בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתור התחלה, אולי שיקראו על שמם רחוב

מעורבותו של ארגון המחתרת הבית"רי (אצ"י) במרד גטו ורשה ידוע כבר שנים לחוקרים, אבל בתודעה הציבורית חרותים בעיקר שמות כמו מרדכי אנילביץ ואנטק צוקרמן, מנהיגי הארגון שאיגד את התנועות הסוציאליסטיות במרד. במחקר חדש תובע משה ארנס את עלבונו של אצ"י - אם לא כארגון החשוב ביותר, אז לפחות כמי שניהל את הקרב המרכזי בגטו

תגובות

63 שנים אחרי המרד בגטו ורשה ו-43 שנים אחרי שחיים לזר, לשעבר בית"רי מווילנה, פירסם לראשונה ספר על חלקה הבלתי ידוע של תנועת בית"ר במרד, שוב פורץ הוויכוח בעניין זה. העילה הנוכחית: פרסום מחקרו של שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, על הארגון המחתרתי הבית"רי שפעל במרד (אצ"י, ארגון צבאי יהודי), לצד הארגון המפורסם שהונהג על ידי התנועות הסוציאליסטיות, בראשות מרדכי אנילביץ' (אי"ל, ארגון יהודי לוחם).

למעשה, המסקנה היתה ברורה לו עוד כשיצא לדרך, והוא פירסם אותה במאמרים ב"הארץ" כבר לפני שלוש שנים: אצ"י, טען, מילאה תפקיד מרכזי, ואולי אפילו את התפקיד המרכזי, במאבק בגרמנים. על השאלה מה, אם כן, בא לחדש לאחר עבודתו של לזר הוא אומר: "אני אמנם הפניתי אנשים לספר הזה, אבל הוא לא זכה לתשומת לב ראויה ובחוגים אקדמיים זילזלו בו, בין היתר משום שהוא אינו מכיל הערות שוליים מסודרות, כמקובל במחקר אקדמי. אני החלטתי לערוך מחקר שיעמוד בכל הכללים המדעיים".

כמי שהיה בעצמו פעיל מרכזי בבית"ר בארה"ב, ארנס חש את עלבונה של תנועתו שנדחקה במשך שנים ארוכות לשולי האתוס הציוני, כשמרד גטו ורשה הוא רק דוגמה לכך. בשיחה עמו הוא גם מפנה אצבע מאשימה, שממנה נמנע במחקר עצמו, אל מי שאחראי לדעתו להתעלמות מאצ"י: "האשם העיקרי הוא אנטק צוקרמן (סגן מפקד המרד, ולימים ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות). הוא הרי היה העד העיקרי, למרות שבזמן המרד עצמו שהה בצד הארי של ורשה. למשל, בקומוניקטים שהוא פירסם עוד בזמן המרד הוא לא הזכיר כלל את אנשי בית"ר, למרות שהזכיר מכונות ירייה שהיו רק בידי הבית"רים".

"חלק נכבד"

בשנתיים וחצי האחרונות עסק איפוא ארנס בלימוד הפרשה, תיחקר כמה מאחרוני חברי אצ"י שנותרו בחיים (הרוב המכריע של חברי אצ"י, ובכללם כל חברי הנהגת הארגון, נהרגו במרד, וגם זה היה גורם חשוב לכך שסיפורם לא זכה לתיעוד ההיסטורי הראוי), ואפילו הרכיב, בעזרת הצייר גיל ג'יבלי, קלסתרון של מפקד אצ"י, פאוול פרנקל, ששום תמונה שלו לא השתמרה.

מחקרו של ארנס פורסם לפני חודשים אחדים בשנתון המחקרים של "יד ושם", ובמקביל גם בכתב-עת אמריקאי העוסק בשואה. כאן ארנס כבר זהיר יותר, ואינו מייחס לאצ"י את החלק המרכזי בה"א הידיעה במרד הגטו, אלא רק "חלק נכבד". הוא מצביע על מה שנראה לו כהבדל עיקרי בין הארגונים: באי"ל התקבצה חבורה של אנשי תנועות הנוער הציוניות שהיו אידיאליסטים אך ללא ניסיון צבאי, בעוד מה שייחד את מנהיגי אצ"י היה לדבריו ניסיון צבאי בצבא הפולני, עוד לפני מלחמת העולם. גם הנשק והתחמושת הרבים יותר שהחזיקו אנשי אצ"י (כמו כאמור מכונות ירייה, שלא היו בידי האי"ל) מוסברת בקשר עם הפולנים ובמנהרה מרכזית שחפרו אנשי אצ"י כדי להעביר אנשים ואמצעי לחימה לתוך הגטו, ולאפשר את תנועת אנשי המחתרת מחוץ לגטו (עם דעיכתו של המרד, השתמשו בה גם שרידי אנשי אי"ל כדי להימלט מן הגטו).

במחקר שהמתפרסם בשנתון "יד ושם" ארנס גם מפרט את כל אירועי הקרבות בגטו, החל ב-19 באפריל 1943 (היום שבו נכנסו הגרמנים לגטו כדי לגרש את אחרוני תושביו להשמדה, לאחר שני גירושים קודמים), ואת פעילות שני הארגונים במהלך אותם קרבות. לפי תיאורו, היו ארבעה מוקדי לחימה בגטו. בשלושה מהם פעלו אנשי אי"ל, וברביעי, כיכר מוראנובסקי, פעלו אנשי אצ"י.

הוא רואה בקרבות בכיכר את הקרבות המרכזיים, בשל ההבדל בטקטיקה של שני הארגונים: אנשי אי"ל פעלו בשיטת "תקוף וברח" (מן הסתם, גם בשל מחסור בתחמושת) - תקיפות קצרות ובריחה חזרה לבונקרים, בעוד אנשי אצ"י לחמו ברציפות. את הערכתו שהיו אלה הקרבות המרכזיים הוא מבסס בעיקר על המקור שנראה בעיניו האובייקטיווי ביותר: הגנרל יירגן שטרופ, הקצין הגרמני שמונה לדכא את המרד. שטרופ העיד בכמה הזדמנויות (בדו"חות היומיים שכתב וגם בעדויות שנתן בעת ישיבתו בכלא לאחר המלחמה) כי הקבוצה שלחמה בכיכר מוראנובסקי (בלי שידע כמובן את זהותה הארגונית) היתה "הקבוצה הקרבית העיקרית". את הגרמנים תיסכלה במיוחד, בהקשר זה, העובדה שאנשי אצ"י העיזו להניף בכיכר שני דגלים: דגל המגן-דוד והדגל הפולני, עדות לשיתוף הפעולה בין המחתרות. הדגלים האלה נראו היטב גם מחוץ לגטו, והנפתם לא רק הרגיזה את הגרמנים אלא גם גרמה להם לחשש שילבו רגשות מרד בלב האוכלוסיה הפולנית. לפי עדות שטרופ, היינריך הימלר הורה לו אישית "להסיר את שני הדגלים בכל מחיר".

הערכה מחדש?

המאמר של ארנס מכתב-העת האמריקאי תורגם והופיע בעברית בכתב-העת "ילקוט מורשת", כתב-עת למחקרי שואה מטעם הקיבוץ הארצי (המזוהה עם "השומר הצעיר", תנועתו של אנילביץ'). למאמר הזה הוצמד מאמר תגובה של פרופ' ישראל גוטמן, לשעבר ההיסטוריון הראשי של "יד ושם", עורך אנציקלופדיית השואה, ובעברו איש השומר הצעיר שהיה חבר המחתרת של אנילביץ'. ספרו של גוטמן על יהדות ורשה בתקופת מלחמת העולם נחשב להיסטוריה הרשמית של אותן שנים, כולל המרד.

גוטמן מבקר בחריפות את מאמרו של ארנס, אם כי את טענתו העיקרית - דחיקת סיפורם של אנשי אצ"י - הוא דווקא מקבל. יתר על כן, הוא מסכים שצוקרמן בעדויותיו על המרד תרם במכוון להדחקת חלקה של אצ"י, אם כי את עיקר ההתעלמות וההדחקה הוא מייחס לד"ר מארק אדלמן (אחד מראשי אי"ל, נציג הארגון האנטי-ציוני "בונד", שנשאר בפולין לאחר המלחמה וחי בה עד היום).

אבל הטענה שלו היא שגם מחקרו של ארנס נגוע בפוליטיזציה: "כשארנס החל לעסוק בנושא, הוא נפגש אתי ועודדתי אותו, כי חשבתי שחשוב שהצד הזה יסופר. אבל היומרה שלו ל'הערכה מחדש' של כל המרד (זה שם מאמרו של ארנס בשנתון "יד ושם", י"ש), זה כבר עניין אחר". לפי גוטמן, לאצ"י בהחלט היתה תרומה חשובה למרד, אבל היתה זו תרומה משנית, "ובכל מקרה היה תיאום בין המחתרות והגזרות חולקו ביניהן" - אצ"י לחם איפוא בפועל תחת פיקודו של אי"ל, כאשר אחת מארבע גזרות הלחימה מוקצה לו.

עיקר ביקורתו של גוטמן על ארנס עוסקת בסוגייה הצדדית לכאורה של שיתוף הפעולה של אצ"י עם המחתרת הפולנית. ארנס רואה בה עדות למעמדו הפוליטי של אצ"י - אולי לא בגטו, אבל בקרב הפולנים - ובכירותו הצבאית (כשבכך נרמז שלמעשה היה מתאים יותר שאצ"י ינהיג את המרד). גוטמן, לעומת זאת, טוען שהעדויות על קשרים ענפים בין אצ"י לפולנים ניזונות רק מעדויות פולניות מגמתיות, שמטרתן להוכיח את דאגתם, כביכול, של הפולנים ליהודים, והן מנצלות את העובדה שאיש מראשי אצ"י לא שרד כדי לסתור אותן: "אדרבה, לאחרונה גילה חוקר פולני שרוב העדים האלה היו למעשה סוכני המשטר הקומוניסטי שלאחר המלחמה ופעלו למען האינטרסים שלו. בפועל, הפולנים לא התעניינו כלל בגורל היהודים, ואת הנשק שהביאו למחתרת מכרו בכסף רב. מעבר לכך, כשאחרי הקרבות ברחו רבים מאנשי אצ"י אל מחוץ לגטו, באמצעות המנהרה שהקימו, היתה זו הלשנה פולנית שחשפה לגרמנים את מחבואם והביאה לחיסולם".

מעבר לכך, גוטמן מעלה טענה עקרונית מעניינת כלפי ארנס: זה לא כל כך חשוב מי היה הגורם הלוחם המרכזי, מכיוון שחשיבותו של מרד גטו ורשה אינה נמצאת כלל במרד החמוש אלא ב"מרי האזרחי" ההמוני של עשרות אלפי יהודים, כנגד שליחתם להשמדה, והסתתרותם בבונקרים. גוטמן: "אני עצמי נפצעתי בקרבות הגטו, אבל בעיני לא הקרבות הם החשובים. ייחודו האמיתי של מרד גטו ורשה לא רק בתולדות השואה, אלא בכל תולדות המשטרים הטוטליטריים, הוא בהתקוממות העממית שבו. בעובדה שמשלב מסוים עשרות אלפי יהודים התמרדו, בנו בונקרים ואגרו אספקה, ועד הרגע האחרון סירבו לצאת למשלוחי ההשמדה, כמו שהורו הגרמנים".

אחת השאלות המטרידות בסיפור היא כמובן מדוע לא שותפו הבית"רים באי"ל. גוטמן מצביע על שתי גרסאות שונות: גרסתו של דוד ודובינסקי, המנהיג המרכזי של הרוויזיוניסטים בגטו, שטען כי אי"ל דרש מהבית"רים מה שלא דרש משום קבוצה אחרת: כניסה למחתרת כיחידים בלבד, ולא כארגון מובנה, ולכך לא יכלו להסכים, וגרסה אחרת האומרת שאנשי אצ"י דרשו שפיקוד המרד יימסר להם, בשל ניסיונם הצבאי העדיף, ולכך לא יכלו אנשי אי"ל להסכים.

ארנס נמנע מלהתייחס לנושא הרגיש הזה במאמריו, אבל בשיחה לכתבה זו הוא משוכנע שההתנגדות לאיחוד באה מצד אי"ל, והיתה פוליטית: "אנשי אי"ל התייחסו לבית"רים כפאשיסטים. אין אמנם עדות ישירה שזו היתה הסיבה שלא שותפו באי"ל, אבל יש מספיק עדויות שכך התייחסו לבית"רים כדי להוכיח שזו הסיבה".

במקביל למחקרו, פעל ארנס בשנים האחרונות להשבת כבודם האבוד של הבית"רים גם במישור הציבורי. לפני שלוש שנים, כשהתקיים בוורשה טקס גדול במלאת 60 שנה למרד בהשתתפות נשיא המדינה, משה קצב, הוא פנה לקצב כדי לאזכר בטקסים גם את חלקם של הבית"רים, והדבר אכן נעשה. במקביל, פעל מול עיריית ורשה להצבת שלט זיכרון לבית"רים בכיכר מוראנובסקי, והוא מקווה שהשלט אכן יוצב בקרוב. הוא מבקש ליזום כעת קריאת רחובות בישראל על שמו של פאוול פרנקל, מפקד אצ"י, בדומה לרחובות שנקראו על-שמו של אנילביץ', מפקד אי"ל שהתאבד. בהקשר זה, הוא מעלה על נס את עיריית באר שבע, שכבר קראה רחוב על שמו ועל שם אחד ממפקדי אצ"י האחרים, ליאון רודל.

הפעילות הזאת מעלה את השאלה, שמא במקום מחקר נוסף, שלהיסטוריונים לא חידש הרבה, היה נכון יותר מצד ארנס להתרכז בפן הציבורי, שבו עיקר הבורות - בעיקר בפנייה למערכת החינוך לכלול את סיפורו של אצ"י בתוכנית הלימודים על מרד גטו ורשה. ארנס אומר ש"יוזמה כזאת בהחלט חשובה, אבל נראה לי שעכשיו יהיה זה תורם של אחרים להרים את הכפפה הזו". ואילו גוטמן, מצדו, מביע הסכמה מלאה ליוזמה מסוג זה: "גם אם אין מקום, כדברי ארנס, ל'הערכה מחדש' של כל המרד, ברור שלא צריך למחוק את תרומת הבית"רים לאחד הקרבות החשובים במרד".



גוטמן


ארנס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו