בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם הם היו חלוצים

המבנים שבנו האדריכלים אליעזר ילין ווילהלם הקר מבטאים את החלוציות הבורגנית-העירונית במיטבה. תרומתם למפעל הציוני חשובה לא פחות מזו של חלוצי ההתיישבות החקלאית

תגובות

שכונת רחביה היוקרתית במרכז ירושלים ואתה שכונות הגנים היהודיות, תלפיות, בית הכרם, קרית משה, בית וגן ומקור חיים, נוסדו לפני כ-80 שנה על אדמות טרשים חשופות בשוליים הרחוקים של ירושלים המנדטורית. מייסדי שכונות אלו נתפשו אז כחלוצים שנרתמו לגאול את אדמות העיר וכמגשימי המפעל האורבני-הציוני. הקמתן נעשתה ללא מחשבה על עלייה אפשרית של מחירי הנדל"ן ועל עשיית רווחים. בניגוד לחלוציות החקלאית-ההתיישבותית, רק בשנים האחרונות זכתה החלוציות העירונית-הבורגנית להכרה לה היא ראויה בסאגה ההיסטורית של הקמת המדינה. לפן זה של המפעל הציוני אחראים במידה לא מבוטלת האדריכלים והמהנדסים אליעזר ילין ווילהלם הקר.

ילין והקר תיכננו בשנות ה-20 וה-30 שכונות מגורים, מבני תרבות ודת, וכן מבני תעשייה עבור ההתיישבות החקלאית וגם עבור ההתיישבות העירונית. מפעלם היצירתי בשנים 1920-1945 הוא פרק מעניין המוכר למעטים, אף שהוא פרוש על פני הארץ כולה והוא משקף את תהליך ההתפתחות ההיסטורי-תרבותי-סגנוני של מורשת הבנייה שהתגבשה כאן בתקופת המנדט.

מגוון יצירתם של ילין והקר כולל בתי מגורים ברחביה, מגדל מים במושבה החקלאית הרצליה שנהפכה לעיר, בית כנסת מרכזי בשכונת קרית משה בירושלים, בית חרושת לרעפים במושבה מוצא, מקבץ בתי קיץ לאורך החוף בבית ינאי וגם את בית דניאל שבזכרון יעקב, ממרכזי המוסיקה והפנאי הידועים ביותר בארץ ישראל המנדטורית ולאחריה. עוד כוללת יצירתם החלוצית-העירונית בתי דירות בתל אביב ובירושלים, את בית המדרש העברי למורים בשכונת בית הכרם בירושלים, ואת בית החרושת למוצרי פח של אלפרד זלצמן בשכונת בקעה הערבית.

התכנסות לעומת פיזור

הצהרת בלפור בנובמבר 1917, כיבוש הארץ על ידי הבריטים ולאחר מכן שלטון המנדט, הביאו לתנופה של מודרניזציה, גידול בעלייה היהודית ושיפור במצב הביטחוני. היישוב היהודי בירושלים התפתח והתרחב והחל לאמץ רעיונות תכנון מודרניים. שאלת מיקום שכונות הגנים היהודיות שנוסדו בתקופה זו במרחק רב מהשכונות היהודיות במרכז העיר, עוררה מחלוקת בקרב ההנהגה הציונית, בעיקר בסוגיה של ריכוז והתכנסות לעומת פיזור והתרחבות.

ראש הוועד הפועל הציוני, מנחם אוסישקין, ואישים נוספים טענו, כי בירושלים אין מקום ליצור עיר עברית לצד עיר ערבית, דוגמת תל אביב שנבנתה לצד יפו. הם טענו שבירושלים רצוי שהעיר תתפשט לכל עבר וכך תקבענה השכונות היהודיות החדשות והמרוחקות את גבולה העתידי של העיר העברית למשך שנים רבות. ההחלטה, שהתקבלה ברוח זו, מבטאת כיוון של פיתוח חלוצי-עירוני בהתיישבות הציונית בירושלים המנדטורית.

הקמת מבנים בראשית שנות ה-20, במקום שומם ומרוחק מהעיר העתיקה ומהשכונות היהודיות של היישוב הישן, משקפת את האופן שבו רעיונות החזון הציוני - כולל שכונות מגורים מוריקות, מבני חינוך, דת ותעשייה - הוגשמו הלכה למעשה.

יצירתם של הקר וילין בולטת בעיקר בתחום התכנון העירוני-בורגני. הם תיכננו את שלב ב' של שכונת רחביה (החלק הראשון של השכונה תוכנן על ידי האדריכל ריכרד קאופמן), המשתרעת מרחוב רמב"ן של היום עד הרחובות עזה ובנימין מטודלה, וכן בתי מגורים רבים בשכונות הגנים, בשכונה זו ובקרית משה. עקרונות התכנון המודרניים הותוו על ידי קאופמן, בשונה ממסורת הבנייה בשכונות היהודיות המסורתיות. אלה הוקמו בשלהי המאה ה-19 ואופיינו בבתים טוריים הדבוקים זה לזה ובהם דירות קטנות וצפופות, סביב חצרות מרוצפות וכמעט ללא שטחים ירוקים פתוחים. לעומתן, שכונות הגנים של תקופת המנדט מדגישות את המטרה הציונית - יצירת חיי רווחה בשכונות ירוקות ומטופחות, הכוללות בתי מגורים ומבני ציבור בסגנון האדריכלות המודרנית.

בשכונת רחביה ב', שדרת בן-מימון היא הציר המרכזי להולכי רגל, כאשר משני עבריה עצי חרוב עבותים ומרשימים. השדרה היא ביטוי מוחשי לתפישת העולם האורבנית שביטא הרצל ברומן האוטופי "אלטנוילנד" מ-1902: "שם קמו רובעים מודרניים (...) רחובות רחבים נטועי אילנות (...) שדרות וגנים (...) זו היתה מטרופולין לפי מושגי המאה ה-20".

אבנים "יהודיות"

הד"ר ארתור רופין (1876-1943), שעלה מגרמניה ב-1907, נחשב לאבי ההתיישבות החקלאית והעירונית בארץ ישראל. הוא היה בין קומץ החלוצים העירוניים שהקימו בראשית שנות ה-20 את ביתם על גבעות הטרשים של אזור ג'נזיריה, לימים שכונת רחביה. על כך כתב ביומנו: "האפטריארך היווני בירושלים נצרך לאחר מלחמת העולם לסכומי כסף גדולים לשם סילוק חובותיו והציע למכירה כמה שטחי אדמה (...) שוממים וקשים לדריסת רגל (...) אני גופי קניתי לי מגרש בניין ברחביה, כדי להניע אנשים אחרים שיעשו אף הם כמותי. אך יהודי ירושלים לא הגו אמון רב בלבם לאדמת טרשים הררית זו, שלא היה כל חיבור דרכים בינה לבין ירושלים".

ביתו של רופין, אותו תיכננו הקר וילין, היה השני מבין שלושת הבתים הראשונים שהוקמו בשכונה, כולם פרי יצירתם. הבית הראשון היה בית אליעזר ילין, ואשתו, הצ'לנית הידועה תלמה ילין; השלישי - "בית חבצלת", עבור משפחת השופט העליון בתקופת המנדט, גד פרומקין. שלושת הבתים נבנו לאורך דרך עפר צרה, שעם השנים נהפכה לרחוב רמב"ן, אחד מצירי התנועה הסואנים בעיר.

לאורך אותו רחוב הוקמו בשנות ה-20 וה-30 בתים רבים, רובם של אישים בולטים ב"מדינה שבדרך", ביניהם אוסישקין, חיים סלומון, ממייסדי חברת "טבע", הארכיאולוג אליעזר (ליפא) סוקניק ובנו יגאל ידין, לימים הרמטכ"ל השני של צה"ל, דב אשבל, מנהל חברת "הכשרת היישוב", שלמה גינוסר (גינצבורג), בנו של אחד העם, ורעייתו רוזה, שהיתה היהודייה הראשונה בארץ שהוסמכה כעורכת דין.

הציונות דגלה בבניית הארץ באמצעות עבודה עברית ולכן נבנו רוב הבתים ברחביה - כולל תשעה בתים שתיכננו הקר וילין - על ידי חברי גדוד העבודה. חברי הגדוד התגוררו בראשית שנות ה-20 במחנה אוהלים בשטח השכונה. אחד מראשוני רחביה, שמואל אזרחי-בריסקר, כתב בספרו "בניתי בית", כי "האוהלים והצריפים של גדוד העבודה היו לגורם ראשוני בהקמת השכונה (...) בלעדיהם, לא היו בעלי מגרשים מעזים לעלות למקום זה ולבנות בו את בתיהם". מעיד גם ארתור רופין בספרו "פרקי חיי", ש"'סולל בונה' הבונה את ביתי, עדיין אין לו ניסיון בחציבת אבנים; הנני למעשה הראשון שבונה באבנים ?יהודיות'". לעתים, כשהועסקו פועלים ערבים בבניית הבתים, הענישו אנשי גדוד העבודה את המעסיקים על ידי מריחת זפת על קיר הבית הנבנה, בבחינת "ראו הוזהרתם".

המרכיב הבורגני-החלוצי ביצירה של הקר וילין נראה גם בתכנון וילה גדולה ומפוארת בסגנון אוריינטליסטי עבור עו"ד הרברט בנטוויץ', ממנהיגי התנועה הציונית בבריטניה ואביה של תלמה ילין. הבית, שתוכנן ב-1921, היה אמור תחילה להיבנות בהר הצופים, שם תיכנן כמה שנים לאחר מכן האדריכל אלכסנדר ברוואלד וילה בסגנון דומה עבור חיים ויצמן, ידידו של בנטוויץ'. שני הבתים הללו לא נבנו, בגלל החשש ממגורים באתר מבודד, רחוק מן היישוב היהודי. כעשור לאחר מכן בנה חיים ויצמן וילה ברחובות בסגנון הבינלאומי, בתכנון האדריכל אריך מנדלסון.

מבנה חצר מונומנטלי

לאורך המצוק שמעל לחוף בית ינאי, על מגרשים שהם כיום בין היקרים ביותר בישראל, הוקמה בשלהי שנות ה-30 שורה של בתי נופש. מרבית הבתים המקוריים תוכננו על ידי הקר וילין כבתי קיט לירושלמים מן החוג החברתי של תלמה ואליעזר ילין, עליהם נמנו גם עו"ד שלום הורביץ, המנתח הפרופ' ברנרד ג'וזף והגיאולוג הפרופ' ליאו פיקרד. בנייה "בורגנית" זו היתה חריגה בנוף הבנייה הארץ-ישראלית, שהתמקדה בעיקר בבנייה פונקציונלית וחיונית, ללא "מותרות". הבתים המקוריים במצוק היו צנועים ביותר. עם הזמן הם נהרסו ובמקומם הוקמו, בשנים האחרונות, וילות גדולות ומפוארות. לאחרונה נכתב ב"הארץ", שבשל השחיקה והבלייה של מצוק בית ינאי, הבתים נמצאים בסכנת התמוטטות.

בניין בית המדרש למורים העברי, שנוסד על ידי דוד ילין וידוע כיום כ"מכללה לחינוך על שם דוד ילין", תוכנן על ידי בנו של דוד, האדריכל אליעזר ילין, ושותפו, האדריכל וילהלם הקר באמצע שנות ה-20. הבניין ממוקם בראש ציר הולכי הרגל, חוט השדרה של שכונת הגנים בית הכרם בירושלים.

המאמץ הארגוני והכספי שהושקע בהקמת הבניין מבטא את חשיבות החינוך וההשכלה על פי התפישה הציונית. בתוכניות המוקדמות של הקר וילין עוצב הבניין כמבנה חצר מונומטלי, שבראשו כיפות גדולות בסגנון אקלקטי, המשלב אוריינטליזם מקומי עם ניאו-קלאסיות אירופית. סגנון זה דומה לנראה בתוכניות אחרות של מבני ציבור בני התקופה - שלא נבנו - דוגמת תוכניתם של פטריק גדס ופרנק מירס עבור האוניברסיטה העברית בהר הצופים. התנועה הציונית ביקשה לעצב את מוסדותיה דווקא בסגנון הבינלאומי החדשני וחסר העיטורים, כביטוי לרוח הקידמה ולא בסגנונות הארכאיים והמיושנים של העבר הרחוק.

ב-1925 יצא דוד ילין לארצות הברית במסע גיוס תרומות עבור בית המדרש. באמתחתו היתה חוברת מהודרת שכללה את תוכניות הבניין וכן הדמיות מצוירות של מראהו העתידי, מעשה ידי אמן "בצלאל", זאב רבן. באחד האיורים נראות דמויותיהם של הרצל ואחד העם צועדות במסדרון בסגנון מזרחי עטור קמרונות, סביב החצר המרכזית. בהדמיה אחרת נראית חצר המבנה מקורה בגג ובה מושבים רבים גדושי קהל, מול במה ייצוגית גדולה. בכתבה שפירסם ט' בניהו ב-1928 הוא הסביר, כי "בחצר הגדולה הגדורה הזאת, שבהוצאות מעטות בערך אפשר יהיה תמיד לכסותה גג מתפרק - כאן צריך ועתיד להיות הקונגרס הציוני, שחובתנו לשים קץ לנדודיו!"

דו-קיום בבקעה

במשך תקופת המנדט היו כמה ניסיונות מצד אישים שונים בהנהגת היישוב העברי ליצור קשר ודו-שיח עם ההנהגה הערבית המקומית, כדי להביא לשיתוף פעולה וקירוב בין האוכלוסיות. אליעזר ילין ואביו דוד היו שותפים במגעים אלו, חלקם במסגרת "חוג" שבראשו עמד חיים קלבריסקי (מרגליות). השתתפו בו, בין היתר, גואל האדמות יהושע חנקין, השופט העליון פרומקין, הסוחר-משורר אלתר לוין, ויעקב טהון, מראשי "הכשרת היישוב".

אחד הניסיונות המוצלחים ליצור יחסי שכנות טובים בין יהודים לערבים היה במפעל התעשייתי שבשכונת בקעה בירושלים, שבו עבדו פועלים משני הלאומים. אלפרד זלצמן, יהודי אוסטרי שעלה ארצה ב-1920, היה חלוץ הבנייה היהודית בשכונה, שאוכלוסייתה עד אז היתה בעיקר ערבית. כבר ב-1921-1922 הקים זלצמן על מגרש בן ארבעה דונמים, לא הרחק ממסילת הברזל ותחנת הרכבת, את ביתו המפואר - וילה בתכנון האדריכל פריץ קורנברג. חזית המבנה פנתה לדרך בית לחם ומאחור תיכננו הקר וילין, בשיתוף עם קורנברג, מפעל גדול למוצרי פח.

בית חרושת זה ייצר, בין היתר, קופסאות לתרופות וחומרי חבישה עבור הצבא הבריטי, קופות התרמה עבור הקרן הקיימת וגם חלקי חילוף לכלי נשק עבור ההגנה. אחרי קום המדינה ייצר המפעל קופסאות לביסקוויטים לחברות "פרומין" ו"הדר", מטבעות אלומיניום וכלי בית מברונזה, שהופקה מתרמילי תותחים משתי מלחמות העולם. עם השנים הוסב המבנה לבית חרושת לתמרוקים "וולה". ב-1966 הוא נמכר, ולאחר כמה שנים נהרס ובמקומו הוקמו כמה בתי דירות.

שכונת בקעה ננטשה על ידי תושביה הערבים במלחמת 1948. בעשור האחרון סמטאותיה הציוריות ובתיה הנאים והמסוגננים מבוקשים ביותר בשוק הנדל"ן היוקרתי, בעיקר בקרב שומרי מסורת בעלי אמצעים שעלו מצרפת.

מות האידיאולוגיה

בדומה לשחיקה הרעיונית של החזון הציוני, שעם השנים נהפך לקלישאה נבובה בשיח הפוליטי הישראלי, גם בתים רבים בעלי ערך היסטורי ואדריכלי שהוקמו בשנים הראשונות של ההתפתחות הציונית, נהרסו או עוותו פיסית. גורל הבניינים שתיכננו ילין והקר בארץ לא שפר ורק כמה מהם נותרו עומדים על תלם במצבם המקורי עד היום. הדבר בולט במיוחד ברחביה, בה נהרסו רבים מן הבתים הפרטיים שנבנו בשכונה בשנותיה הראשונות, ובבתים אחרים הושחתו הצורה והחזות הארכיטקטונית על ידי תוספות בנייה ותחזוקה ירודה.

הבניין היחידי שצורתו המקורית ויופיו החיצוני והפנימי נותרו כשהיו הוא בית אליעזר ותלמה ילין. אף שרוב הבניינים המקוריים ברחביה נהרסו מאז שנות ה-70, ב-2005 יזמה מחלקת מהנדס העיר בעיריית ירושלים הכנת תוכנית שימור לשכונה, מעין "מלחמת מאסף אבודה". בתוכנית, הנמצאת כעת בשלבי תכנון מתקדמים, ושהכינו האדריכלים נחום מלצר, גיא איגרא וארי כהן, נקבעה רמת השימור הראויה לגבי כל בניין בשכונה.

הסיבה העיקרית להריסה ההדרגתית של הבתים היא היסטורית-תכנונית: בתוכניות המתאר המקוריות משנות ה-20 נבנו רוב הבתים במסגרת זכויות בנייה נמוכות. אולם, תוכנית המתאר מ-1959 הכפילה את זכויות הבנייה על המגרשים. באותה עת עדיין לא היתה מודעות לערכי שימור ובעלי הנכסים מיצו את ערכיהם על ידי מכירתם לקבלנים, שהרסו את המבנה המקורי וניצלו את מלוא זכויות הבנייה לבנייה חדשה בצפיפות ובגובה רב יותר.

שלב זה הנו האחרון בתהליך מצער ומתסכל, אך כמעט בלתי נמנע, של התפתחות אורבנית, המשתרעת על פרק זמן של יותר מ-80 שנה, שבהן נקבע סולם ערכים של פיתוח ובנייה על ידי היצע וביקוש, ולא על ידי אידיאולוגיות של תקומה לאומית.

כתבה זו מבוססת על ספרו החדש של האדריכל דוד קרויאנקר, "אדריכלות המדינה שבדרך בראי יצירתם של הקר-ילין", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "כתר"



בית רופין ברחוב רמב"ן ברחביה. השני מבין שלושת הבתים הראשונים שהוקמו בשכונה


מגדל המים של המושבה הרצליה, 1924



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו