שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תרצה אתר כתבה שירים של אשה ושרה אותם בעצמה

המשוררת תרצה אתר, בתו של נתן אלתרמן, נתפסה תמיד בתודעה הישראלית כ"ילדה של אבא", והדרמה של שירתה נקראה דרכו: משוררת זוטרה, שמעולם לא מצאה לעצמה קול עצמאי, ונידונה רק לחזור כהד על הצלילים ועל המלים שכתב אביה. רק יחידים העזו לנטוש את המבט הזה של "הגדולים", וחיפשו את נקודת המבט של אתר עצמה. ומשם הדברים יכולים להיראות לגמרי אחרת. שירה סתיו על קובץ השירים והפזמונים של המשוררת שרצתה "להחליף את המלים"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירה סתיו

בלדה לאשה: פזמונים ושירים מולחניםתרצה אתר. ערך: ערן ליטוין. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 93 עמ', 74 שקלים

מבט ראשון על הספר עשוי לבלבל מעט: הכותרת מדברת על אשה, מקדישה את הספר לאשה, אבל הוא נראה כמו ספר ילדים. הדפים גדולים ובפורמט רחב, הכריכה קשה, צבעונית. האותיות גדולות ומנוקדות, מספרי העמודים ענקיים ומקושטים בפרחים. פה ושם פזורים תצלומים מאלבום התמונות: תרצה אתר תינוקת, יושבת על השטיח עם סבה, או שהיא ילדה בחברת הוריה, או אשה צעירה, יושבת על ספסל ואוחזת בידו של אביה. אחר כך באות תמונות אחרות, של אשה יפה ובשלה: שותה תה עם לימון, נוגסת בעוגה, רוקדת על הבמה, מעשנת, מתאפרת, מחזיקה תינוק, קוראת עיתון, עושה פוזות למצלמה. כל זה לא עוזר: מבחינת הוצאת הספרים היא עדיין ילדה. וכך היה תמיד, גם מבחינת התודעה התרבותית הישראלית. מעולם לא איפשרו לה לגדול. היא נשארה גיבורה של סיפור ילדים עם סוף עצוב, טרגי. היה היתה פעם ילדה שאהבה את אבא יותר מדי.

עורך הספר, ערן ליטוין, אינו מותיר מקום לספק, ובדברי הפתיחה שכתב לספר הוא מתאר את פרשת החיים הקצרה, העגומה, המסומנת כולה בהתייחסות אל האב. הוא מתחיל ב"יחסה המורכב" של אתר לשירתו של אביה, מזכיר את תכתובת הגעגועים ביניהם, את "שיר משמר" הבלתי-נמנע של אלתרמן ואת "שיר הנשמרת" שכתבה אתר בתגובה, מציין כי בנה של אתר קרוי על שם אביה, כי מעולם לא השלימה עם מותו של אלתרמן, וחותם: "ב-7 לספטמבר 1977, והיא בת 36, נפלה תרצה אתר מחלון ביתה שבקומה הששית, אל מותה. אמה, שהכירה את מרקם היחסים המיוחד של תרצה ושל אביה, ויתרה על מקומה בחלקת הקבר ותרצה נקברה לצד אביה האהוב".

המבט האדיפלי הזה מלווה את הקריאה שלנו בשירת תרצה אתר, ומאפשר לנו להמשיך ולראות בה, תמיד, "ילדה של אבא"; כל עוד היא נשארת ילדה, אנחנו יכולים להמשיך ולהתבונן בה במבט הפטרוני של "הגדולים". ומה רואים הגדולים? הם רואים משורר חזק ומשפיע, מטיל צל ענק; והם רואים את בתו הקטנה, משוררת זוטרה, שמעולם לא מצאה לעצמה קול עצמאי, ונידונה רק לחזור כהד על הצלילים והמלים של אביה. כך דבק בה כתם החקיינות. זכור לי מרצה באוניברסיטה שסינן בבוז: "תרצה אתר היא משוררת גרועה, חקיינית סוג ז', לא גירדה לאלתרמן את קצה הנעל". רק יחידים בודדים (מיכל בן נפתלי, למשל), נטשו את עמדת הגדולים ותהו על נקודת מבטה של אתר עצמה. משם הדברים יכולים להיראות לגמרי אחרת.

*

נכון, האזנה שטחית לצלילי השיר כמו מנגנת את אלתרמן עד לעייפה: "בעיר וברחובות לבני האבן, בחול על שפת הים המאדים, בשקט הזורח מכל אדן, בצחוק שעל שפתי הילדים -" ("תמיד אותם", עמ' 58).

אבל חידוד הקשב מגלה את הדיאלוג שאתר אינה חדלה לערוך עם אביה, מתוך מלותיו שלו, וזהו דיאלוג נוקב, עתים מלטף ועתים מאשים, אבל תמיד בוגר מאוד, אף פעם לא מתוך עמדת "הילדה". אין מודעת מאתר לתפקיד הקשה, אולי הבלתי-אפשרי, שהוטל עליה, לשאת את משא המלים "כצוואר אחרי החבל". בניגוד לכל המשוררים בני דורה, הדור שלאחר אלתרמן, היא מעולם לא השלתה את עצמה עם חזון של קדימות וראשוניות.

גם השירים בספר הזה, שההוצאה מגדירה כ"פזמונים קלילים", חדורים בתחושת חוסר-מוצא מן המלים האלתרמניות המקיפות אותה מכל עבר וכמו מצוות עליה: "אמרי את המלים הנשכחות האלה./ חזרי לאמור אותן, אמרי אותן עכשיו" ("היה היו מלים יפות", עמ' 74). השירים אינם מעמידים פני חדשים, הם תמיד כבר הדהוד של משהו אחר: "הלילה איננו רק חושך על דרך/ לפעמים הוא שירים וניגון והד" ("הלילה הוא שירים", עמ' 30). כל כך הרבה יש בשורות "הקלילות" האלה! כמה אהבה אל האב וכמה אמונה בו, אמונה שהשאיר דרך סלולה, בטוחה; וכמה האשמה סמויה, בתמורות המהירות מ"שירים" ל"ניגון" ומ"ניגון" ל"הד". ההד מפחיד, הקול החוזר אליה נשמע זר, כבר לא קולה שלה, והדרך שבה להיות חשוכה, טורדת מנוחה. "הלילה מנגן ומכה בתופים,/ לפעמים הוא עד כדי כך תמים". גם השורות האלה באות להבהיר עד כמה הניגון הזה, הלילה הזה, רחוק מלהיות תמים.

תמימות היא אולי התכונה האחרונה שאתר מרשה לעצמה, וזאת בניגוד גמור להתעקשותם של הקוראים להמשיך ולראות בה ילדה. היא הראשונה להעיד על חוסר התוחלת שבניסיון למצוא לה שבילים משלה:

"כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל עם ארנק, מטריה, כפפה, מקל. לעקוף אותיות ואותות בלבן לחצות שבילי חצץ (...) ולשוב למפתן המוכר והחם" ("מערבה מכאן", עמ' 39).

בני לווייתה לטיול הם האבזרים הגבריים של האב - המטרייה והמקל (הפאליים), הארנק והכפפה (המכילים, הרחמיים, כי לאב הזה יש גם תכונות "אמהיות") - שצפים לצדה, מוחזקים בידי רוח רפאים בלתי נראית. וגם אם תנסה לעקוף את האותות ואת האותיות, תמיד תשוב אל המפתן המוכר, שהוא חם ומחבק אבל גם חונק. אין מפלט מן המלים הללו, ומצד שני לעולם אי אפשר להשיגן:

"לא בכיתי כדי שתלך רציתי להחליף את המלים. ביקשתי ללכת מעט אחרי?, חשבתי שתלך בצעדים קטנים" ("בגלל הלילה", עמ' 64).

והשיר הזה מסתיים במלים הנוקבות בכנות אכזרית: "אני רק תמונת אשה"; היא יודעת שהיא רק הד. היא יודעת שהיא רק תמונה (ולא האשה עצמה). האיון העצמי הזה יכול לזעזע בחריפותו. אבל מתוכו עולה פואטיקה אחרת, מתריסה, שמבקריה הצוננים של אתר מעולם לא העזו לשמוע.

על אף ההתייחסות החוזרת, הסמויה, אל האב, הדמות העולה מן השירים איננה מטושטשת ונטמעת. ההיפך הוא הנכון: מרוב השירים עולה קול צלול, של אשה בוגרת ומפוכחת, אירונית מאוד, אך גם מלאה הומור חם ומתיקות אין קץ: "שקרים שקטים, שקרים קטנים,/ בתוך הנפש נחבאים (...)/ היום נאמר תמיד אמת/ עד בוא הערב" ("אהבה יומיומית", עמ' 14). היא כותבת מתוך הבית, תמיד על יד החלון, והחוץ שוטף אל תוך הפנים, כמו הגשם המקשיב לתפילת הנשים. בין הבית לחוץ אין מחיצה אמיתית, הרוח נושב בין החדרים: "בלילה שוכבים במיטות לבנות/ איש ואשה ורוח קר./ בלילה שוכבים במיטות/ איש ואשה, איש ואשה - / אשה וזר" ("עיר עצובה", עמ' 61). הבית הוא מקום של בדידות, אבל לעתים הוא מלא גם המולה נעימה ופטפוט ילדים ("שבת בבוקר יום יפה", ו"אמא, מתי כבר אהיה גדולה").

הנה כך כתבה חוה אלברשטיין, שביצעה רבים מן השירים שבספר, על תרצה אתר, בדברים המרגשים המובאים בפתח הספר, כשהיא מתארת את עבודתן המשותפת, יחד עם דפנה אילת, על מופעי השירים המולחנים: "מה שקשר בינינו בעיקר היו הצחוקים, אהבת הבמה והתינוקות שלנו, שקולם היה רקע קבוע לעבודה שלנו (...) השירים שלה מזכירים שירים עתיקים של אשה שיושבת בחדרה ומשקיפה על העולם מבעד לחלון. יש משהו מאוד ענוג בשירים שלה, משהו מאוד אינטימי. אני חושבת שאילו היתה חיה עמנו היום, מתאים היה לה לשיר בעצמה את שיריה. כי אלה שירים שזמרות יוצרות שרות בעצמן".

הנה כי כן, לא עוד ילדה: תרצה אתר כתבה שירים של אשה, והיא שרה אותם בעצמה.

__________________________________________________________ מארכיון הביקורת"הישענות יתר על האב"

"'בין סוף לבין סתיו' הוא קובץ השירה השני של תרצה אתר. מרבית שירי הקובץ מוקדשים לדמותו של האב, המשורר המנוח נתן אלתרמן. בקבוצת שירים זו ניכרת הנטייה להבעה חסכנית ככל האפשר. כן בולט המאמץ למעט אמצעים פיגורטיביים, שאופיים הקישוטי, המתהדר, אינו הולם את הנושא. פשטותו של צירוף המלים ?אתה דומה לאתה' משיג היטב את תכליתו כממחיש את דמותו הנדירה של האב. דומה לו בכוחו הצירוף ?אני הוא בעצמו', המדגיש את הקשר הבלתי-אמצעי, ההמשכי, אל דמות האב. אולם דווקא קבוצת שירים זו היא הפחות עצמאית שבקובץ. מכבידה בהם, למשל, הישענות-יתר אל שירתו של האב, אל סמליו הפיוטיים, אל ?פונדקים משונים ויערות שגובהם לא קיים בעולם', אל ?תיבות נגינה שאינן אלא רמז למשהו נשגב מבינה'"

יוסף אורן על קובץ שיריה השני של תרצה אתר, "בין סוף לבין סתיו". "הארץ", 16.6.1972

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ