יישות סובייקטיבית, אשר מרגישה וחושבת, מתבוננת בעולם וחווה אותו דרך עיניה שלה, נוכחת ברוב המוחלט של הטקסטים הפסיכואנליטיים כחור שחור, שמשיכתו אדירה אולם תוכנו נעלם. מבליחה לרגע וממהרת להיעלם, כמעט נתפסת ומיד שבה וחומקת, מתערפלת ומיטשטשת.

לתופעת האם-הנעלמת מציעה פלגי-הקר בעיקרו של דבר הסבר פמיניסטי, שהיא טווה בהדרגה תוך כדי סקירה של התפתחות המושגים-שבדיון בעבודותיהם של הוגים פסיכואנליטיים מרכזיים לעניין זה: זיגמונד פרויד, שנדור פרנצי, הלן דויטש, קארן הורני, מלאני קליין, ד.ו. ויניקוט, ג'סיקה בנג'מין ושורה של הוגות פמיניסטיות צרפתיות בנות זמננו. פלגי-הקר עוקבת אצל כל אחד ואחת מן ההוגים אחר התנועה המתעתעת - צעד אחד קדימה ושניים לאחור - לעבר כינונה של האם כסובייקט, בעודה אוספת הוכחות לתיזה שלה, המתהווה במהלך המסע התיאורטי. לכל כותב (וכותבת!) מניע משלה לריקוד המוזר. מניעים פילוסופיים, פסיכולוגיים וחברתיים; תקופתיים ותרבותיים. ואולם, אצל כולם ניכרת המשיכה אל האם כאל מגנט רב-עוצמה, שבכל פעם שנמלטים מאחיזתו שבים ונלפתים על ידו מכיוון אחר.

סיבה מרכזית לתופעה של היעדר האם נעוצה על פי פלגי-הקר (בהתבסס על קודמיה), בקושי של כל בני האדם, ובכלל זה פסיכואנליטיקאים, להכיר בחובם לאם. "החוב לאם", שהוא מנת חלקו של כל בן אנוש ילוד אשה, "מתאפיין בכך שאין אפשרות להחזירו, ואם אין הוא מעובד נפשית הוא מפעיל את מנגנוני ההגנה של הפיצול, ההכחשה וההדחקה, המביאים, בסופו של דבר, ל'מחיקת האם'" (עמ' 16). כלומר, האם נדחקת לקרן זווית לא בשל שוליותה, אלא דווקא בגלל מרכזיותה וחשיבותה הבלתי-נסבלת. פרויד וויניקוט ציינו את כובד משקלה של תחושת החוב כלפי אותה אשה שהיתה מסורה ליחיד בינקותו, ואשר הישרדותו ובריאותו, הגופנית והנפשית גם יחד, היו תלויות בה לחלוטין. "התלות המקורית", כותב ויניקוט המצוטט בפי פלגי-הקר, "אינה זכורה, ולכן אין הכרה בחוב, מלבד הייצוג שלו, כשלב ראשון בהכרה זו, בפחד מאשה" (עמ' 224).

הפחד, ואולי גם הקנאה והזעם, הם תוצרים, ייצוגים, של חוויית התלות המוקדמת שלא ניתן לשאתה. טיעון מעניין זה בדבר החוב לאם מתקשר גם לתהליך ה"פיצול" שעוברת האם כפועל יוצא של האיום שהיא מהווה עבור ילדיה ועבור כותבי התיאוריה שאף הם ילדיה של אם כלשהי. הפעלת מנגנון-ההגנה של הפיצול על האם גורמת לתפיסתה ולהצגתה, לחלופין, כדמות אידאלית או מפלצתית, אדירה או חסרת-ערך, מעניקה או שוללת חיים.

סיבה נוספת לקושי למצוא לאם מקום משלה במסגרת תמונת העולם הפסיכואנליטית נעוצה בקושי להפריד בין הביולוגי לפסיכולוגי; בין הגופני לנפשי. הגופני הוא נתון מראש, סופי, "טבעי" ומובן מאליו, ואילו הנפשי אין-סופי, אישי ומצוי בהתהוות מתמדת; גם הקושי להכיל את מורכבות החיבור בין "אם" ל"אשה" מעצים את קשיי הגישה לאם. חיבור זה, בין שתי זהויות וגוף אחד, הוא ללא ספק מורכב וקשה יותר ליישוב מאשר החיבור המקביל בין "אב" ל"גבר".

נקודה חשובה נוספת שמעלה פלגי-הקר נוגעת לאנלוגיה אם-אנליטיקאי, שאיפשרה לפסיכואנליטיקאים שונים להתקרב ואולי אף לגעת בעקיפין בדמות האם ובסובייקטיביות שלה. כותבים כמו פרנצי וויניקוט עסקו בעבודותיהם במיקומו ההורי-אימהי של האנליטיקאי, והדיון שלהם בחוויה הסובייקטיבית של המטפל פתח צוהר לסובייקטיביות של האם. פלגי-הקר מציינת בצדק שככל הנראה קל יותר לדון באנליטיקאי ובעולמו הסובייקטיבי מאשר לעשות כן ביחס לאם שהעיסוק בה קונפליקטואלי עד בלתי-אפשרי.

מעניין שבתוך שם הספר, "מאי-מהות לאימהות", מסתתרת (במכוון או שבלא מודע) משמעות נוספת, נועזת וחתרנית יותר, שחורגת מהתיזה המוצהרת שלו. "תרגיל" קטנטן שערכתי העלה, שכל מי שהציץ בכותרת הספר להרף-עין (בכלל זה אני) קרא אותה במשמעות של מהות-משמעות, כלומר "מחיים נטולי משמעות לחיים של אימהות, המעניקה משמעות". קריאה כזאת מכילה בתוכה את האמירה שאימהות (ולא למשל קריירה) היא-היא טעם או משמעות החיים, אמירה מהפכנית ונועזת למדי בהקשר שבתוכו נכתב והתפרסם הספר שלפנינו. משמעות זו, המתקיימת בהיחבא בכותרת הספר, מניפה אולי את נס המרד של פלגי-הקר האם והאשה, וחותרת תחת הכותבת הפמיניסטית, החוקרת, האקדמאית והפסיכואנליטיקאית.

הסקירה התיאורטית ההיסטורית, שהיא לב לבו של הספר, מעניינת ומחכימה, אך עמוסה לעייפה במראי-מקום ובהערות שוליים. הרעיונות הגדולים, המרתקים באמת, מצויים להרגשתי בסכנת טביעה בתוך ים של פרטים, הקדמות, חזרות וסיכומי-ביניים, ולעתים נדמה כאילו השטף, המסר, ובעיקר התשוקה של פלגי-הקר כורעים תחת נטל ההוכחה המוטל על כתפיה. אפשר להיאנח בהשלמה ולומר, "מה לעשות, דוקטורט הוא דוקטורט". אבל למה בעצם? הרי העבודה כבר הוגשה ועמדה בכל התנאים והדרישות, והתואר ניתן. האם אי אפשר, בתהליך הפיכת הדוקטורט לספר קריאה, להשתחרר מעול הממסד האקדמי (הגברי) ולהמריא? נדמה לי שפלגי-הקר ועורכי סדרת "פסיכואנליזה" של עם-עובד, פרופ' עמנואל ברמן ואילנה שמיר, כבלו את עצמם במקרה הזה באזיקים מיותרים, המכבידים גם על הקוראים. אם בשחרור האשה אנו עוסקים, אפשר ורצוי להשתחרר גם בחזית זו.

הקושי להשתחרר מעול הסדר החברתי (ובכללו הסדר האקדמי והפסיכואנליטי) ניצב בבסיס הספר אולם גם מתגלם בתכניו בכמה מקומות. הדבר בולט, למשל, כאשר פלגי-הקר נופלת בפח שהיא עצמה סימנה, ומשתמשת ללא סימן-שאלה או מרכאות במושג "אהבה אמיתית וכנה" (עמ' 320). אהבה אימהית אמיתית?! כנה?! השימוש הטבעי והאוטומטי בשמות התואר הערכיים, הטעונים כל כך, נשמעים כצרימה ברצף הטקסט. איך מגדירים אהבה אמיתית? יש כזאת? ואפילו אם ישנה, מי מאיתנו יודע לשים עליה את האצבע ולהכניסה לסד של מלים? ומי יקבע איזוהי אהבת-אם שאינה כנה ואינה אמיתית?

תחושת צרימה התעוררה אצלי גם למקרא חלקים מסוימים בדיון בסוגיית התפתחותה של הזהות המינית הנשית. למשל, ההתעלמות הגורפת ממקומו המרכזי של הקליטוריס במפגש של הבת עם מיניותה/נשיותה. מן הראוי להרהר באפשרות שהמפגשים הראשונים של ילדות רבות עם מינן/מיניותן נערכים בסביבת הקליטוריס, שהוא איבר-מין חיצוני, ולא בתוככי הבטן שם מצויה מערכת הרבייה הנקבית. הפנטזיה על מה שיש לאמא בבטן (ה"פרה-קונספציה") משותפת לילדים-בנים ולילדות-בנות המסתקרנים כיצד באים תינוקות לעולם, אולם המפגש של הבת עם מיניותה אינו נסמך בהכרח על פנטזיה זו, כי אם על תחושות גופניות ברורות וחזקות הקשורות באיבר שהוא אמנם בולט פחות מזה של הילד-הבן אך בכל זאת (כפי שיודעת כל אשה) ניתן לצפייה ולמישוש.

המשוואה המסרסת אשה-רחם עומדת גם בבסיס ההקבלה המתקנת-לכאורה בין קנאת הפין אצל הבת לבין קנאתו של הבן ביכולת ההולדה. הקבלה זו מניחה כמובן-מאליו שהבן מעורר קנאה על אונו המיני, ואילו הבת על יכולת ההולדה שלה. גם כאן נראה לי שפלגי-הקר מקבלת בקלות רבה מדי את הנחת היסוד שכאילו נכסי האשה הם בלתי מיניים בעליל, ושזהותה של "בת מלך" בתוך הרחם פנימה (בפרפראזה על האימרה היהודית). הפוטנציאל המיני האורגסטי הטמון באברי-המין הנקביים הוא מעין תופעת-לוואי שולית של מערכת המין הנקבית.

ולסיכום, שהוא גם נקודת המוצא: העמדה הפמיניסטית שפלגי-הקר מייצגת בספר מניחה אפליה רבת שנים (אם כי לא מודעת) של האשה בתיאוריזציה הפסיכואנליטית. אינני בטוחה שהיעדר האם כסובייקט מעיד על אפליה כזאת. למקרא הספר התעוררה בי שאלה על הסובייקטיביות של האב. היכן בתיאוריה הפסיכואנליטית נשמע קולו כסובייקט, כנער-בעל-אב? נדמה לי שקולו לא נשמע. חוויית האבהות נעלמת לא פחות מחוויית האימהות, אולם הדבר מתקבל על הדעת ביתר קלות שכן חוויה זו, של הגבר, נתפסת כמרכזית פחות בכינונו כאדם.

לעניות דעתי, התורה הפסיכואנליטית, בתיאוריה ובפרקטיקה הטיפולית כאחת, מתבוננת בעולם תמיד דרך עיניו של "הילד". הילד שהוא ראשית האדם, והילד-המטופל שאליו ועליו אנחנו מדברים כמטפלים, גם אם בפועל גדל והיה לאיש. צורת החשיבה הדטרמיניסטית, המסבירה את ההווה באמצעות העבר, מציגה למעשה כל מבוגר כאובייקט בעולמו של הילד-הסובייקט. כזאת היא האם וכזה גם האב.

ייתכן שהיעדר האם הוא פחות עניין של תוכן (מה נכתב עליה) ויותר של צורה (איך נכתב). צורת ההתבוננות, התיאור, הדיווח וההסקה שמאפיינת את הכתיבה הפסיכואנליטית היא גברית ביסודה, שכן נוסדה בידי גברים ומתנהלת בראשותם זה עשרות שנים. מעניין לחשוב מה יכולה להיות דרך "נשית" להנכיח באמצעותה את קולה של האם, את הסובייקטיביות שלה.

ייתכן שמלבד לחקור את סוגיית היעדרה מן הקאנון הפסיכואנליטי צריך פשוט להרבות ולדבר בקולה: דיבור שצורתו חשובה מתוכנו; דיבור באמצעות העבודה הקלינית; דיבור בשיר, בהרצאה, בשיחה עם פקיד מע"מ, בכתיבת סיפור, בהדרכה, בראיון של נשים אחרות, בדרך למכולת. דיבור שמסרב לכללים: שמציב את האינטואיציה לפני ההוכחה, שמרשה לעצמו לנוע במעגלים ואיננו מתחייב לשורה תחתונה. שאינו מציב לוחות זמנים. שהוא גם וגם ולא או-או. הדיבור הזה, שלעתים מכנים אותו "דיבור של נשים".

סיגל השילוני-אריאלי היא פסיכולוגית קלינית



"אם וילד על חוף הים", פבלו פיקאסו, 1921



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו