בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדבר האמיתי

בלי תקשורת ויחסי ציבור, הסרטים הסאטיריים של יוסי עטיה ואיתמר רוז מוקרנים זה כשנה כמעט במחתרת, בבתי קפה ובברים, במועדונים ובגלריות. השמועה עוברת מפה לאוזן

תגובות

שני חיילים במדים, כומתות אדומות על כתפיהם, דופקים על דלת של דירה באור יהודה. אשה פותחת את הדלת, החיילים אומרים שבאו מטעם הצבא, לבקש תרומה. האשה מאמינה להם, שהרי הביאו אתם מצלמת טלוויזיה. "לצבא תמיד אני מוכנה לתרום", היא אומרת. היא שמעה כמובן על השירותרום, אבל החיילים אומרים שהם לא באו לבקש כסף בשביל הצבא, כי אם מזון וכל מיני חפצים. יכול להיות תפוז או חציל, אפשר מברשת שיניים. הצבא ישמח לקבל את הפומפה שפותחת סתימות בכיור; פומפה מצוינת, החיילים אומרים, ולוקחים אותה. בבית אחר הם מבקשים קסמי שיניים ויוצאים עם הטלוויזיה והכריות של הספה. בשביל הצבא. הכל אמיתי, לא מבוים.

השניים הם יוסי עטיה ואיתמר רוז, בני 26, יוצרי סרטים סאטיריים. הם רוצים להצביע על הצביעות האבסורדית של השירותרום: צה"ל, הגוף העשיר ביותר במדינה, מקבץ נדבות מאנשים שאין להם די כסף לתרופות, בשם הפטריוטיזם.

זה סרטון מצחיק עד דמעות, אך ערוץ 2 לא ישדר אותו מן הסתם, שהרי אימץ את השירותרום, קומפלט עם יהורם גאון. ממלכתיים כל כך הם מציעים שם בערוץ 2 את "ארץ נהדרת", עם מהתלות לכל המשפחה בפריים טיים ליל שבת. יוסי עטיה ואיתמר רוז לעומת זאת הם כעת הדבר האמיתי: לא לגמרי מגובש עדיין - אך שנון ונושך, ובעיקר - חתרני ומחתרתי. הסרטים שלהם מוקרנים בבתי קפה ובברים, במועדונים ובגלריות. התופעה נמשכת זה שנה; התקשורת מתעלמת מהם, אך אנשים מעבירים את השמועה מפה לאוזן: יש יוסי ואיתמר חדש.

חדר אוכל בבית מלון בברלין. גרמנים טובים הוזמנו למה שהוגדר "ערב פולק ישראלי". בהדרכתם של יוסי ואיתמר הם שרים בדבקות - נראה שגם בצייתנות - את "הבה נגילה" ועוברים לשיר באותה צייתנות את המלים: "מוות לערבים, מוות לערבים, מוות, מוות, מוות". אין להם מושג מה הם שרים שם בברלין.

זו סצינה בסרט המלעיג על שתי תופעות ישראליות: חרדת השואה המתמדת והאופנה הפתאומית לאהוב את ברלין כמוקד של תרבות ובילוי חילוני. בסרט רואים שני צעירים הנוסעים לברלין כדי לחפש את חברת הנעורים של סבא שלהם, אינגה בלום שמה. הם עוצרים אנשים זרים ברחוב, גם דופקים על דלתות ושואלים אם אינגה בלום גרה שם אולי. את סבא יאנק הם לוקחים אתם, בצורת סבון. בסוף הם משאירים אותו באיזה חדר אמבטיה, שם מקומו, לדעתם; אחד מהם יוצא לעשות סקס עם בחורה שרוצה אותו עם שפם של היטלר. בסרטון אחר יש להם נאצי הממליץ על איכות הבטון של חומת ההפרדה.

הם לועגים גם לנשות "מחסום-ווטש"; לעגם בא משמאל. בסרטון "מחסום ווש" הערבים נדרשים לשטוף מכוניות, הנשים מקפידות על הניקיון, ממש כשם שנוכחותן אצל המחסומים מיועדת בעצם לשמור רק על כך שהכיבוש יהיה "נקי" - לטענת יוסי עטיה ואיתמר רוז. הם טובים; אנשים כמוהם אינם מאריכים ימים במחתרת: בדרך כלל מישהו קונה אותם ומסרס אותם לצרכיו, וחבל.

שלוש יריות בפאריס

ביום שלישי, 25 במאי 1926, סמוך לשעה שתיים בצהריים, יצא אדם מהמסעדה שארטייה ברחוב ראסין אשר ברובע הלטיני של פאריס ופנה לכיכר סן מישל. גבר שארב לו בעברו השני של הרחוב ניגש אליו ושאל אם הוא סמיון פטליורה. התשובה היתה חיובית, ואז נשמעו שלוש יריות; פטליורה נפל על המדרכה, מת. עוברים ושבים התקהלו סביב הרוצח, איימו לעשות בו שפטים, אך שוטר שחש למקום הגן עליו. המתנקש עצמו צעק: "הרגתי רוצח!" וזה היה קו ההגנה שלו באחד המשפטים המפורסמים של ראשית המאה. שמו היה שלום שווארצבארד. בחוגים אנרכיסטיים בעולם הוא נחשב גיבור מהפכני. לקראת יום השנה ה-80 למעשהו, שווארצבארד נחשב גם גיבור ישראלי; בירושלים יש רחוב על שמו.

סימון פטליורה היה גנרל שנאבק לשווא על עצמאות אוקראינה, אחרי מהפכת אוקטובר. אנשיו הרבו להתנפל על תושבים יהודים, שדדו, אנסו ורצחו. איש אינו יודע אל נכון כמה יהודים נרצחו בפוגרומים ההם, אך מעריכים את מספרם בעשרות אלפים. בשנת 1921 עבר פטליורה לפאריס, והקים שם "ממשלה גולה" בראשותו.

שלום שווארצבארד, שען בן 38, מהפכן ואנרכיסט, ייסד בצעירותו אגודה שאמורה היתה לנקום את רצח היהודים בפוגרומים. החל ב-1920 התגורר בפאריס. הוא עקב אחרי הנעשה באוקראינה וכשהבחין שפטליורה מוסיף לנהל תעמולה אנטישמית גם בפאריס - החליט לרצוח אותו.

בבית המשפט ייצג אותו סניגור מפורסם: אנרי טורס אהב משפטים פוליטיים. הוא הצליח להפוך את משפטו של שווארצבארד למשפטו של פטליורה; המשפט זכה לסיקור נרחב בעיתונות ושווארצבארד זוכה. "יש דין ודיין בעולם", נכתב למחרת ב"הארץ".

שווארצבארד מת בשנת 1937 ונקבר בקייפטאון שבדרום אפריקה. יצאו שנים רבות, העם היהודי רכש לו גיבורים רבים, בהם לפחות עוד שני רוצחים: בשנת 1936 ירה דוד פרנקפורטר בנאצי וילהלם גוסטלוף; בשנת 1938 ירה הרשל גרינשפן בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט. כניסת השלושה אל פנתיאון הגבורה העברי לוותה בוויכוחים: הם היו נוקמים וטרוריסטים. ארץ ישראל סערה בשל רצח ארלוזורוב והממסד הציוני שלל את רצח הלורד מוין במצרים ואת רצח ברנדוט בירושלים. אך פרנקפורטר, גרינשפן ושווארצבארד הצליחו בכל זאת להתקבל כגיבורים.

שניים ממעריציו של שווארצבארד, כתב "הארץ" חביב כנען ועורך הדין מאיר קוטיק שכתב ספר על הפרשה, לא הסתפקו בהכרה שגיבורם קיבל בארץ ישראל: הם נאבקו גם על דימויו באנציקלופדיות זרות. הם כתבו לבריטניקה; קוטיק כתב גם לאנציקלופדיה הרוסית הגדולה ול"לה רוס". לא, הסבירו, שווארצבארד לא היה סוכן קומוניסטי וגם אין די בציון העובדה שרצח את פטליורה: יש להסביר מדוע עשה זאת. הם קיבלו תשובות אדיבות, והבריטניקה נענתה להם.

זמן מה אחרי מלחמת ששת הימים מלאו שלושים שנה למותו של שווארצבארד; הארץ היתה נתונה באופוריה משיחית, ההיסטוריה כמו החלה מחדש. על רקע זה הוצאו עצמותיו של שווארצבארד מקברן בקייפטאון והוטמנו במושב אביחיל.

בארנבוים מנגן אוסלו

פנסתר הכנף שניצב השבוע על בימת ימק"א הבטיח הרבה, אך דניאל בארנבוים בא הפעם לירושלים בעיקר כדי לדבר. שירות השידור הבריטי הזמין אותו להשמיע חמש הרצאות רדיו על המוסיקה והחיים, ובארנבוים, כדרכו, דיבר שוב ושוב גם על ישראלים ופלשתינאים. בניגוד לשערוריות המלוות את ביקוריו בישראל הוא נשמע הפעם כמעט מפויס; קהל המוזמנים שנבחר בקפידה אהב אותו. מתברר שרוב הישראלים הפנימו את המסר העיקרי שבפיו: הכיבוש לא הביא לישראל שום דבר טוב ועליו להיפסק. אך הישראלי המהולל ביותר בעולם כיום, התגלה גם כאיש מנותק למדי ממה שקורה כיום בישראל.

הרצאות רית נחשבות למשהו יוקרתי מאוד בין מאזיני הבי-בי-סי; ראשיתן ב-1949 עם ברטרנד ראסל. שתיים מחמש ההרצאות של בארנבוים הוקלטו בירושלים. הוא מדבר בחן; יש לו רעיונות יפים על היחס בין האוזן לבין העין, בין הלשון לבין המוסיקה, ובין השתיקה לצליל. פה ושם יש צחוקים. אין הוא מכיר הרבה ילדי פלא, אמר, אך הוא מכיר את ההורים של כולם. לא, אין הבדל גדול בין באי הקונצרטים שלו בארצות שונות: אלה ואלה שוכחים לכבות את הטלפונים הסלולריים שלהם. יש לו דעה על הסכמי אוסלו: הם נכשלו בשל היחס הלא נכון בין התוכן לזמן. המשא ומתן החל פתאום, ללא הכנה, ונגרר זמן רב מדי, עם הפסקות רבות מדי. בארנבוים הבין זאת על יסוד הבנתו המוסיקלית, אמר.

הוא ניגש אל הפסנתר והחל לנגן את הסונטה הפאתטית של בטהובן. לאחר פתיחה מפוארת היא עוברת לאלגרו. מה שקרה באוסלו הוא זה, אמר בארנבוים, ניגן את פתיחת הסונטה במהירות מסחררת, דילג לאלגרו, אך ניגן רק צליל אחד והפסיק. כמו המשא ומתן עם אוסלו. זה היה נחמד, אך לא ממש הסביר את אוסלו וכנראה גם לא את הפאתטית - ומי בכלל יודע אם בטהובן היה תומך בהחזרת השטחים.

בארנבוים אמר למאזיני הבי-בי-סי שהוא חרד לעתידה של ישראל; המדינה לא תתקיים לאורך ימים אם לא תדע להשתלב בתרבות המזרח התיכון, אמר. שהרי הציונות היא תופעה אירופית, ובעיני הערבים ישראל היא תופעה קולוניאלית. להדגמת אופייה האירופי של החברה הישראלית הוא נזכר בסיפור: כשהכנר יאשה חפץ בא לנגן בישראל - נהג המונית שאל אותו איזו קדנצה ישלב בקונצ'רטו של בטהובן.

אבל זה היה בשנות ה-50; היום איש כחפץ לא ייקח מונית והנהג לא יידע לדבר אתו על קדנצות. כי מאז ימי ילדותו של בארנבוים בחיפה ובתל אביב קיבלה ישראל אופי מזרח תיכוני מובהק: המזרחיות היתה לחלק מזהותה. נראה שאזרח העולם בארנבוים אינו מודע לכך. בצדק הוא קורא להרחבת לימודי השפה הערבית, אך ישראלים רבים מאוד שולטים כיום בערבית, רבים מהם למדו את השפה במסגרת שירותם כחיילים בשטחים, וידיעת השפה אינה מקרבת אותם לפלשתינאים. באורח דומה, העברית שהפלשתינאים לומדים כאסירים בבתי כלא ישראליים אינה נוטעת בהם אהבת ישראל.

לפלשתינאים בארנבוים מביא דווקא את תרבות אירופה; השבוע ניצח ברמאללה על סימפוניה של היידן וקרא גם לישראל להעדיף את אירופה על אמריקה. בעוד שלושה חודשים יסיים את עבודתו עם תזמורת שיקגו. נמאס לו לשמוע בכל מקום שג'ורג' בוש לא בסדר; אחרי הכל בוש אינו אלא תוצר של התרבות האמריקאית, אמר בארנבוים, כמו היה זה הדבר הנורא ביותר שאפשר להגיד על בוש, על אמריקה ועל שניהם. האנשים בימק"א מחאו כפיים. לא שיש להם בהכרח משהו נגד אמריקה או בוש, אך רובם נמנים עם אלה מהישראלים שאינם משייכים את עצמם לתרבות המזרח כי אם לתרבות אירופה; כמו בארנבוים.*



יוסי עטיה (במרכז) ואיתמר רוז מקבצים נדבות לצה"ל. אפשר גם תפוז, או חציל


סימון פטליורה (מימין) ושלום שווארצבארד. הרגתי רוצח. צילומים: הארכיון המרכזי תולדות העם היהודי, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו