בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדות בברלין בשנות ה-30

* "בטבעת החנק", רומן חדש של אורי בן ארי, מבוסס על זיכרונותיו כילד שהתבגר בגרמניה הנאצית. בן ארי, שהיה תת-אלוף בצה"ל וקונסול בניו יורק, אומר בראיון: "אני לא סובל את העם הגרמני, אבל מתגעגע לנופי ילדותי"

תגובות

לחגיגת בר המצווה של אורי בן ארי בפברואר 1938 הגיעו אורחים לא קרואים: בעיצומה של ההפטרה בבית כנסת בברלין פרצו למקום אנשי גסטפו, שחיפשו כמה מבוקשים יהודים. משלא מצאו אותם, שברו את ארון הקודש והרסו רכוש רב. הקהל כולו צפה בהם שותק ומפוחד. כחצי שנה לאחר מכן, ב-9 בנובמבר, הסתתר בן ארי מאחורי בניין סמוך וחזה באותו בית כנסת מועלה בלהבות בפרעות "ליל הבדולח".

בספרו החדש "בטבעת החנק", שרואה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, חוזר בן ארי אל שנות התבגרותו כילד יהודי בברלין הנאצית. הוא תת-אלוף בדימוס, מלוחמי דור תש"ח וממקימי חיל השריון של צה"ל; כעת, בגיל 81, הוא מתאר את הקרבות הראשונים בחייו, במאבק ההישרדות של יהודי גרמניה.

הספר מגולל את קורותיהם של חמישה נערים יהודים בברלין בשנים 1933-1939, מעליית הנאצים לשלטון ועד סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה. "זה רומן ולא אוטוביוגרפיה, אבל התחושות והזיכרונות שלי ושל חברי נמצאים בכל דף ודף", אומר בן ארי. "חוט השדרה של הספר הוא ההיסטוריה כפי שהיתה באותן שנים שחייתי בברלין. כל הדמויות וההתרחשויות מבוססות על טיפוסים שהכרתי ועל אירועים אמיתיים".

הוא נולד ברובע שנברג במערב ברלין להורים יהודים חילונים, שהתגרשו בהיותו בן שש. האם נישאה לתעשיין גרמני, ומתה ממחלה כעבור שנתיים. הוא נשאר אצל אביו והתקשה להסתדר עם אמו החורגת. "הייתי ילד רחוב", מספר בן ארי. "אבי היה סוחר בדים ושהה זמן רב מחוץ לעיר, ואני הייתי בורח מהבית ומסתובב ברחובות. הכרתי כל פינה בעיר, הייתי מתחבא בבתי מלון ובשוק. התבגרתי מוקדם מאוד".

בן ארי - היינץ בנר בשמו המקורי - היה התלמיד היהודי היחיד בבית הספר היסודי שבו למד. הוא זוכר כיצד השתתף בכל יום בשיעורים על תורת הגזע. "כל

המשך בעמ' 6

התלמידים האחרים בבית הספר היו חברים בנוער ההיטלראי, ורבים מהם ניסו להציק לי. רק המחנך, מורה מבוגר שלא היה נאצי, שמר עלי. כולם ידעו שאני יהודי, אבל הצלחתי להסתיר את העובדה שאני נימול. הילדים צחקו על כך שלא התפשטתי בשיעורי השחייה, אבל דווקא בעניין הזה הם כיבדו אותי. אבי לימד אותי שאני יהודי וצריך להיות גאה בכך, וכזה הייתי".

למרות הקטטות וההקנטות, הוא נשאר בבית הספר עוד כמה שנים - עד שגורש ממנו יום לאחר "ליל הבדולח". במארס 1939 הוא בא לפלשתינה עם עליית הנוער. אביו ועשרות קרובי משפחתו נשארו בגרמניה ונספו בשואה.

היו יהודים אופטימיסטים

בחיבור "ילדות בברלין סמוך ל-1900" תיאר ולטר בנימין את הרחוב שבו גרו שתי סבותיו, שנהפך בעיניו ל"מין משכן נצח למלכות הצללים של סבתות בנות אלמוות, שעם זאת הלכו לעולמן". במידה רבה, ספרו של בן ארי הוא מזכרת לאותה "מלכות צללים" של ברלין - העיר שבה פרחה התרבות היהודית בימי רפובליקת ויימאר, העיר שבה היא נופצה לרסיסים בסוף שנות ה-30.

הספר פורש את רצף הרדיפות והגזירות שהושתו על היהודים בשנותיו הראשונות של הרייך השלישי. הוא גם מראה כי למרות ההחרפה במדיניות הנאצים, שהביאה להוצאתם של היהודים מכל תחומי החיים הציבוריים בגרמניה ולמנוסתם של עשרות אלפים, היו רבים שהתקשו להסכין עם המציאות. "היום קשה לנו להבין, אבל היו לא מעט אופטימיסטים בקרב היהודים", מספר בן ארי. "בכל פעם שהיו רדיפות ותקנות חדשות, תמיד היו אומרים שיותר גרוע לא יכול להיות, ושוב ושוב הם התבדו. הם פשוט לא האמינו שהעם הגרמני ישתוק ושהעולם לא יעשה כלום, וחשבו שהמשטר הנאצי לא יאריך ימים. האופטימיזם הזה קטל הרבה יהודים עוד לפני המלחמה".

מה ידעת באותן שנים על מדיניות הנאצים? עד כמה, למשל, ידעתם על מחנות הריכוז ועל רדיפת קבוצות אחרות באוכלוסייה, מלבד היהודים?

"כולם ידעו שיש מחנות ריכוז. כשהתקיימו טקסי פתיחה חגיגיים של מחנות, אפילו דווח על כך בעיתונות, וידענו שכלואים שם לא רק יהודים, אלא גם פושעים פליליים, קומוניסטים ומתנגדי משטר. לאט לאט נזלו דיווחים על מה שמתרחש שם, על ההתעללויות והעבודה הקשה. שמענו גם סיפורים שהנאצים חוטפים ילדים נכים ומפגרים, שאינם הולמים את טוהר הגזע הארי, ומוציאים אותם להורג".

בן ארי אומר כי ניסה להציג בספרו את ריבוי הפנים של היהודים בברלין - חילונים לצד דתיים, יהודים-גרמנים ותיקים לעומת מהגרים ממזרח אירופה, עשירים שרובם הצליחו להימלט מהמדינה, ומולם עניים, שאיבדו את מקורות הפרנסה שלהם, ולא רק אותם. לדבריו, "בסוף שנות ה-30 קשיי הקיום החריפו מאוד וכבוד האדם נרמס. זה היה מאבק הישרדות יום-יומי. היו לא מעטים שהתאבדו או מתו משברון לב, לנוכח קריסת עולמם הישן".

נקמה באנס נאצי

אף שלא נכתב כספר תיעודי, ניכר כי "בטבעת החנק" מנסה להשיב לתחייה שלל זיכרונות ומאורעות; בעיקר בולט יחסו האמביוולנטי של בן ארי לברלין, שעובר מקסם ילדות להתפכחות כואבת. ועם זאת, לא קל לקרוא את הספר: הפורענויות מתרגשות ובאות זו אחר זו, הדם ניגר בכל כמה דפים, הדמויות הראשיות מתמעטות ונעלמות ככל שמתקדמת העלילה. אמנם יש בכך כדי להמחיש את עוצמת הרדיפות, אך התיאורים המוקצנים של רגשות הילדים נוטים לעתים לקלישאות.

למרות זאת, קרני תקווה מבצבצות מדי פעם: הספר מתאר את המדריכים בתנועת הנוער הציונית שהגיעו מארץ ישראל והלהיבו את דמיונם של הילדים, או את חיי התרבות של היהודים, שהמשיכו להתקיים ושימשו משענת אחרונה של הקהילה. דוגמה נוספת היא תקופת ההפוגה במדיניות האנטי-יהודית ב-1936, לקראת אירוח האולימפיאדה בברלין. הילדים היהודים בספר הולכים לצפות בתחרויות האתלטיקה באיצטדיון האולימפי, ורואים את אדולף היטלר עוזב את יציע הכבוד בזעם, בעקבות ניצחונותיו של הספורטאי האמריקאי השחור ג'סי אואנס. בן ארי, שישב באיצטדיון עם אביו, זוכר מהאירוע בעיקר את הפחד שחש למראה ההמונים המריעים לפיהרר.

עוד מופיעה בספר דמות של קצין בכיר במשטרה הגרמנית, שמסתיר את היותו בן לאם יהודייה ומסייע לקרובי משפחתו וליהודים אחרים, למרות החשש מעונש. בן ארי מציין כי הדמות הזאת היא פיקטיווית, אך היתה יכולה להתקיים: אחותו של אביו נישאה לנוצרי ונודתה מהמשפחה היהודית. בנה, שהוא בן דוד של בן ארי, איתר אותו אחרי המלחמה וסיפר לו כי הצליח להסתיר את היותו "בן תערובת", ושירת כקצין בוורמאכט, הצבא הנאצי. "רק לאחר קרב סטלינגרד ב-1943 גילו את מוצאו היהודי ושלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. הוא השתחרר וניצל. לא רציתי לשמור אתו על קשר".

החברות שנרקמת בין קבוצת הילדים היהודים מוצאת את ביטויה בפעולת הנקמה שלהם בנער נאצי, חבר בכנופייה אלימה, שהיה מעורב בתקריות אנטישמיות רבות. אותו נער לוקח עמו ילד יהודי לטיול ליער גרונוולד שבפאתי ברלין ואונס אותו שם. ואולם, הילד מצליח להימלט לאחר ששומרי היער נחלצים לעזרתו. הילדים היהודים שולחים מכתב אנונימי למפקד הנוער ההיטרלאי, בלדור פון שיראך, ומספרים על חבר התנועה ש"נתפס עם המכנסיים למטה, במלוא מובן המלה", כפי שנכתב בספר.

בן ארי מספר כי גם המקרה הזה אינו שאוב מדמיונו. "הומוסקסואליזם היה מאוד מפותח בגרמניה, אבל בתקופת הנאצים זה היה הס מלהזכיר. זה היה מנוגד לקוד האתי של תנועת הנוער הנאצית, ולכן בעקבות ההלשנה, אותו נער סולק משורותיה ונשלח ל'חינוך מחדש' במחנה ריכוז", הוא אומר, ונדמה שהוא נמלא גאווה על התושייה היהודית.

כך מתנהג עם נורמלי

בחדר העבודה של בן ארי בביתו בשכונת יוקרה בצפון תל אביב תלויות תמונות רבות משירותו הצבאי הארוך. אחרי הגעתו לארץ הוא התחנך בירושלים ובקיבוץ עין גב, וב-1946 התגייס לפלמ"ח. הוא היה מפקד פלוגה בחטיבת הראל במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, ופיקד על חטיבה 7 במלחמת סיני. במלחמת ששת הימים פיקד על חטיבת שריון שהשתתפה בקרבות על ירושלים, ובמלחמת יום הכיפורים שימש סגנו של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש).

לאחר שחרורו מהצבא כיהן בתפקידי ניהול בחברות שונות, ובתקופת ממשלת רבין הראשונה מונה לקונסול כללי בניו יורק. בעשור האחרון כתב שני ספרים: "אחרי!" על חלקו במלחמת העצמאות ו"נוע נוע סוף!" על תפקידו במלחמת סיני ובגיבוש תורת השריון של צה"ל. הוא נשוי למילכה, אב לחמישה ילדים וסב לעשרה נכדים.

ב-1962 הוא חזר לברלין בפעם הראשונה אחרי המלחמה. עד אז לא ידע בוודאות מה אירע לאביו, מקס בנר, שנכלא במחנה הריכוז דכאו עם פרוץ המלחמה. בביקור בבית הקברות היהודי הגדול ברובע וייסנזי, מצא בן ארי קבר שעליו נחקק שמו של אביו. הוא מניח כי האב מת מהתעללויות במחנה וגופתו הועברה לקבורה בברלין. מאז הוא שב לגרמניה עוד פעמים רבות, לצורכי עבודה ולחופשות. "אני לא סובל את העם הגרמני, אבל מתגעגע לנופי ילדותי ולעיר שאהבתי אז", הוא מסביר. האהבה הזאת היתה אחת המניעים לכתוב את סיפורו, ונראה כי לא במקרה ליל הפרידה מברלין, לקראת סיום הספר, מלווה בסצינה אירוטית.

בן ארי סבור שהעולם לא הפנים את לקחי השואה: "גם היום קורים דברים איומים בעולם, וגם היום יכולה להתעורר שואה חדשה אפילו באירופה, ולא רק נגד יהודים". הוא גם מודאג מהאיומים מצד איראן והאיסלאם הקיצוני, ואינו מאמין שהפלשתינאים יסכימו אי פעם להכיר בקיומה של ישראל.

לפני כשנה פירסם בן ארי מאמר ב"הארץ", ובו קרא לישראל להגיב על התקפות הקסאמים על הנגב באמצעות הפגזת ערים ויישובים פלשתיניים ברצועת עזה. האם הוא עדיין חושב שזה פתרון ראוי? "אני מאמין במה שכל גדולי הארץ שלנו האמינו במשך שנים: אם ברחובות שלנו האזרחים לא יוכלו לחיות בשקט ובשלום, אז לאויבינו יהיו תנאי חיים דומים. זו היתה הסיסמה של כל יהודי קנא. כך מתנהג כל עם נורמלי".

כולל פגיעה מכוונת באוכלוסייה אזרחית?

"כן. רק העם הפלשתיני, לא אף אחד אחר, יכול להפסיק את הטרור. רק אם הוא עצמו יסבול".



אורי בן ארי (למעלה, בתצלום מילדותו): "כל התלמידים בבית הספר היו חברים בנוער ההיטלראי, ורבים מהם ניסו להציק לי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו