בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבחן ציפי לבני

שרת החוץ מבחינה בין לוחמי חופש פלשתינאים לבין מחבלים, ולרגע דומה שהיא פוסלת כל פגיעה באזרחים. עד שהתותחים יורים על עזה

תגובות

שרת החוץ ציפי לבני קבעה בשבוע שעבר שיש הבדל בין פלשתינאים לוחמי חופש, הפועלים נגד חיילים, לבין טרוריסטים, הפועלים נגד אזרחים. מבחן לבני מעניין כמובן גם מפני ששרת החוץ מדברת בעצם על אבא שלה, שהיה קצין המבצעים הראשי של אצ"ל ולימים חבר הכנסת. מטבע הדברים לבני אינה רואה באנשי אצ"ל טרוריסטים, כי אם לוחמי חופש. כך קובעת גם ההיסטוריה הרשמית של הארגון: הוא פעל נגד מתקנים צבאיים וממשלתיים, לא נגד אזרחים.

מותר להניח שלבני גדלה על המיתוס הזה, דימוי עצמי נאצל שמנחם בגין טיפח עוד לפני שארגונו התפרק. האמת היתה שונה. ב-6 ביולי 1938 החדירו אנשי אצ"ל פצצה אל שוק הירקות שברחוב המלכים בחיפה. שניים מוותיקי אצ"ל דיווחו אחר כך בספר שהודפס בעזרת משרד הביטחון, כי בפעולה נהרגו 18 ערבים ונפצעו 38. כעבור יומיים ביצעו אנשי אצ"ל פיגוע בירושלים; נהרגו ארבעה ערבים. עברו עוד עשרה ימים ואנשי אצ"ל חזרו אל השוק בחיפה: נהרגו 27 ערבים ונפצעו 47.

בספרם "דברי הימים למלחמת השחרור" ציינו המחברים, יעקב עמרמי ומנחם מלצקי, כיצד בוצעו הפיגועים: פעמיים הביאו את הפצצות בתוך סלי ירקות, פצצה אחת הונחה בתוך ארגז של מצחצח נעליים. עם השנים פגעו גם באוטובוסים, בבתי קפה ובבתי קולנוע. גם אנשי ההגנה והפלמ"ח פעלו נגד אזרחים ערבים. אלה ואלה היו טרוריסטים, גם על פי אמות המידה שהציבה ציפי לבני ב"נייטליין".

רוב הטרוריסטים נוטים כידוע לתאר את עצמם כלוחמי חירות ורוב לוחמי החירות נרדפים בדרך כלל כטרוריסטים: אלה ואלה צודקים, בדרך כלל; על כן אין משמעות של ממש להבחנה ביניהם. לבני התמקדה ביעדי הפיגועים, לא בכוונתם; לרגע דומה שפסלה עקרונית כל פגיעה באזרחים. זה יפה גם כלקח היסטורי: אכן אין הצדקה לפגיעה באזרחים. לעולם לא: לא בדרזדן ולא בהירושימה, לא בהאנוי ולא בביירות, לא ברמת גן ולא בעזה. אך לבני גם הצדיקה את ירי התותחים לכיוון עזה וכבר משחק ההגדרות מצריך משתתפים נוספים: טרור ממלכתי, פגיעה באזרחים בשעת מלחמה.

אכן, לא פשוט לחיות עם הכלל שאין פוגעים באזרחים: לא כשהפלשתינאים מציבים משגרי טילים בלב שכונות מגורים, לא כשישראל נותנת לאזרחיה נשק ושולחת אותם לשבת בהתנחלויות. מבחן לבני נראה על כן כמשהו שאפשר להתווכח עליו ב"פופוליטיקה"; המלחמה על ארץ ישראל אף פעם לא עמדה בו.

ישראלים ופלשתינאים כאחד לא שללו אף פעם את הטרור, השתמשו בו ולא אחת גילו שהטרור מקדם את מטרותיהם. הטרור הערבי בשנות השלושים כמעט הביא לגירוש הבריטים מהארץ, ערב מלחמת העולם; הטרור היהודי נתן דחיפה לגירושם בסוף שנות הארבעים. יש דור של ישראלים שגדל לא רק על הערצת הטרור שהפעילו ארגוני המחתרת קודם להקמת המדינה, כי אם על אתוס שלם של מלחמות נגד משטרים קולוניאליים בכל מקום.

יצחק שמיר כינה את עצמו "מיכאל" על שם מנהיג המחתרת האירית, מייקל קולינס. מטבע הדברים גדלו הישראלים על הערצת הפרטיזנים שפעלו נגד הנאצים. בשנות החמישים והשישים הזדהו עם תנועות שחרור באפריקה ובדרום אמריקה. בין הערצתם לצ'ה גווארה ולסטיב ביקו, אחד מגיבורי המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, טיפחו הישראלים את ידידותם של מנהיגים שעד אז ישבו בבתי כלא כטרוריסטים: ישראל נתנה להם נשק וכסף, הזמינה אותם לביקור והרעיפה עליהם כבוד גדול. ספריהם תורגמו לעברית, פורסמו בהוצאות ספרים ממלכתיות. לא היה מה שהעליב את הישראלים יותר מהגידוף "אימפריאליסטים".

עד שבא נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, העמיד את עצמו בראש המדינות "הבלתי מזדהות", וגירש את ישראל ממשפחת הטובים. ב-1956 עשתה ישראל יד אחת עם בריטניה וצרפת, בין היתר בתקווה להביא להדחתו של נאצר, והחל ב-1965 היה עליה להתמודד עם דור חדש של טרוריסטים פלשתינאים, אנשי אל-פתח. מאז אינה פוסקת להתלבט בשאלה - מי טרוריסט ומי לוחם חופש.

משה דיין השווה את אל-פתח לאצ"ל; בדימוי הזה ישראל הצטיירה כבריטניה השנואה. שנים רבות לאחר מכן אמר אהוד ברק כי היה מצטרף לארגוני הטרור, אילו היה פלשתינאי. אל-פתח חטף מטוסים ובכך העלה את בעיית הפלשתינאים אל מפת העולם; מי יודע אם מישהו היה שומע על מצוקתם לולא הטרור. ספק אם אריאל שרון היה יוזם את פירוק ההתנחלויות ברצועת עזה לולא הטרור הפלשתיני. זה אותו אריאל שרון אשר בשנות החמישים עמד בראש יחידת צנחנים מהוללה שעשתה פיגועי טרור בכפרי הפלשתינאים שמעבר לגבול.

מה זה אומר? רק זאת שטרור הוא טרור הוא טרור.

הגביע הוא שלנו

מוזיאון ארץ ישראל שבתל אביב מציג בימים אלה חפץ מוזר עד מאוד: גביע שנמסר לאחת הקבוצות הזוכות בתחרות ספורט כלשהי שנערכה בארץ בשנת 1936; שתי הקבוצות השתייכו אל קהילת הטמפלרים הגרמנית, וברוח אהדתם לנאציזם - הם חרתו על הגביע שלהם צלב קרס. 12 שנים לאחר מכן הגיעו אנשי אצ"ל לכפר הערבי יהודייה ושם גילו את הגביע. הם לקחו אותו כשלל, וכדי להאדיר את שמם וניצחונם חרתו מתחת לצלב הקרס את סמל ארגונם - מפת הארץ השלמה, רובה מונח עליה באלכסון ומתחתיה המלים: "רק כך". עכשיו נראה שאצ"ל הביס את גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, או לפחות זכה בתחרות הספורט ההיא.

התערוכה על הטמפלרים מושכת קהל רב, וראויה לכך. הגרמנים ההם באו לארץ ישראל קצת לפני הציונים הראשונים ואלה למדו מהם הרבה ממה שנדרש להם כדי להיאחז בארץ. לטמפלרים היה חלק בפיתוח החקלאות השיטתית ומשק החלב, הם בנו שכונות הנאבקות כיום נגד כרישי קבלנות והקימו בתי מלון.

אוצרי התערוכה מתייחסים אליהם באהדה, פה ושם מתפעלים מהם בחיבה נוסטלגית, ספק קדם-ציונים היו, ספק קדם-ייקים. שוב ושוב כתוב בתערוכה שהבריטים גירשו את הטמפלרים מהארץ, הרושם הוא שהרעו להם על לא עוול בכפם. על כן המבקרים צפויים להפתעה גדולה, כשמגיעים לבסוף אל הגביע ההוא ומתברר שהטמפלרים הטובים הקימו בארץ ישראל סניף של המפלגה הנאצית.

לא, לא כולם היו נאצים ואוצרי התערוכה מתייחסים אליהם באי נוחות, נוטים לתאר את מעשיהם כמו היו רק דפים באיזה אלבום תמונות, לא ביטוי לתועבה פוליטית של ממש: "בתקופה זו לתצלומים הפסטורליים המתעדים את נוכחותם בארץ ישראל נוספים תצלומים של מצעדים שמשתתפיהם מניפים דגלים נושאי צלבי קרס ושל טקסים צבאיים כביכול", כתוב בתערוכה, כמו תיארו איזה פולקלור עממי שובה דמיון. "עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייסו מקצת מן הגברים לצבא הגרמני, והבריטים ריכזו את הטמפלרים הנותרים במושבות חקלאיות. במרוצת המלחמה פינו הבריטים את חלקם לאוסטרליה ולגרמניה וגירושם הסופי מן הארץ הושלם ב-1948, כחודש לפני הכרזת המדינה".

אחרי ש"רוכזו" הטמפלרים ו"גורשו" - הם קיבלו פיצויים מממשלת ישראל, במסגרת ההסכמים שהסדירו גם את תשלום הפיצויים מגרמניה ליהודים. ההסכם תלוי שם על הקיר, מיד אחרי גביע הספורט ההוא, עם צלב הקרס. לא הייתי כועס על נרטיב פחות מאוזן.

פרשת דאריין

בחורף של 1940 ישבו בקלדובו שביוגוסלוויה יותר מאלף יהודים, רובם מאוסטריה, והמתינו להמשך מסעם לארץ ישראל. שנה לאחר מכן - רובם לא היו עוד בין החיים: הצבא הגרמני פלש ליוגוסלוויה באפריל 1941.

אלף היהודים שנרצחו בקלדובו נועדו להצלה על ספינה שרכש המוסד לעלייה ב', ושמה דאריין. אך במקום להפעיל את האונייה להצלת הפליטים - הוחלט למכור אותה לשלטונות בריטניה, כדי לבצע בעזרתה פעולות חבלה, בדנובה. זו היתה כנראה תוכנית דמיונית, שנועדה לבצר את מעמדה של התנועה הציונית בעיני הבריטים. הפעולה לא בוצעה מעולם, ועד שהוחזרה דאריין ליעדה המקורי - היה מאוחר מדי להציל את רוב פליטי קלדובו. כמאתיים מהם, בני נוער, הצליחו להגיע לארץ ישראל בדרך אחרת ודאריין עוד הספיקה להציל כמה מאות פליטים אחרים, אך שמה אומר מחדל. סרט חדש המוקרן עכשיו בסינמטקים אף קובע כי המדובר בפשע ציוני.

נחום וארז לאופר, אב ובנו, שעשו את הסרט הזה תוך שילוב בין עדויות-ניצולים לשחקנים, ממקמים את הפרשה במתח שבין היישוב העברי בארץ לבין יהודי התפוצות; הרושם הוא שהאינטרס של בני הארץ קדם בעיניהם לצורך להציל את יהודי אירופה. הגיבורה הראשית בסרט היא דמות הראויה אכן לביוגרפיה, רות קליגר-עליאב, שליחת הצלה ברומניה ובטורקיה, אשה יפהפייה, כולה תעוזה ורומנטיקה, ככל הנראה גם לא מעט פנטסיה, שמגלמת הדס קלדרון, עם מוסיקה של יהודה פוליקר. על פי הסרט, "הגברת הראשונה של המוסד" ניסתה להיאבק על הדאריין, אך דמעותיה לא הצליחו לגבור על קשיחות הממסד הציוני הגברי בראשותו של חיים ויצמן עצמו, והפליטים הופקרו.

ב"ספריית ההעפלה", היא ההיסטוריה הרשמית שערכה אניטה שפירא, אפשר לקרוא גרסה אחרת: "מסירת האונייה (לבריטים) נעשתה בתום לב ומטעמים שאף כי אינם ברורים כל צורכם ושנויים עד היום במחלוקת, נראו באותה שעה כמשרתים את העניין היהודי והציוני וכמסייעים בסופו של דבר להצלת פליטים יהודיים שנתקעו בבלקנים" (מנחם שלח, "הקשר היוגוסלווי", הוצאת עם עובד). מי יודע כמה עמלו עד שהגיעו לניסוח הדיפלומטי הזה. כך או כך, הנה סיפור שראוי להכירו, וסרט שראוי לראות.*



שגרירות בריטניה ברומא, 1946. מטרה אזרחית של אצ"ל


ילדים טמפלרים בחיפה. אחרי שגורשו מן הארץ הם קיבלו פיצויים מממשלת ישראל / צילום: מאוספיהם של אלכס כרמל וירון פרי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו