שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אם מוציאים מחדש קלאסיקות, טוב שזה "קנדיד"

כך זה מתחיל: קנדיד אוהב את קוניגונדה, ויש לו גם פילוסוף צמוד בשם פנגלוס, שמלמד אותו שעולמנו הוא הטוב שבכל העולמות. אבל אז קנדיד מנשק את קוניגונדה, מגורש מהאחוזה, מגויס בעל כורחו לצבא הבולגרי, נמלט, שומע שקוניגונדה נאנסה, שורד את רעידת האדמה בליסבון רק כדי ליפול בידי האינקוויזיציה. וזוהי רק ההתחלה. אייל דותן על "קנדיד" של וולטר, אחד הספרים הגדולים של האלף השני, שמתורגם עכשיו לעברית בפעם הרביעית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אייל דותן

קנדיד או האופטימיותוולטר. תירגם מצרפתית: דורי מנור. הוצאת פן, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 167 עמ', 88 שקלים

"קנדיד" הוא אחד הספרים המתורגמים ביותר בעולם. לא רק שהוא קיים בכל שפה, אלא שבהרבה מהן הוא קיים בכמה גרסאות. לרשות קהל דוברי האנגלית עומדים לפחות 10 תרגומים מודרניים של הספר; בערך גרסה אחת לכל מאה מיליון קוראים. לקהל דוברי הספרדית המונה כ-350 מיליון יש כחמש גרסאות: אחת לכל שבעים מיליון; 270 מיליון קוראי רוסית יש בעולם - ולהם גם חמש גרסאות. ולנו, קהל קוראי העברית? גם כאן שברנו שיא עולמי. לרשות ציבור של כחמישה מיליון קוראים יש כבר ארבע גרסאות. האחרונה שבהן יצאה ממש עכשיו, בהוצאת ידיעות אחרונות ובתרגומו של דורי מנור.

ואם זה נשמע מוגזם, מה נאמר על כך של"קוסם מארץ עוץ" יש כבר תשעה תרגומים שונים? תשעה, לא פחות. ומצד שני, אולי דווקא נורמלי לחלוטין שבעברית המתחדשת יתיישנו תרגומים במהירות הבזק ויצריכו עדכון משמעותי.

מכל מקום, אם כבר מוציאים מחדש קלאסיקה, אז שתהיה זו "קנדיד". לא בגלל שהתרגומים הקודמים גרועים - נהפוך הוא, הם לא בהכרח נופלים מתרגומו הנגיש של מנור - אלא בגלל שצריך לעשות כבוד ליצירה הזאת מ-1759, ולקומם ולפאר אותה בכל דרך אפשרית. ג'ון אפדייק הכניס אותה לרשימת עשרת הספרים החשובים של האלף, ביחד עם "החטא ועונשו", "מלחמה ושלום", "התופת", "יוליסס", ואחרים. קשה לי שלא להסכים איתו. ניקוד מיוחד הייתי נותן גם לממדיו הצנועים. לעומת חבריו בקאנון, כולם כרסתניים בעלי מאות עמודים, "קנדיד" מתהדר בגוף צנום ואתלטי במיוחד. ואמנם, מבחינה נראטיבית טהורה, מה שעבר על קנדיד וחבריו היה יכול לפרנס מאות רומנים ישראליים. הוא מרוכז ודחוס להפליא בתכניו, אך עם זאת אווירי וקריא מאוד. הוא מקיף מאה שלמה של אירועים טרגיים, אך התוצאה איננה קטלוגית או סכמטית כמו בהרבה רומנים "היסטוריים".

כמעט כל מאורע המוזכר בספר תואם אירוע שהתרחש באותה תקופה. במיוחד זכורה רעידת האדמה בליסבון והשריפה הגדולה שבאה בעקבותיה (1755), אחת הקטסטרופות המכוננות של המערב. קנדיד כמובן נמצא שם, כשם שהוא לוקח צד בסכסוך בין האינדיאנים והמיסיונרים הישועים לבין הכובשים הספרדים באמריקה הדרומית, וכשם שהוא משתתף במלחמת שבע השנים. לקנדיד יש יכולת מדהימה לרדוף אחר אסונות טבע ואסונות יד אדם.

וכך זה מתחיל: קנדיד אוהב את קוניגונדה, בתו של הברון תונדר-טן-טרונקך, בעל האחוזה שבה גדל. לשניים יש פילוסוף צמוד בשם פנגלוס, המלמד אותם ברוח לייבניץ שכל מה שקורה בעולם הוא לטובה, ושעולמנו הוא הטוב שבכל העולמות. ואכן כך חושבים השניים, עד שקנדיד הרהיב עוז ונישק את קוניגונדה, נתפס בעת מעשה, גורש מהאחוזה, גויס בעל כורחו לצבא הבולגרי, נמלט, התאחד שוב עם פנגלוס, הפעם מצורע מעגבת, המספר לו כי קוניגונדה נאנסה ובטנה שוספה. ביחד הם שורדים ברעידת האדמה בליסבון, רק כדי ליפול בידי האינקוויזיציה. את פנגלוס תולים בעוון כפירה ואילו קנדיד סופג מלקות. וזו רק ההתחלה של סדרת נדודים בל-תיאמן שבמסגרתה עובר קנדיד חצי עולם, מתנסה בטלטלות של קיום בסדר הגודל של איוב, ואוסף חברים חדשים, מסכנים אף יותר ממנו.

מקובל לשייך את "קנדיד" לז'אנר של המעשייה הפילוסופית, וקל אמנם לראותו כסדרת דיאלוגים עיוניים, בתורת המוסר ובמטאפיסיקה, המשובצים בתוך עלילה הרפתקנית מוגזמת במתכוון. אך "קנדיד" רחוק מלהיות רק "מעשייה פילוסופית". "זן ואמנות אחזקת האופנוע" מתאים להגדרה הזאת משום שהמסע שעורך הגיבור עם בנו ברחבי ארצות-הברית נטול כמעט אירועים מסעירים. גם ב"נזיר שמכר את הפרארי שלו" התמוטטות הגיבור ונסיעתו להודו אינן אלא קולב לסדרה של הרצאות לשיפור העצמי. במעשייה פילוסופית, כמו בסרט פורנו, העלילה היא תמיד תירוץ לדרמה מסוג אחר. ב"קנדיד", לעומת זאת, מקבל סיפור ההרפתקאות את קדמת הבמה והדיאלוגים הפילוסופיים הם סוג של הפסקה לרענון.

וולטר מעולם לא התיימר להבין את הסיבה ואת המסובב ואת מה שביניהם. הוא לא היה שותף לאמונה של הנאורות בדבר הדטרמיניזם של העולם ולאופטימיות שלה ביחס ליכולתו של האדם להכניע את הטבע. בערוב ימיו, בפסימיזם הגדול שהשתלט עליו, האמין וולטר כי הדוגמה התיאולוגית והתיאורמה הפילוסופית שוות מעמד, ושתיהן שוות לתחת האכול-למחצה של בת הלוויה הזקנה של קוניגונדה. וולטר חצב לעצמו נישה חדשה והצליח להתקיים במרווח שבין הפילוסופיה לדת: כפר בשתיהן אך לא ביטל אותן לגמרי, ובוודאי שלא התעלם מהשפעתן על המציאות האנושית.

אפשר ללעוג לדת עד מחר, אבל החותם שמותירה האינקוויזיציה בגופו של החוטא ממשי לחלוטין. ומנגד, הפילוסופיה לא תמיד קולעת אל האמת, דורשת אין ספור פלפולים והשחזות, אך לפחות משמשת נושא שיחה נפיץ מאין כמוהו בקרב הקומונה החקלאית הקטנה שהקים קנדיד בטורקיה, כשם שהיא מלבה את האווירה בסלונים של צרפת.

מה שאני מעריך במיוחד ב"קנדיד" הוא היותו אחד הטקסטים היחידים במערב שמצליח להסתכל על הסבל והרוע האנושיים ללא שום העדפה גזעית, מעמדית, דתית או מגדרית. וולטר מציג עולם שבו אין אדם אחד - לא משנה אם אביון או עשיר, נוצרי או יהודי, גבר או אשה - שהגורל לא השביעו מרורים, שלא עבר שבעה מדורי גיהנום, שלא נרדף, נאנס, נתלה, בותר, רוקן מנכסיו, הוכה, הושפל עד עפר. לייצוג מרוכז זה של הסבל האנושי נועד תפקיד בניגוח התפיסות הפילוסופיות והמדעיות של הנאורות, המתיימרות לדעת עד תום את הקיים, ובקעקוע הדוגמות הכנסייתיות, המתיימרות לדעת מה טוב ומה רע, מי נידון לאבדון ומי לחיי נצח.

האוניברסליזם היחיד שוולטר רואה בעולם הוא של רוע ומחסור, פגעי טבע ופגעים מיד אדם. למרות האסונות המתרגשים עליו, קנדיד לא מרגיש עצמו מיוחד. בניגוד לאיוב, והאמונה היהודית-נוצרית, הוא איננו תופס את עצמו כנמען של איזו קריאה אלוהית; הוא גם לא מקרבן-עצמו-לדעת וחושב איך דפקו אותו. עמדה זו איננה מקובלת כיום, כמובן, בעידן פוליטיקת הזהויות ואידיאולוגיית ההתקרבנות, ובוודאי שלא היתה מקובלת במאה השמונה-עשרה, שחגגה את ניצחון התבונה והאדם. אך וולטר הפסימיסט מתעקש בסוף ימיו שלא ניתן לרכוש ביטוח כלשהו מפני פגעי הגורל, או להבחין בין סבל אחד למשנהו, לדרג אותם מהקל אל הכבד.

פסימיסט ככל שיהיה, "קנדיד" הוא ספר מצחיק עד מאוד. לולא נכתב מתוך אירוניה מובהקת ורצון של ממש לבדר, לא היה מצליח לחדור את לבות הקוראים והמבקרים במאתיים וחמישים השנה האחרונות. אחת הדמויות המשעשעות ביותר בו היא הזקנה, בתו של האפיפיור, שהתלוותה לקוניגונדה במסעותיה. אני חושב שהערת האגב שהיא מפטירה לקראת סוף הרומן יכולה ללמד אותנו הרבה על הספר, על וולטר, על גיבוריו ועל מה שביניהם: "'אני תוהה מה מכל אלה הוא הגרוע ביותר: להיאנס מאה פעמים רצופות על ידי שודדי-ים כושים, לעמוד בכריתה של חצי ישבן, לחוות את נחת מקלם של החיילים הבולגרים, לספוג הצלפות פרגול ולהיתלות בטקס אוטו-דה-פה, לעבור נתיחה שלאחר המוות, לחתור בספינת עבדים - בקיצור, כל הזוועות שעברו על כולנו - או לחיות כאן באפס מעשה?'"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ