בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבי אבי

תגובות

מאת משה מאיר

ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים (מלכים ב', ב')

א. כשהייתי בן חמש, לקח אותי אבא להר ציון. השנה היתה תשכ"ו, העיר העתיקה נראתה מעבר לגבול ומעבר לחומה. טיפסנו על גג קברו של דוד, ואבא הראה לי את מקומו של הכותל. עיני נמשכו דווקא לכיפת הזהב, שבאותה שעה עסקו בשיפוצה. אבא הצביע על העיר האחרת ואמר: "יום אחד נגיע לשם".

ב. עוד כמה חודשים נותרו לי להיות עם אבא, ובהם ניסה למתן את פחדי. בכל בוקר לקחני לגן על הלמברטה, נכנס אתי ודיבר עם הגננת כדי להקל את הפרידה. עוד הספיק ללמדני כמה מפרשות השבוע, לרוץ אתי על חוף ימה של נתניה וללמדני להשיב מלחמה לילד גברתן שנהג להכותני בגן.

ג. אבא היה פליט שואה. אביו, איש המחתרת בצרפת, הומת באושוויץ. מפליטותו צמח להיות איש רוח ומחנך, שובה לבבות הסובבים אותו. מהמוני סיפורים שסופרו לי במשך השנים עלתה דמות ייחודית של אוהב אדם, איש דעת ורגש. איש שנגע עמוק בלב אלה שבאו עמו במגע, והותיר בהם חותם.

ד. רוחות המלחמה שהחלו מנשבות בארץ, הסעירו את רוחו של אבא. ילד הייתי ולא ידעתי את שהתחולל בלבו, כשלא נקרא לצבא לקראת המלחמה. רק שנים לאחר מכן שיחזרתי את הימים ההם. אבא נשלח מגדודו שבחטיבת ירושלים לקורס, ולכן לא נקרא לשירות. הוא פנה לכל מי שיכול היה לפנות אליו, כדי שיסייע בידו למצוא מקום באחת היחידות. בעזרת חבר לספסל הלימודים שהיה לאלוף, מצא מקום כתותחן בטנק בחטיבת הראל. הוא נשאל לא אחת לפשר התנדבותו. בחיפושי שמעתי כמה תשובות שנתן לשואלים. יש שאמר כי כמחנך עליו להילחם כתלמידיו, ויש שאמר כי הוא עושה זאת למען ילדיו. "אינני רוצה שיארע להם דבר דומה למה שאירע לי ולבני דורי".

ה. הגלויות ששלח הביתה העידו על זרות קשה, רק אחרי כמה ימים מצא מכרים ורכש כמה חברים. אני זוכר את ביקורו האחרון בבית, יושב על הספה ואני חבוק בזרועותיו. במצחו היה פצע פתוח. הוא נחבט מגג הטנק בעת אימון. אני זוכר אותו עומד מול המראה ומטפל בפצע. זאת התמונה האחרונה.

ו. כשנשמעה האזעקה, הורתה לי אמי למהר ולרדת אל המקלט. ירדתי מן הקומה הרביעית, נופל ונחבט בגרם המדרגות. במקלט התקבצו כל השכנים, לילדים היתה חגיגת קרנבל. אחד הילדים הגדולים ישב וכתב יומן, בהפוגה שבין ההפגזות יצא והביא רסיסי פגזים. לעת ערב נכנסה נערה בוכייה אל המקלט. היא ניסתה לעבור ממקום למקום ונקלעה להפגזה. אחד השכנים, אב של חברי, הגיע לביקור, בידו רובה שחור וארוך מרובי ההגנה האזרחית. מזרנים נפרשו על רצפת המקלט. כך עשינו את הלילה הראשון של המלחמה.

ז. באותם הימים לא היתה לי תחושת זמן מסודרת. היום אני יודע כי היה זה ביום השלישי של המלחמה. הרדיו הודיע על כיבושה של העיר העתיקה ואנו, חבורת ילדים, פרצנו בריקוד. "עכשיו נוכל ללכת לכותל המערבי", שרנו.

ח. שכנתי הראתה לי דף שציירה, ציור של ברווזים מיוחדים שיסודם בספרה שתיים. הפכתי את הדף וצעקתי בכאב: "זה ציור שהכנתי לאבא".

ט. מן המקלט חזרנו כבר הביתה, כשקראה לי אמי לחדרי.

"אבא, אלוהים לקח אותו".

"הוא מת?"

"אלוהים לקח אותו".

"הוא מת?"

י. בזמן שהמשפחה ישבה שבעה, לקחו אותי לטייל הרחק מן הבית. תמונה אחת נשארה חרותה בזיכרון: דודי שרוע בגרביו על מיטת הסלון הפתוחה. במשך היום היתה המיטה סגורה ושימשה ספה לאורחים, בלילה נפתחה והיתה למיטת הורי. התמונה הזאת היתה תמונת החילול, תמצית האבל לזה שהורחק ממנו.

י"א. את השנים הבאות ליוותה שתיקה. שתקנו על אבלנו. יום אחר יום יצאתי ללכת לבית הספר, אך סטיתי מדרכי אל גינת השכונה. מילקוטי הוצאתי את תמונתו של אבא, ציירתי אותו שוב ושוב. יום אחד עצרה אשה על ידי ואמרה: "ילד, אתה מצייר מאוד יפה, אבל למה אתה לא הולך לבית הספר?"

י"ב. יום אחד נשארתי לבד בבית, געגועי מכאיבים לגופי. לקחתי דף נייר ועיפרון, ישבתי מולם בציפייה. לפתע אזרתי אומץ, כתבתי בחלקו העליון של הדף "אבא". מתחת למלה רשמתי את שמו של אלוהים, השם המפורש: י-ה-ו-ה. קיפלתי את הדף ואחזתי בו בחוזקה. הלכתי אל סלון ביתנו, נעמדתי מול ארון הספרים של אבא. הטלתי את הדף אל מאחורי שורת הספרים, אל התהום החשוכה שהיתה פעורה שם.

י"ג. בהיותי כבן שבע עשרה, ערכתי חיפוש בביתי. באחת המגירות מצאתי את ארנקו של אבא, הארנק שהיה עליו בשעת מותו. בארנק, בין שאר ניירות, מצאתי פתק, כתוב באותיות גדולות וסוערות. המלים היו מלות פרידה מאמי, מאחותי, ממני ומדודי. בועת חיי הקיפה אותי במעטה של קיפאון, הנחתי את הפתק בלי להבין את משמעותו. בתום המסע, כשחומת השתיקה נסדקה, שמעתי את סיפור הפתק של אחותי. למדתי כי בהראותי לה את הפתק, לבה כבר ידע את סיפור הפציעה המקופל בו.

י"ד. השנים עברו בזו אחר זו, המחוג ציין שנת אבל אחר חברתה. בכל שנה, ביום מותו של אבא, נקבצו בני המשפחה וחברים בבית הקברות הצבאי. זה נוסף וזה נגרע, זה חלה וזה מת, והשתיקה על מקומה נותרה.

ט"ו. גדלתי והייתי לאיש, וסיפורו של אבא נותר בעינו. היו כמה נקודות של פרצי בכי, היו כמה חוליים. לבי אמר כי הם קשורים למותו של אבא. לבני הבכור קראתי על שם אבי, קריאת שמו בברית ובר המצווה שלו היו נקודות משמעות בסיפור.

ט"ז. עשרים וחמש שנים אחרי המלחמה, נערך ערב לזכרו של אבא במושב בפרוזדור ירושלים, שם לימד. המוני סיפורים צפו ועלו, מלווים באהבה עזה לאיש. נרקמה דמות של מורה שידע לטעת בתלמידיו אמונה בעצמם, מכוח אהבתו אותם ואמונתו בהם.

י"ז. שלושים שנה אחרי המלחמה, נערך ערב לזכרו של אבא בתיכון ליד האוניברסיטה שבו לימד. המוני סיפורים צפו ועלו, מלווים באהבה עזה לאיש. נרקמה דמות של מורה שבא מהחיים ונגע בחיים, במנעד שבין הגוף - כספורטאי ושרירן, לבין הנפש - כפילוסוף.

י"ח. שלושים ושש שנים אחרי המלחמה, פגשתי אשה שעבדה עם אבי. כשהתוודעתי אליה אחזה בה רעדה, והיא אמרה לי כמשיחה על פי תומה: "כששמעתי שאבא שלך נהרג מאש כוחותינו, לא הבנתי איך משפחה יכולה לחיות עם כאב שכזה. עד שכך אירע לבני..."

י"ט. התקשרתי למוזיאון בגבעת התחמושת, המנציח את המלחמה על ירושלים. סיפרתי כי אבא שלי נפל בקרב בגבעת המבתר, ועתה שמועה שמעתי כי הוא נהרג מאש כוחותינו. ביקשתי כי יעזרו לי לברר את השמועה, לאמת או לשלול אותה. תוך שעה קלה קישרו אותי עם קציני החטיבה והם אמרו - אכן, האש היתה אש כוחותינו.

כ. קריסת התודעה היתה עמוקה ונוראה, אינני יודע אם יש כלים בידי להסבירה. רבים שאלוני "מה זה משנה?" תשובותי השונות הסתירו מבוכת אי הבנה ונחרצות לדעת את האמת.

כ"א. אנשי מוזיאון גבעת התחמושת התקשרו אלי, שאלוני אם אסכים לדבר בעצרת ביום ירושלים. הסכמתי ודיברתי, סיפרתי על געגועי. לאחר שסיימתי חזרתי למקומי, מאחור הועבר אלי פתק: "אני נ'. פיניתי את אביך ?המתנדב', לידי ממש נפל". בועת חיי עוד הקיפה אותי במעטה של קיפאון. קראתי את הפתק ולא עשיתי עמו דבר.

כ"ב. באותו טקס ניגש אלי אדם, הציג עצמו כצ'. הוא הגיש לי כרטיס ביקור ואמר:

"אני הייתי מפקד הגדוד של אבא. כשתרצה תבוא אלי, אספר לך את כל הסיפור".

רק לאחר חצי שנה מצאתי את הכוח, נסעתי לשמוע את סיפורו. הוא סיפר כי קיבל פקודה מהמח"ט לכבוש את גבעת המבתר. אבא היה תותחן בטנק שלו. בהגיעם לפסגה פגע בהם פגז של טנק ישראלי, שפעל עם הצנחנים בגבעת התחמושת. אבא קפץ מהטנק הפגוע, ונפגע מאש מקלעים ירדניים.

מאיזושהי תהום עלומה לא מודעת, או זוכרת שברי מלים, פרצה שאלה מלבי:

"הוא נהרג במקום?"

"חד משמעית", היתה התשובה.

כ"ג. בועת חיי עוד הקיפה אותי במעטה של קיפאון, ומבעד לה נדמה היה לי שהגעתי עד תכלית הסיפור.

כ"ד. חלפה שנה וחצי. לפני חג הפסח קרא לי דודי, ובגלגולי השיחה אמר:

"סידרתי את הבית ומצאתי דברים של אבא, אני רוצה לתת לך אותם".

הוא הביא שקית צבאית ובה שלושה דברים: שעון שנתן לו אבא, שבר מהטנק הפגוע של אבא וטופס צבאי ובו רשומים החפצים שנמצאו בכיסו.

כ"ה. מבעד לחרדה אמרתי:

"עד לפני שנה וחצי לא ידעתי איך אבא נהרג".

"ומה אתה יודע עכשיו?"

"אני יודע שהוא נהרג מאש כוחותינו".

"זה הסיפור הקטן", אמר לי דודי.

"ומה הסיפור הגדול?" שאלתי בפחד.

"סיפור של הפקרת פצוע".

כ"ו. מה קורה לתודעה מנופצת כשהיא מתנפצת? עוצמת הרגע אולי ניכרת בכך, שדודי לא זכר כי כך אמר לי. ואני - בועת חיי הקפואה נשברה. אני יצאתי - הפעם באמת - לחפש את הסיפור.

כ"ז. בני הבכור עמד לפני גיוסו. כאב מפגשו עם הצבא עזר לי לבטא את אשר לא העזתי במשך השנים. הכאב והזעם חברו, הוסיפו כוח לקראת הדרך הארוכה.

כ"ח. התחלתי מהחומרים שבידי, חוברת ירוקה שהוציא הגדוד והיתה בבית כל השנים. בסוף החוברת הופיעה רשימה של הנופלים בכל קרב. ברשימת הנופלים בקרב על גבעת המבתר הופיעו שבעה שמות, ואחריהם הודבק שם נוסף - שמו של אבא. בגוף החוברת היה תיאור של הקרב, שלפיו נפלו בו שבעה לוחמים. מישהו שינה את המספר בכתב יד, הפך את הספרה 7 ל-8. שאלתי יודעי דבר לפשר הדברים. הם אמרו: אבא התנדב ולא היה חלק מהגדוד, לכן השיבושים.

כ"ט. דיברתי עם דודי, אחיו של אבא. הוא סיפר: שנה לאחר המלחמה פגשתי רופא. הוא לא הכיר אותי. הוא שאל אותי: "האם היה לך אח שנהרג במלחמה?" השבתי בחיוב. הוא אמר: "זיהיתי לפי הדמיון. הוא הגיע אלי להדסה. הוא היה פצוע ברגל. הוא סבל מאיבוד דם נוראי. אי אפשר היה להצילו".

ל. נסעתי אל מפקד החטיבה, אורי בן ארי. הוא היה בנגמ"ש שעלה לגבעה אחרי הטנקים. למדתי ממנו כי לפני תחילת הקרבות, הועברה פלוגתו של אבא מגדוד לגדוד. מפקד הגדוד שפגשתי היה מפקד הגדוד הראשון. לא הוא פיקד על אבא בעת הקרב. למדתי ממנו כי היו שתי התקפות, הראשונה נכשלה וסופה נסיגה, והשנייה הצליחה. למדתי ממנו את הכעס הנורא על הארגון הכושל שגרם ל"אש הידידותית", מונח אבסורד שקרע את תודעתי.

ל"ב. נסעתי עם אחותי אל א', מפקד הגדוד השני. הוא היה בנגמ"ש שעלה לגבעה לפני נגמ"ש המח"ט. הוא סיפר לנו כי לחם לספר את סיפור הכישלון, וכוחות חזקים ממנו מנעו זאת.

לפני לכתנו הוציא תמונות, ביניהן תמונת האנדרטה שנבנתה על הגבעה אחרי המלחמה. שבעה שמות חרותים היו עליה, שמו של אבא לא היה ביניהם. יודעי דבר שבו ואמרו: מכיוון שאבא לא היה בגדוד, נפלו השיבושים.

ל"ג. פניתי אל מפקד הפלוגה, הוא האיש שמסר לי את הפתק בטקס. הוא שלח לי תצלום של דו"ח מפקדים שנכתב עשרה ימים אחרי המלחמה. בשוליו הוסיף באותיות חדשות וכחולות: "דפים אלה - קטע מטיוטת דו"ח מפקדים שרשמתי והגשתי ב-16.6.67. מכאן לדעתי דיוקו, שאינו מושתת על זיכרון של 37 שנים". בדו"ח נמצא כתוב באותיות מצולמות ושחורות: "אחד הטנקים שסופחו מז' נפגע. הטנק עלה באש, והנהג נהרג במקום". בעזרת טיפקס נמחקה האות ו' שלפני המלה "הנהג". מעל המלה הוסף באותיות כחולות: "והתותחן". למלה "נהרג" הוספה ו', שהפכה אותה ל"נהרגו". התותחן היה אבא.

ל"ד. פעמיים בדו"ח המפקדים נכתב והודגש באותיות הכחולות: "מפקד הטנק ע"מ". פניתי לעוד ועוד אנשים, שאלתי אותם על האיש ששמו הוזכר כמפקד הטנק. כמה זכרו אותו, אחד זכר שלחם אתם במלחמת יום הכיפורים. איש לא ידע אם הוא חי או מת, איש לא ידע איפה אפשר למצוא אותו.

ל"ה. המ"פ סיפר לי את סיפורו:

"הסתערנו על הגבעה. טעיתי והמשכנו אל מעבר לרכס, בניגוד לפקודה. הטנק של אבא נפגע. ראיתי אותו עומד על הסיפון, ופתאום נופל".

ל"ו. דיברתי ברדיו במדור לחיפוש קרובים, ביקשתי עדים לקרב ומכרים של מפקד הטנק. התקשר אלי איש וסיפר:

"הייתי צנחן בגבעת התחמושת. ראיתי את הטנק נפגע, אנשים קפצו ממנו. קיבלנו פקודה לירות עליהם במקלעים. יריתי".

עוד איש התקשר וסיפר:

"הייתי בג'יפ הסיירת, הצטרפנו לכוח העולה לגבעה. ראיתי את הטנק נפגע ומישהו קפץ. לימים פגשתי את בן כיתתי, מ"פ. התברר לי שהוא קפץ. הוא היה הטען".

ל"ז. חיפשתי בספר הטלפונים את מ"פ, הטען. מצאתי רק שם אשה ששם משפחתה כשם משפחתו. החלטתי להתקשר. זאת היתה אלמנתו. הוא נפטר לפני חמש עשרה שנים, מעולם לא סיפר את פרטי הקרב.

ל"ח. בדרכי עקיפין שונות ומשונות הגעתי למשפחת הנהג, הוא אשר נהרג מפגיעת הפגז. הוריו כבר נפטרו, אחיו לא ידעו דבר.

ל"ט. תוך כדי המסע ניעורו ההתנגדויות, מקרובים ומרחוקים. חלקן מתוך דאגה לשלומי, שלא יכריע אותי המסע. חלקן מפאת מי התהום שעלו - זיכרונות מלחמה של לוחמים, פצעי מלחמה מסוגים השונים, של הקרובים לי ביותר. לעתים נפלתי, לעתים עבר זמן עד שהצלחתי לקום ולהמשיך.

מ. לעתים צעק הגוף. כששמעתי על פציעה, אותה הרגל קפאה. לעתים צעקה הנפש, לקח זמן עד שידעתי כי זו תגובה בריאה למציאות מטורפת.

מ"א. בשולי המסע צפו המוני סיפורים ששתקו עשרות שנים, מהם נרקמה דמות ממשית של אבא. מחברים, מקרובים ומתלמידים שמעתי סיפורי יצרים וסיפורי נפילה וסיפורי כעסים. כל היופי נשזר בממשות, רק עכשיו הצלחתי לגעת באבא.

מ"ב. כמה מאנשי הצבא היו לי לעזר. ראשונה להם א', קצינת הנפגעים. פצעינו נגעו בפצעה, ובברית צעדה עמנו בעדינות ובהתמדה.

מ"ג. פניתי לרב הצבאי הראשי, בעזרתו הגעתי לקצין הרבנות האחראי על זיהוי חללים. ביקשתי לראות את תיק החלל של אבא, ביקשתי לראות את תיקי החללים של יתר הנופלים בקרב. נפגשנו עמו, אחותי ואני, קראנו בעיון את התיקים. ראיתי כי תיקו של אבא שונה מיתר התיקים: כל החללים זוהו בשטח על ידי הרופא, אבא זוהה על ידי רופא בהדסה. כל החללים נקברו באותה חלקה, אבא נקבר בחלקה שמספרה אחר. על כל החללים נכתב כי נהרגו ב-6.6, על אבא - ב-7.6. יום אחרי היום שבו אנו אוחזים כיום מותו.

מ"ד. בתיק החלל של נהג הטנק היתה עדות של מפקד הטנק חתומה בידו. בין השאר נכתב בה:

"ראיתי את יעקב מאיר קופץ מהטנק. אחר כך סיפרו לי שהוא נהרג". על יד חתימתו הופיעו מספרו האישי וכתובת מגוריו. נעזרתי באנשי הצבא, ובכל הרשומות לא נמצא אדם בשם זה ומספר כמספרו. נסעתי אל הבית ושאלתי את השכנים, איש לא ידע על אדם או משפחה שכזאת.

מ"ה. במאגרי שמות בארץ מצאנו עשרים איש ששמם ע"מ, כשם מפקד הטנק. רעייתי התקשרה לכולם, ולא מצאנו את האיש.

מ"ו. על פי תיק החלל איתרנו את שרשרת המזהים אנשי הרבנות הצבאית, מהחייל והקצין עד הרב הצבאי הראשי. בדרכים עקלקלות איתרנו את המזהה, נסענו אליו ומצאנו איש המשקיע כאבי מראות שראה בעבודתו בבית הדפוס. הוא סיפר את סיפורי האימים שלו, את אבא לא זכר. בדרכים עקלקלות איתרנו את הקצין. הוא סיפר את סיפוריו ואת אבא לא זכר.

מ"ז. איתרתי את שרשרת אנשי הרפואה, החובש - עליו כבר סופר - הרופא הגדודי ורופא החטיבה. כולם לא זכרו את אבא, כולם זכרו את האימה. החובש אמר:

"הייתי חובש גם במלחמת השחרור, גם במלחמת יום הכיפורים. לא ראיתי דבר כמו הקרב הזה".

רופא הגדוד הזיל דמעה:

"חודשים רדפו אחרי מראות האימים, אך אז לא דיברו על הפחדים".

את רופא החטיבה פגשתי בדרכו לניתוח:

"באיזו שנה היתה המלחמה?" שאל ומיד נכלם - "החבאתי את המלחמה הזאת מהזיכרון".

מ"ח. בגלגולי המקרים התחלתי לעבוד עם בתו של מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים. סיפרתי לה את הסיפור: "החטיבה של אבא שלך לחמה בחטיבה של אבא שלי ואבא נהרג". בעזרתה הגעתי לא', קצין המבצעים של הצנחנים. "אני זוכר את הטנקים באים מן הצפון. בשבילנו הם היו האויב, נלחמנו בהם הכי טוב שיכולנו".

מ"ט. תוך כדי החיפושים הגעתי לארכיון צה"ל, שם הראוני מסמכים ממסמכים שונים. לפני לכתי אמר לי איש הארכיון:

"תיק החלל של אבא לא נמצא כאן".

"למה?"

"אינני יכול לומר", ענה האיש.

נ. שבתי ופניתי לכל המסייעים לי, הזמן התארך ותשובה לא מצאתי. לבסוף אמר לי אחד האומרים:

"התיק נלקח על ידי אית"ן".

"והלוא אית"ן עוסקת באיתור נעדרים", אמרתי.

שבתי ושאלתי וביררתי, ולבסוף נאמר לי:

"התיק נלקח על ידי אית"ן, כי אבא היה ברשימת מקל"ן".

"מהי רשימת מקל"ן?" שאלתי.

"אלו ראשי תיבות של ?מקום קבורתם לא נודע'".

נ"א. לפתע נמצא התיק. בין הממצאים שהכיל היתה שרשרת מסמכים ובהם התאריך 7.6. בין המסמכים היה מברק שהתקבל בצבא מבית החולים הדסה, המודיע על פטירתו של אבא.

נ"ב. הרגשתי שהגעתי אל הקצה, ואין לי לאן ללכת עוד. בעזרת א', חברו של אבא שהיה לאלוף, זימנו פגישה של אנשי הסיפור. הרופא הגדודי, מפקדי הגדודים - רק אחד בא - ומפקד הפלוגה. קיווינו כי במפגש יצוצו עוד פרטים מכוסים. מפקד הפלוגה הגיע זועם וכועס, "לשם מה כל זה?!" נבהלנו מהכעס ומהזעם, לא הבנו על מה ולמה. לא הצלחנו לפרוץ אל מעבר לקצה, ביקשנו כי יעזרו לנו למצוא את מפקד הטנק.

נ"ג. יום אחד טילפנו אלי מהצבא:

"מצאנו את מפקד הטנק".

"הכיצד?"

"הוא שינה את שמו ולכן לא נמצא. הצלבנו רשימות וביצענו עוד בדיקות".

"מי הוא?"

"אסור לנו לומר, עד אשר נשאל אותו אם הוא מוכן לדבר".

נ"ד. האיש רצה לדבר. הוא בא אל ביתי ופגש באחותי ובי. מצאנו איש שהקרב הלם בו, והמכה עוד מכה היום. הוא זכר את אבא באהבה, את דמותו המיוחדת והזרה.

"רציתי שהוא יהיה המפקד שלי ולא אני שלו", אמר.

ואז סיפר על הקרב:

"נסענו בשועפאט. בטרנזיסטור שמענו שירי ירושלים. עלינו על הגבעה. פגע בנו פגז. שמעתי את הנהג צועק ?אמא!' הוא נפל על ההגה. הטנק המשיך לנסוע עד שנעצר. אבא אמר: ?נפצעתי'. הפציעה היתה קלה. אמרתי לו לקפוץ מהטנק. נפגענו פגיעה נוספת. כאן באה עלטה, אינני זוכר מה היה. מצאתי את עצמי הולך באמצע הכביש, נסוג ומחפש מחסה".

"ואף אחד לא הלך לפנות את אבא?"

"אף אחד. כולם נסוגו לאחור".

"בעדות כתבת שראית את אבא קופץ".

"לא ראיתי אותו קופץ".

נ"ה. נזכרתי כי לפני שנים צילצל אלי בן דודו של אבא, סיפר כי פגש באדם שהיה עם אבא בעת מותו. בועת חיי הקיפה אותי אז, לא יכולתי לעשות דבר עם הסיפור. עתה פניתי לחפש את האיש, בדרכים עקלקלות הגעתי אליו. כך הוא כתב בספרו:

"...אנחנו רצנו אל הצטלבות הכבישים, כדורים נורו מכל עבר. ?הביטו', אמר לי אלדד, ?שוכב שם חייל פצוע באמצע הכביש'.

רצנו אליו... התכופפנו אליו... ראיתי שהוא מבוגר...

?איי', נאנח החייל, ?כואב לי... בבטן'. הוא היה חיוור. עיניו החומות-בהירות הביטו בנו מתוך פניו העגולות והמלים נפלטו משפתיו העבות: ?פתחו לי את החגור... פתחו...' נשימתו היתה כבדה. דיבורו נעשה מגומגם ולא ברור... נראה שמבטינו, מבטים של זעזוע, פחד ואימה אל מול ייסוריו, הסגירו אותנו. ואז אמר את המלים היפות, הכואבות והמעודדות ביותר שיכול אדם לומר לחבריו בשעת קרב ואולי זוכה אדם לשמוע כמותן רק פעם אחת בחייו:

?אל תדאגו חבר'ה... הכל יהיה בסדר... אנחנו נלחמים בשביל משהו צודק וחשוב. זו זכות למות בשביל דבר כזה'".

נ"ו. "האם אתה יודע שזה היה אבא שלי?" שאלתי.

"חד משמעית", היתה התשובה.

נ"ז. הגיע יום הזיכרון לחללי השריון, והטקס בלטרון. קצינת הנפגעים ביקשה שאומר בו קדיש, אני ביקשתי לדבר. היא הזמינה אותי לדבר בשם המשפחות השכולות. ישבו שם האלוף שמצא מקום לאבא בחטיבת הראל, א' מפקד החטיבה, צ' מפקד הגדוד הראשון, נ' מפקד הפלוגה, ע' מפקד הטנק. ישבו עוד רבים אחרים, ישבו גם בני משפחתי. הקדשתי את דברי לאמא, שהחליטה בסופו של דבר לבוא. סיפרתי על הגדילה בתוך השכול, המפצלת את המלה כאב להמוני סוגים וגוונים. ביקשתי מאנשי הצבא שימשיכו לחנך את חיילינו נגד שחיקת ערך חיי האדם, לזהירות מפני פגיעה איש ברעהו בכלי המלחמה. הפצרתי כי יזכירו להם, לעולם אין להפקיר חבר פצוע. היה זה ציון לאחת מנקודות סוף המסע.

נ"ח. דודתו של אבא נפטרה. צילצל אלי בן דודו של אבא ואמר:

"הייתי בשבעה. ישבתי ליד איש מנתניה. התגלגלנו לדבר והוא סיפר כי פגש מישהו שראה את גופו של אבא לאחר מותו על הגבעה. זה מספרו".

התקשרתי וקיבלתי מספר נוסף. התקשרתי ומצאתי איש שהיה בגדוד הראשון. הם הגיעו אל הגבעה בשעות אחר הצהריים.

"ראיתי חייל מוטל על הגדר. לא הכרתי אותו. ראיתי את שמו על הדסקית. למחרת נפצעתי ואחרי אשפוז בבית החולים נשלחתי להבראה בנתניה. פגשתי שם מישהו ובגלגולי השיחה שמעתי את השם של אבא. סיפרתי לו את סיפורי".

נ"ט. ייתכן שלסיפורי אין סוף, וייתכן שלסוף שבידי נבנה לאט סיפור. איני אותו האיש שיצא למסע, הסיפור חבט בי ושיבר את בועת חיי. למרות המכאובים, לא הייתי מוותר עליו. נגעתי בחיים ונגעתי במוות, דרכם נגעתי באבא ונגעתי בנפשי. כמה סיפורים בידי ועדיין לא הצלחתי להכריע ביניהם, אולי מי מהקוראים יוסיף פיסה לפיסותי.



יעקב מאיר מאחורי שולחן המורה


טנק של חטיבת הראל בגבעת המבתר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו