בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי חבר במשפחת השכול?

מלחמות השכול, 22:00, יס דוקו

תגובות

למותו של מי יש משמעות ומהו בכלל מוות בעל משמעות, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה פילוסופית? בשאלות האלה ביקש אתמול לעסוק סרטה של נורית קידר "מלחמות השכול", שעימת בין שתי עמדות מנוגדות: זו המאמינה שקורבנות פעולות טרור משתייכים אף הם למשפחת השכול הישראלית, על כל מה שהמושג הזה מסמל בהוויה המקומית ובזיכרון המצטבר שלה; וזו ששוללת לחלוטין את הכללתם של הקורבנות האלה באתוס הלאומי יחד עם חללי מערכות ישראל.

את העמדה השנייה ייצג בסרט באופן הנחרץ ביותר הפרופ' אסא כשר, אב שכול, שאמר: "אי אפשר להשוות את האדם שהיה לוחם למי שמטייל ברחוב וטרוריסט נפשע שם לו פצצה שגרמה לו למות. הוא לא התנדב להסתכן, הוא לא התנדב לשרת, הוא לא היה במסגרת של מסירת כל זמנו ומרצו ומחשבותיו להגנה על המדינה ועל האזרחים שלה. הוא נמצא במסגרת אחרת ולכן מגיע לו יחס אחר".

על בסיס השאלות האלה יצרה קידר סרט שאני לא יודע בדיוק מה לעשות אתו. מצד אחד אני מעריך את רצונה ליצור סרט שאיננו מסוג הכתבות הנרחבות שמעמתות ומאזנות בין עמדות אידאולוגיות מנוגדות; אך מצד שני, בחירותיה הצורניות והסגנוניות של קידר הפכו את התוצאה לסרט שנע באי נוחות, ולעתים גם במונוטוניות, בין היותו דיון בשאלות שהסרט מעלה לבין נסיונו להיות הרהור קולנועי אימפרסיוניסטי המבקש לחשוף את הנפש הישראלית הפגועה ואת המציאות שבתוכה הנפש הזאת מבקשת לה משמעות ואולי אף נחמה. רצונה של קידר לעסוק בסרטה לא רק בתוכן אלא גם בצורה מעיד על חשיבה קולנועית נדירה למדי בנוף הקולנועי התיעודי המקומי; אך לפעמים יש משהו שנקרא "אמנותיות יתר", וסרטה של קידר סבל מהנגע הזה.

סרטה של קידר הורכב ממונולוגים קצרים, מצולמים באותו הסגנון, על רקע מופשט, בהם מרואייניה תארו את תגובתם לשכול שפקד אותם והצהירו את עמדתם לגבי השאלה המרכזית שמועלית בסרט. בין לבין כלל סרטה של קידר אוסף של דימויים מהירים, המתארים סצינות מחיי היום יום הישראלי; דימויים של עיר ודימויים של נוף כפרי; דימויים של רחובות, של דיסקוטקים הומים בצעירים הרוקדים בלהט, של כבישים עמוסי רכבים; דימויים היוצרים תחושה של רוגע, אך אף יותר מזה דימויים המגבשים תחושה של אי שקט ואף חרדה.

חלקו השני של הסרט אף כלל קטעי ארכיון המתארים איזושהי פעילות צבאית ישראלית לא מוגדרת ואף הבזקים מאירועי האינתיפאדה. כל זה לווה בנגינת גיטרה קצבית; המוסיקה שנכתבה ובוצעה על ידי שלמה מזרחי כללה בראשיתה עיבוד של "התקווה", ואם אינני טועה, הרי לקראת סופו של הסרט הבחנתי בה בכמה צלילים של השיר "לו יהי" (למרות ששמו לא צויין בכותרות הסוף). מכל המרכיבים האלה ביקשה לבקוע איזושהי משמעות מקומית שהיא רחבה יותר מהשאלות שהסרט עסק בהן באופן ישיר, אך היא נותרה מהוססת, מעורפלת, חבויה.

ואולי זה לא יכול היה להיות אחרת; אולי עיסוקו של הסרט בשאלה מותו של מי הוא בבחינת מיתוס שהאתוס והזיכרון הלאומיים מוכנים לאמץ אותו לתוכם נוגע באופן מיידי וישיר כל כך בהוויה הישראלית במהותה הנוורוטית ביותר, שכל ניסיון להתמודד עמה אינו יכול אלא להוות תסמונת נוספת של אותה נוורוזה. יותר מכל עוררה אצלי הצפייה בסרטה של קידר תחושה של עצב ודיכאון כבדים. הוא מתעד מציאות הזקוקה נואשות לתראפיה. וגם הוא עצמו היה נדמה לי ברוב חלקיו כסרט שזקוק לטיפול.



קטע מ"מלחמות השכול". סובל מ"אמנותיות יתר"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו