בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שלא ראיתי במעלה אדומים

מביתה בעיר העתיקה בירושלים, האדריכלית אלינער ברזקי מספרת על המהפך המסוים שעברה מעבודה בשירות הממסד התכנוני בבירה לכהונה כיו"ר עמותת עיר עמים ולאמונה כי "ירושלים צריכה להיות בירה לשני עמים"

תגובות

גם בחלוף 20 וכמה שנים, ולמרות כל מה שהיא יודעת היום, האדריכלית אלינער ברזקי היתה אחוזת התרגשות כשנזכרה בשבוע שעבר בחלקה בהקמת ההתנחלות מעלה אדומים. "אני האמא של מעלה אדומים. אהבתי אותה כמו שלא אהבתי דבר בחיי. כאדריכל, כמתכנן, היתה לי הרגשה שזה כמעט לבנות אוטופיה עלי אדמות, לבנות את הנכון, את הראוי ואת היפה. אני חושבת שלתכנן עיר זה הדבר הכי קרוב ללידת ילד. אין עוד חוויה כזאת של יצירה".

ערב לפני שהבולדוזרים עלו לשטח, היא מספרת, "לקחתי את הפולקסווגן הקטנה והמצ'וקמקת שלי, שבקושי עלתה את העלייה, ונסעתי לשם בלילה לבדי. הגבעות היו קירחות וריקות. כאן לא אמרו למוחמד 'תקום, תלך'. את המקום הכרתי יותר מאשר את הבית שלי. התיישבתי על צלע ההר ממול ובכיתי. בכיתי מכל הסיבות שבעולם. בכיתי בשביל הגבעות שייעלמו, ובכיתי משמחה על העיר החדשה שתיבנה".

ברזקי היתה אחראית על הקמתה מעלה אדומים (שתוכננה בפועל על ידי האדריכל טומי לייטרסדורף) בראשית שנות ה-80 בתפקידה כאדריכלית מחוז ירושלים במשרד הבינוי והשיכון. בתפקיד הבכיר הבא שלה, כמהנדסת העיר ירושלים בראשית שנות ה-90, היתה שותפה בין היתר לתכנון "הגל השני" של שכונות יהודיות במזרח העיר ולהכנת תוכניות מתאר ליישובים פלשתיניים בירושלים המזרחית.

תפקידה הבכיר של ברזקי כיום הוא לא אחר מאשר יו"ר הנהלת "עיר עמים" - עמותה לא ממשלתית העוסקת בירושלים בראי הסכסוך הישראלי-פלשתיני, פועלת להגנת זכויות הפלשתינאים במזרח ירושלים, נאבקת נגד תוואי גדר ההפרדה (אם כי לא נגד עצם הקמת הגדר), מספקת הגנה משפטית לפלשתינאים שנפגעו מהקמת הגדר ופועלת נגד יצירת עובדות בשטח, שיסכלו משא ומתן על עתידה של ירושלים.

שמה המכובס של הגדר

המעורבות של של ברזקי ב"עיר עמים" היא בלי ספק מהפך אישי ומקצועי, נוכח הרקורד הקודם שלה בעבודה בשירות הממסד התכנוני בירושלים - שיצר ועדיין יוצר עובדות בשטח שמסכלות משא ומתן על עתידה של העיר, גורם להפרת זכויות הפלשתינאים במזרח ירושלים וליישום מדיניות של כיבוש וסיפוח, הפקעת קרקעות, אפליה וגירוש. הגבעות ה"ריקות" של מעלה אדומים לא היו ריקות ול"מוחמד" כן אמרו "תקום, תלך", כמו לכל בני שבט הג'האלין, שנאלץ עכשיו לחיות בשטח מזבלת אבו דיס, כפי שכתב לאחרונה העיתונאי גדעון לוי.

פעילותה של "עיר עמים" באה לידי ביטוי, בין היתר, בסיורים שהיא עורכת ב"עוטף ירושלים" - שמה המכובס של חומת ההפרדה האימתנית שקורעת את ירושלים לגזרים - במטרה לחשוף לציבור "את המורכבות של מזרח ירושלים", כהגדרתה, את העוולות היום-יומיות שהיא גורמת לאוכלוסייה הפלשתינית ואת השלכותיה לטווח רחוק. במידה רבה, הגדר היא גם ביטוי למדינית תכנון ארוכת שנים בירושלים שברזקי עצמה היתה שותפה לה, ונוכחת כעת בתוצאותיה.

ברזקי מכהנת בהנהלת "עיר עמים" בהתנדבות כבר שלוש שנים. עד כה נשארה מאחורי הקלעים; אם משום שהיא, כדבריה, "איש של מעש, לא של דיבור" ואם משום שתמיד הקפידה על הפרדה מוחלטת בין העיסוק המקצועי "נטו" לבין ההזדהות הפוליטית - הפרדה שהניבה אדישות ועיוורון לנעשה מעבר לאף מצד הרוב הגדול בקהילת האדריכלים והמתכננים בישראל. ברזקי עצמה מעולם לא השמיעה קול בפומבי נגד הנעשה ולא מחתה או התריעה. "לא חשבתי שקולי יישמע", היא מסבירה, "ובמעגלים האישיים יודעים היכן לבי נמצא".

כעת נאותה ברזקי לראשונה לחרוג ממנהגה ולהיענות לבקשת "עיר עמים" לצאת לציבור. העמותה החליטה "לצאת מהארון", כהגדרת ברזקי, ולהפנות את פעילותה לא רק לפוליטיקאים, למשלחות מחו"ל או למשוכנעים מראש, אלא גם לקהל ישראלי מן השורה ומכל גוני הקשת הפוליטית. עם קהלי היעד החדשים שלהם נמנית גם חברי קהילת האדריכלים והמתכננים. ברזקי היא בלי ספק הדמות המתאימה להציג לפניהם כהלכה את התמונה.

ברזקי מכירה היטב את הנושא, מבפנים ובחוץ. היא דמות מוערכת בקהילה ומדברת בשפתה המקצועית. המהלך שעשתה יכול להעביר מסר לרבים. בסוף החודש תדריך ברזקי סיור מאורגן ראשון ב"עוטף ירושלים" לחברי איגוד המתכננים בישראל, שבו היא חברה זה שנים. המסלול יתחיל בשכונות גילה והר חומה, יעבור בין היתר בצור באחר ואבו דיס ויסתיים במחסום קלנדיה.

ואולם, בהודעה ששלח האיגוד לחבריו לקראת הסיור הודגש במפורש כי "הובטח לנו שהסיור יהיה מקצועי-תכנוני ולא ייאמרו אמירות פוליטיות/מפלגתיות". ההבטחה האבסורדית לאי-פוליטיות במקום הפוליטי ביותר מכהה במידה רבה את היציאה האמורה מהארון ומותירה את ברזקי, אחרי הכל, על הגדר. ברזקי מסבירה ש"ל'עיר עמים' אין זיהוי פוליטי, אם כי חלק מהעיסוקים שלנו הם בעלי משמעות פוליטית".

ברזקי נולדה בחיפה ב-1941 ולמדה בבית הספר התיכון הריאלי בעיר. את לימודי האדריכלות התחילה בטכניון בחיפה והשלימה בז'נווה ובפאריס. השנה שלמדה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון היתה "השנה הנוראה ביותר בחיי". כשכיהנה כראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב בשנות ה-90 עשתה כדי לשנות את התמונה. כיום היא ממשיכה ללמד בבית הספר.

ב-1977 חזרה ברזקי לישראל משהות ארוכה של לימודים ועבודה באירופה. אדריכל משרד הבינוי אז, רם כרמי, לקח אותה למשרד ולתפקיד אדריכל המחוז. מאז היא מתגוררת בירושלים ומילאה בה תפקידי מפתח במערכת התכנונית. בהופעתה ובהליכותיה היא מקרינה ריחוק שקט ואלגנטי, לא "ישראלי". היא מתנסחת בדיפלומטיות זהירה ולעתים נפתלת, נוקטת רק לעתים רחוקות לשון נחרצת.

גם אחרי כמעט 30 שנה בירושלים, היא מתבוננת בירושלמיות ממרחק מסוים. "מכיוון שאני לא ירושלמית במקור, אין לי את חרדת הקודש הזאת", היא אומרת, "ואני גם יכולה להביט על העיר הזאת בעין נורמלית ואפילו בחוש הומור". מכל המקומות האפשריים בירושלים מתגוררת ברזקי - החילונית, המודרניסטית על פי הגדרתה והיונית על פי הצהרתה - ברובע היהודי בעיר העתיקה. בדרך לביתה הנאה ברובע חולפים על פני תחנות מפתח בלבת הסכסוך הלאומי והדתי, ועל פני ארכיטקטורת האבן המעיקה של "סלע קיומנו", כפי שפינטזו אותה משקמי הרובע אחרי הכיבוש ב-1967. ממרפסת הבית נשקפים כיפת הסלע והכותל המערבי. זהו מקום שמצריך הרבה יותר מחוש הומור כדי לגור בו.

איך מתגלגלים לגור במקום כזה?

ברזקי: "אל"ף, כי אני ארכיטקטית. 100% בגלל זה. באתי מאירופה וחשבתי שהמקום הכי נהדר לגור בירושלים זה בעיר העתיקה. ברומא גרתי בעיר העתיקה. בפאריס גרתי במונמרטר. כאן ברובע זה היה בעיני הדבר הכי ירושלמי שיש, הכי אותנטי, הכי רב-תרבותי שיכול להיות".

מאז התפכחת?

"תראי, אני מכירה כאן את כולם. אכלתי אצל הערבים וקניתי אצלם ובאינתיפאדות, כשסגרו את החנויות, הם היו קוראים לי מאחורי הדלת. את השנאה והפחד ראיתי יותר אצל היהודים מאשר אצל הערבים. אני מרגישה יותר זרה בין היהודים שגרים פה עכשיו מאשר בין הערבים. ההקצנה הלאומנית ולאו דווקא הדתית היא הדבר הקשה פה. אני רואה חיילת מתאנה לסוחר ערבי, או כתובת 'מוות לערבים' והמעיים מתהפכים לי".

הרי זאת בעצם המהות של המקום הזה?

"כן, זה נכון. אני מודה שכשהגעתי לכאן ראיתי רק את מה שרציתי לראות. יש תובנות שמגיעות הרבה יותר מאוחר. מתוך נאיוויות ואי קריאת התמונה, חשבתי פעם שיש כיבוש נאור והוא יעשה טוב לשני הצדדים".

ועכשיו?

"אני חד משמעית נגד הכיבוש. וברור לי מאליו", היא אומרת, "שהוא זה שהביא לאי-שוויון בכל ההיבטים של החיים, גם בתכנון ובחלוקת משאבים. אני לא מרגישה זרה ברובע, כי היחסים הם אחד לאחד, פנים אל פנים. אבל כל זה לא אומר שאני לא חושבת שצריך למצוא תובנה אחרת לחיים פה".

ברזקי מונתה למהנדסת העיר ירושלים בסוף 1991, בשלהי כהונתו של טדי קולק כראש העיר. היא מצאה אתו שפה משותפת כשני "אירופאים", שהוקסמו מהאוריינט ושמו להם למטרה להביא את ה"קדמה" למקומיים. היא כיהנה בתפקיד פחות משלוש שנים, וחצי שנה אחרי שאהוד אולמרט נבחר לראשות העיר הודחה ממשרתה. "דרכינו נפרדו", היא אומרת, "כי לא ראינו עין בעין את מהות התכנון. טדי בא ממסורת אירופית וראה כמוני את העיר כמטרת-על במובן הפילוסופי ביותר. אולמרט וסגנו, אורי לופוליאנסקי (כיום ראש העיר), שמו בראש מעייניהם את הפרויקט היזמי הנקודתי".

בימי קולק נהפכה ירושלים לתמנון אורבני, ויחסו לפלשתינאים היה ידוע כמתנשא ופטרוני. איזה ראש עיר הוא היה בעיניך?

"הממשלה היתה אחראית להרחבת גבולות ירושלים ולא טדי, אבל נכון שהוא שיתף פעולה. נכון שהוא היה פטרוני ביחס לערבים, אבל הוא היה פטרוני בכלל. הוא שייך לדור של קולוניאליזם, אם אנו רוצים לתת לזה קונוטציה שלילית, או של נאורות, אם אנחנו רוצים קונוטציה חיובית יותר. הוא היה מאוד שמח אם כל הערבים היו הולכים לאופרה".

ואת?

"בתור חיפאית, לא היתה לי אף פעם בעיה עם ערבים, לא פחד ולא תחושה שהם אחרים. אני תוצר של המודרנה וחשבתי שתכנון יפתור בעיות ויעשה טוב לשני הצדדים".

איך את רואה כיום את המצב?

"אני מתארת לעצמי שכמו כולם אז, ראיתי בירושלים רק את מה שרציתי לראות. חשבתי בזמנו - וזה אחד מהשינויים מרחיקי הלכת שקרו לי - שירושלים כן יכולה להיות עיר משותפת. לצערי, החזון שהיה לי אז היה מופרך".

מהו החזון שלך כיום?

"ב'עיר עמים' אנחנו חושבים שירושלים צריכה להיות בירה לשני עמים, ולא ייתכן סיום הסכסוך בלי הסדר בירושלים. כל הסכם צריך להיות הדדי בין שני הצדדים. אם ירצו להקים גדר הפרדה בהסכמה, אז בבקשה. אם ירצו, אפשר לחלק את העיר".

זאת אפשרות מעשית?

"אם מחלקים עיר בסיף, נותרים גדמים. אבל יש אפשרויות אחרות: חלוקה תפקודית, חוקית, קו רציף, קווים קטועים. בעבודה שעשינו ב-ECF (הקרן לשיתוף פעולה כלכלי), הראינו אפשרות לשבע צורות שונות של חלוקה - או של שרינג, שותפות".

הקרן, שבראשה עמד יוסי ביילין, הוקמה ב-1990. פעילותה נתמכה על ידי האיחוד האירופי והיא עוררה לא מעט ביקורת. בשיתוף בין ישראלים ופלשתינאים הקרן גיבשה תוכנית מתאר לירושלים כאפשרות להסכם עתידי. במרכזה עמדה ההגדרה מחדש של השאלה "מי היא ירושלים ולמי היא", אומרת ברזקי, שנמנתה עם הצוות המקצועי. בתום התהליך, אומרת ברזקי, "הפלשתינאים רצו איחוד והישראלים רק רצו שהפלשתינאים יעופו להם מהעיניים. הישראלים חושבים שבלי ערבים תהיה להם איכות חיים גבוהה יותר. לדעתי, זה בכלל לא רלוונטי. איזה סצנריו שלא יהיה פה, נהיה תמיד ביחד. נדונו זה לזה לטוב ולרע, לאותו אוויר ואותם מים. גם אי אפשר לחזור ל-67'. גם אנו וגם הפלשתינאים כבר לא נמצאים שם. אך זה לא אומר שלא יהיה גבול, ושלא תהיה מדינה לכל עם".

ממאמר על תוכנית המתאר שכתבה ברזקי (יחד עם ישי ספרים) לפני כמה שנים לספר "אדוני ראש הממשלה: ירושלים!" אפשר ללמוד כי גם בעבודה על התוכנית נשמרה הדיכוטומיה בין תכנון לפוליטיקה והיא לא נגעה בנושאים מהותיים לסכסוך.

לדברי ברזקי, "העבודה לא התיימרה לעסוק בנושאים של זיכרון, סמלי קדושה וכיוצא באלה, שכל הסדר בירושלים יצטרך לעסוק בהם. בסיס לכל הסדר יהיה חייב להיות רב פנים - פוליטי, תרבותי, כלכלי, חברתי, פיסי ומרחבי. התוכנית נמצאת כיום על המדפים של גורמים שונים ומחכה שכאשר יבוא יום וידברו על זה, יידעו מה אפשר לעשות".

בניגוד לדעה הרווחת בין מתכננים בירושלים, ברזקי סבורה כי התפרשותה של העיר והקמת השכונות ההיקפיות - "בלי קשר לפוליטיקה" - אינה שגיאה אורבנית. "אם היו מכניסים את כל נפחי הבנייה העצומה הזאת למרכז העיר", היא אומרת, "הוא היה מת באופן בלתי הפיך".

מה הטעויות התכנוניות הגדולות בירושלים?

"מבחינה תכנונית-פוליטית, אני חושבת שהטעויות הן הפיתוח הלא-שוויוני בין שני חלקי העיר וההתיישבות היהודית הנקודתית בתוך השכונות הערביות. שגיאה תכנונית שאין לה כפרה היא הקמת המתחמים הגדולים כמו הר הצופים או ממילא. זוהי תוכנית שגורמת לפצע, לפירוק ולניתוק, ולא לחיבור, בלי קשר ליחסי יהודים וערבים. ויש שגיאות ארכיטקטוניות כמו מתחם הולילנד, למשל, שזה דבר מזוויע".

ומוזיאון הסובלנות?

"זוהי התפלצת האולטימטיווית. עצם הדבר הזה, מוזיאון סובלנות, וההקמה שלו על בית קברות מוסלמי - צריך להיות מטורפים. מה יכניסו שם, סובלנות בבקבוקים?"

ומעלה אדומים?

"מעלה אדומים כבר קיימת. אני נתתי לעיר הזאת כל מה שיכולתי, כעת היא חיה את חייה, ותושביה אוהבים אותה. היא בקונסנזוס. השמירה עליה הוסכמה כבר במסמכי ז'נווה ובהבנות אחרות. לי בעצמי, כמו להרבה ארכיטקטים, יש תסמונת של הגשר על הנהר קוואי: ברגע שאני מתכננת פרויקט אני מתאהבת בו, אפילו אם אצטרך לפוצץ אותו אחר כך".

ל"עיר עמים" עצמה אין כל עמדה אשר למעלה אדומים, לדברי ברזקי, שבמשך כל השיחה הקפידה לקרוא לה עיר ולא בשמה המדויק, התנחלות. בד בבד, העמותה מנהלת מסע הסברה אינטנסיווי נגד גדר ההפרדה המתוכננת לעטוף את מעלה אדומים וסביבתה ונגד הבנייה בשטח הידוע כ-E1, שתמנע רצף טריטוריאלי פלשתיני בגדה ותחסום כל דרך להידברות עתידית.

איך אפשר להפריד בין הדברים? הרי מעלה אדומים היא שזרעה את זרע הפורענות.

"בשורה התחתונה, אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום, אם היינו חושבים אז על שתי מדינות לשני עמים, אני אומרת שלא היה צריך להקים את מעלה אדומים".



אלינער ברזקי בביתה ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. "כאן ברובע זה היה בעיני הדבר הכי ירושלמי שיש, הכי אותנטי, הכי רב-תרבותי שיכול להיות"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו