יום רביעי הגדול - כללי - הארץ

יום רביעי הגדול

ביום רביעי, 12 במאי 1948, יומיים לפני הכרזת המדינה, מתקיימות בתל אביב שתי ישיבות גורליות. על הפרק: האם להכריז לאלתר על הקמת המדינה או להסכים להצעת הפסקת האש. מהאחת נעלמו הפרוטוקולים. בשנייה לא ברור אם היתה הצבעה. מכתב של דוד בן-גוריון - הנחשף כאן לראשונה - פותר חלק מהתעלומה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, היום שבו הוקמה המדינה, זכה לכינוי "יום שישי הגדול". באותו יום הגיעה הדרמה לשיאה: במישורים הפנימי והחיצוני, בזירות הצבאית, הפוליטית והבינלאומית, כאן בארץ ובמקומות שונים בעולם ובעיקר - כאז כן היום - בארצות הברית.

אולם, לפני אותו יום שישי הגדול, על ראשי המדינה העומדת להיוולד היה לעבור שלוש משוכות גבוהות ביום רביעי, 12 במאי 1948: שתיים בתל אביב ואחת בוואשינגטון. למרבה הצער, התיעוד של שני האירועים התל אביביים לוקה בחסר, ויש אף חשד להעלמת מסמכים. אשר לוואשינגטון, כאן הדיווח מלא, אם כי שנים רבות הוא היה עלום.

השבוע האחרון לשלטון הבריטי בארץ החל ביום ראשון, 9 במאי 1948. ליישוב היהודי ולכוחו הצבאי העיקרי, ה"הגנה", היו בשבועות הקודמים הצלחות גדולות. ערביי ארץ ישראל, הפלשתינאים, נשברו ונסו בהמוניהם מעריהם ומכפריהם. העולם כולו עקב בדריכות. האו"ם וארצות הברית פעלו להפסיק את הקרבות ולייצב הפסקת אש. הממשל בוואשינגטון לחץ על הצד היהודי להסכים לשביתת נשק בת שלושה חודשים ובד בבד לדחות את הכרזת המדינה. בקרב המנהיגות היהודית-הציונית, בארץ ובארצות הברית, נחלקו הדעות: האם לקבל את ההצעה האמריקאית או להכריז על הקמת המדינה מיד בגמר שלטון המנדט הבריטי? אף בתוך מפא"י, אז המפלגה הדומיננטית שבראשה עמד ראש הממשלה המיועד, דוד בן-גוריון, התרוצצו שתי העמדות.

ביום רביעי, 12 במאי 1948, כונס בתל אביב מרכז המפלגה לקבוע עמדה בשאלה הגורלית: להכריז על המדינה או להסכים להפסקת אש, הסכמה שפירושה דחיית ההכרזה. זה כבר היה המושב השני של המרכז, שהחל את דיוניו ביום שלפני כן. לפי עדויות בעל פה, מקצת חברי המרכז, בהם אישים בכירים, התנגדו להכרזה על המדינה וצידדו בקבלת ההצעה האמריקאית. אולם, קיים קושי גדול לעקוב אחר הדיונים, משום שבניגוד למקובל במוסדות מפא"י, שדיוניהם נרשמו בקפדנות בידי קצרנים והועתקו לפרוטוקולים, הפרוטוקול הזה אבד, נעלם, או הוסתר ונותרו ממנו רק שרידים.

במחקר על מפא"י ערב הקמת המדינה, שפורסם ב-1989, נאלץ העורך, הפרופ' מאיר אביזוהר, לקבוע בצער: "תמוהה העובדה שבפרוטוקול שנשמר לא מצאנו אף לא אחד מדברי ההתנגדות. הדבר גרם לרינון, כי מישהו מהמתנגדים או מתומכיהם דאג לכך שהדברים ייעלמו". ההסבר לכך הוא, שהמתנגדים, בהם אישים בכירים, כגון שר האוצר המיועד אליעזר קפלן, פנחס לוביאניקר (לבון) ויוסף שפרינצק (שיהיה היו"ר הראשון של הכנסת), חשו בדיעבד שלא בנוח בשל התנגדותם להקמת המדינה באותה שעה וייתכן שמקורבים להם העלימו בדרך כלשהי את המסמכים.

דמות מפתח בדרמה הזאת היה משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שיהיה בתוך יומיים שר החוץ הראשון. שרתוק נמנה עם החוששים ולא הסתיר זאת. בשבת, 8 במאי 1948, הוא נפגש בוואשינגטון עם מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל, שתבע ממנו לפעול בשיקול דעת ולא לסמוך יתר על המידה על ההצלחות הצבאיות של ה"הגנה", שהן בנות חלוף. מרשל אמר לו, ביותר מרמז של איום: "כשתראה בשובך את עמיתיך, ספר להם על המצב כאן וייעץ להם מה לעשות". משמע - לקבל את ההצעה האמריקאית להפסקת אש ולדחיית ההכרזה.

שרתוק הגיע ארצה רק ב-11 בחודש. מרכז מפא"י ציפה בכיליון עיניים למספר שתיים (אחרי בן-גוריון) בהנהגה הציונית ובראשות המפלגה. המהססים תלו בו תקוות רבות, שיאחד את המחנה המתנגד לצעדיו הנמהרים לדעתם של בן-גוריון. זה ידע, כמובן, על היסוסיו של שרתוק והזדרז לחטוף אותו לביתו לפני הופעתו במרכז.

לימים סיפר בן-גוריון למיכאל בר-זהר, כי ביקש לשמוע משרתוק על התרשמותו משיחתו עם מרשל. שרתוק הרצה לפניו, לא הסתיר את היסוסיו ולבסוף אמר, בהתייחסו למרשל: "אני חושב שהוא צודק". בן-גוריון, לפי תיאור זה, ניגש אל הדלת, סובב את המפתח, ואמר: "משה, עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה שצריך להחליט על הקמת המדינה. מסור להם דין וחשבון מלא ומדויק על השיחה עם מרשל, אבל אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד: את ארבע המלים האחרונות שאמרת לי (?אני חושב שהוא צודק') לא תאמר במרכז". שרתוק נענה ללחץ הלא כל כך מתון ובישיבת המרכז הסביר את הקשיים והחששות - שגרמו למתנגדים ולמהססים להתעודד - אך את דבריו סיים במלות תמיכה (אם כי מסויגות): "כנראה שאין לנו ברירה ואנו מוכרחים ללכת קדימה".

המהססים והמתנגדים הבינו שהפור נפל. הוחלט שלא לערוך הצבעה במרכז, אלא להצביע פה אחד בעד הקמת המדינה לאלתר, עוד באותו שבוע. ההחלטה אמרה: "להציע למינהלת העם (זו שתיקרא החל מיום שישי, 14 במאי, ממשלה זמנית) שתכריז על הקמת המדינה העברית וממשלתה הזמנית".

על עומק החששות של חלק מהנהגת מפא"י מהצעד הגורלי יכול להעיד הסיפור הבא, העלום למדי, שפורסם רק 30 שנה ויותר לאחר התרחשות הדברים. שניים מראשי היונים אז, קפלן ושפרינצק, טסו בחשאי לפאריס, כנראה ב-9 במאי 1948, כדי להיוועץ במדינאי היהודי הבכיר ביותר בעת ההיא - ליאון בלום, ראש ממשלת צרפת לשעבר. הם הציגו לו את השאלה: האם בן-גוריון אינו פזיז מדי והאם "אין לסמוך על תפישת העניין של אחד מחברינו בלבד, יהא חבר בולט וחשוב ביותר?". לאחר מחשבה בלום השיב: "בן-גוריון צודק. זו הזדמנות חד-פעמית שאסור להחמיצה. עליכם להכריז על המדינה - עכשיו או לעולם לא!" (לפי עדותו של העיתונאי מיכאל אסף ששמע את הדברים מפי מרק ירבלום, מנהיג הסניף הצרפתי של מפא"י בימים ההם, שאירגן את פגישת השניים עם בלום ונכח בה).

באותו יום עצמו, 12 במאי 1948, התנהל במקביל דיון נוסף ודרמטי יותר במינהלת העם (בעוד יומיים - הממשלה הזמנית). דיון זה נמשך 13 שעות רצופות ואף בו עמדה על הפרק ההכרעה אם להכריז על העצמאות או לקבל את ההצעה האמריקאית. בדיון נכחו עשרה מחברי מינהלת העם: דוד בן-גוריון, משה שרתוק, אליעזר קפלן ודוד רמז ממפא"י; מרדכי בנטוב ואהרן ציזלינג ממפ"ם; פנחס

רוזנבליט (רוזן) ממפלגת עלייה חדשה; בכור שיטרית, נציג הספרדים; משה שפירא מהפועל המזרחי; ופרץ ברנשטיין מהציונים הכלליים. שלושה מחברי גוף זה נעדרו: הרב י"ל פישמן (מימון) מהמזרחי ויצחק גרינבוים מהציונים הכלליים, שלא ניתן היה להביאם מירושלים המנותקת, והרב א"מ לוין מאגודת ישראל, ששהה בניו יורק.

הנוכחים שמעו בדריכות דיווחים מדאיגים: גולדה מאירסון (מאיר) סיפרה על פגישתה עם המלך עבדאללה מעבר הירדן, שנסוג מהבטחתו שלא ישתתף בהתקפה הערבית על המדינה היהודית - משום, שכדבריו, כאשר הבטיח זאת בסתיו החולף "חשבתי שאני שליט על גורלי" ועתה "אני אחד מחמישה" (מבין ראשי מדינות ערב שהחליטו על פלישה עם סיום המנדט); משה שרתוק סיפר על פגישתו עם מזכיר המדינה מרשל ועל אזהרתו, שאם היהודים בכל זאת יכריזו על מדינתם, "אל יתבעו עזרה מצד ארצות הברית במקרה של פלישה". הוא חזר והזכיר כמה פעמים את התביעה האמריקאית לדחיית ההכרזה והסכמה לשביתת נשק; ראשי ה"הגנה" ישראל גלילי ויגאל סוקניק (ידין), שהוזמנו לישיבה על ידי בן-גוריון, לא הפגינו אופטימיות יתרה. מדבריהם השתמע כי במקרה של פלישה, היתרון הוא בבירור לצד צבאות ערב. זאב שרף, מזכיר מינהלת העם, כתב לימים ברומזו לפסימיות של השניים: "שניהם לא חסכו צבעים גדושים". סוקניק כמעט שהסכים לשביתת נשק: "אם משמעותה היא להשיג את הנחוץ, לקבל את החסר ולעשות את אשר צריך לעשות, הריהי רצויה" (עדות שרף).

חברי מינהלת העם היו נבוכים. מרדכי בנטוב כתב לימים בזיכרונותיו, כי החלטה על ההכרזה פירושה היה התקפת צבאות ערב, "ולרובנו לא היה כל כך ברור שננצח, ואילו היינו נכשלים - אנחנו, חברי הממשלה, היינו הראשונים שהערבים היו תולים באמצע רחוב אלנבי".

באין סוף ספרי זיכרונות, מחקרים ומאמרים שפורסמו מאז, מופיעה העובדה הבאה: לאחר דברים חד-משמעיים של בן-גוריון בזכות הקמת המדינה לאלתר, נערכה הצבעה. הרוב היה דחוק: מפא"י התפצלה ורק בן-גוריון ושרת תמכו ב"הכרזה עכשיו"; אליהם הצטרפו בנטוב וציזלינג ממפ"ם, ברנשטיין מהצ"כ ושיטרית מהספרדים - בסך הכל שישה. ארבעה תמכו בהצעה להסכים להפסקת אש, שפירושה דחיית ההכרזה: קפלן ורמז ממפא"י, רוזנבליט מעלייה חדשה ושפירא מהפועל המזרחי.

"הכרעה על חוט השערה", כינה זאת שבתי טבת במאמר על הדרמה של אותו יום שכתב ב"הארץ" ערב יום העצמאות ה-25 (6.5.1973). "ספק אם נקרא אי פעם מניין יהודים להכריע על מהלכה של ההיסטוריה היהודית", תיאר זאת זאב שרף, שנכח בישיבה בתוקף מעמדו כמזכיר מינהלת העם.

וכאן אנו חוזרים למכשלת הפרוטוקול. דברי המשתתפים בישיבה המרתונית הונצחו בפרוטוקול, אך מתברר כי אין בו זכר להצבעה האמורה ולא ברור מהיכן נלקח הרוב הדחוק (6:4) שכה רבות נכתב עליו. בשנה האחרונה התעורר פולמוס סביב העניין ואת לפיד הכופרים בעצם קיום ההצבעה נושא הפרופ' יגאל עילם, שכתב מאמר גדול והתפלמס בו עם מתנגדיו בשני גיליונות עוקבים של כתב העת "כיוונים חדשים" (12, 13, 2005). מדברי עילם וממקורות נוספים מתברר כי היתה הצבעה, אך בנושא אחר - האם לקבוע מראש את גבולות המדינה. חמישה הצביעו נגד וארבעה בעד, וזה כנראה מקור הטעות.

אני מבקש לצרף את קולי הצנוע לשוללי ההצבעה בנושא ההכרזה, בסיועו של לא פחות מדוד בן-גוריון, שכתב לי על כך ב-1968, בעת ששקדתי על כתיבת עבודת האם-אי שלי באוניברסיטה העברית. לאחר שתי פגישות אתו, שלחתי לו מכתב ובו ביקשתי הבהרות על הדיון הדרמטי ב-12 במאי 1948 וההצבעה. בעיקר רציתי לקבל ממנו אישור מי היו השישה ומי הארבעה.

וכך הוא ענה:

שדה בוקר, 20.11.68

למר מרדכי נאור - שלום רב

]לאחר קטע ראשון על ההצבעה בעניין סימון הגבולות[ הצעה שנייה - הפסקת אש בא"י לא ידועה לי כלל, ובפרוטוקולים שיש בידי אין כלל החלטה על כך ואיני יודע מנין לך ששישה הצביעו נגד וארבעה בעד. ולכן איני יכול להגיד לך מי היו המתנגדים ומי היו המחייבים, כי לא היתה כלל הצבעה ב]מילה לא ברורה[ לפי החומר שבידי.

בכבוד רב, ד. בן-גוריון

מכתבו מתפרסם כאן לראשונה.

במרחק עשרת אלפים קילומטרים מהדיונים הקדחתניים בתל אביב, התקיים ביום הרביעי ההוא, בוואשינגטון האביבית, באותן שעות עצמן, דיון לא פחות גורלי לעתידה של מדינת ישראל: האם על ארצות הברית להכיר בה עם ייסודה?

את הדיון יזם הנשיא, הארי ס' טרומן והשתתפו בו, מלבדו, מזכיר המדינה מרשל, סגנו רוברט לווט, עוזריהם פרייזר וילקינס ורוברט מקלינטוק, ושלושה מבכירי הבית הלבן: קלארק קליפורד, דייוויד ניילס ומתיו קונולי. המפגש נערך בבלייר האוס, שכן הבית הלבן שופץ אז.

הנשיא אמר בראשית דבריו, שהוא זימן את הדיון משום דאגתו הרבה למה שיקרה בארץ ישראל לאחר 15 במאי 1948 (הפינוי הבריטי). הוא ביקש לשמוע את דעות המשתתפים השונים. את עמדת מחלקת המדינה ייצג בעיקר לווט, ששלל נחרצות הכרה במדינה היהודית, בעוד שקליפורד, שדיבר בזכות ההכרה, שימש מטרה להערות בוטות מצד אנשי מחלקת המדינה, ממרשל ומטה. הרוח הכללית שנשבה בדברי רוב הדוברים היתה נגד ההכרה, שתגרום לארצות הברית קשיים גדולים במזרח התיכון. הגדיל לעשות מרשל, שבשלב מסוים התפרץ נגד הנשיא וקבע כי ההכרה תעניק לנשיא בבחירות הקרובות (נובמבר 1948) קולות בזירה אחת, היהודית, אך תגרום לו נזקים כבדים בכל שאר הזירות. מרשל הכריז בזעם: "אם הנשיא יקבל את הצעות קליפורד, ואזכה להצביע בבחירות הבאות לנשיאות - אצביע נגד הנשיא".

טרומן האזין בפנים חתומות ולא הביע את דעתו בעניין ההכרה. אך אולי ניתן היה ללמוד מהי דעתו מדברי הסיכום שלו, כשאמר שהוא נוטה לקבל את דעתו של מרשל, אך לפי שעה לא יקבל כל החלטה ובקשתו מכל הנוכחים היא "להמשיך להרהר בנושא".

לאחר שהנוכחים עזבו ונותרו רק הנשיא וקליפורד המאוכזב, הרגיעו הנשיא באומרו: "אל תרגיש רע מאופן סיום הישיבה". קליפורד המשפטן אמר שקרה לו בעבר שהפסיד קייסים, וייתכן שזה גם המקרה הנוכחי. הנשיא הפתיעו באומרו: "טרם הפסדת אותו!"

וכך בדיוק היה. לאחר יומיים, ובניגוד לעמדת מחלקת המדינה, הכיר הנשיא טרומן במדינת ישראל שנולדה זה עתה ונתן לה את הלגיטימציה שכה נזקקה לה. כשנשמעו תמיהות על עמדתו, הסביר: "פקידים מקצועיים רבים בממשלה רואים עצמם כאנשים שיוצרים את המדיניות ומנהלים את הממשל. את הנבחרים הם רואים כדיירים-לשעה בלבד. כל נשיא בהיסטוריה שלנו עמד לפני בעיה זו - איך למנוע מהפקידים לעקוף את מדיניות הנשיא".

הנה כי כן, יומיים לפני יום שישי הגדול, 14 במאי 1948, נפלו הכרעות גורליות ביום רביעי, 12 במאי. בלעדיהן לא היתה מתאפשרת הולדת המדינה ויציאתה ברגל ימין לדרכה החדשה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ