שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אומה של אחוזי נכות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי שריד

ריח טוב של תמורות חיוביות נישא באוויר, באביב; כי הנה הסתיו עבר. לא פעם נשמעה הטענה שאזרחי ישראל אינם מתוגמלים כראוי להם; שאין יחס הוגן והגיוני בין מה שהמדינה תובעת למה שהיא מעניקה. ישראל כבר מזמן איננה מובילה בקבוצת מדינות הרווחה; היא מפגרת. התגמולים והקצבאות למובטלים, לעניים, לזקנים ולילדים פחותים בהשוואה למקביליהם ברוב המדינות המפותחות. יותר משיש כאן רווחה לרבים, רווחים יש כאן למעטים; ויותר משיש כאן "צדק חלוקתי", צדקה יש כאן בנוסח "החלוקה" הישן.

ממש עולם הפוך: הרי דווקא בישראל מגיע לאזרחים יותר - כי בישראל משלמים מסים גבוהים במיוחד (אם כי לא הכי גבוהים); כי בישראל חייב אדם צעיר להתגייס לצבא ולשרת שלוש שנים לפחות, שעה שבכל המדינות המפותחות אין עוד גיוס חובה; כי לא קל לחיות כאן במציאות מתמדת של מתח וחרדה; כי המקום הזה מצריך מידה יוצאת דופן של סולידריות ושוויוניות, שהן רכיב ראשון במעלה ב"ביטחון הלאומי", והן מאתנו והלאה ומוסיפות להתרחק.

לאנשים צעירים קשה כאן במיוחד, כשהם נאלצים לשלב לימודים גבוהים עם עבודה לפרנסתם ועם שירות מילואים נצחי והקמת משפחה. ומה מציעים להם בתמורה? אצבע משולשת. הסטודנטים שלנו, "העתיד שלנו", משלמים שכר לימוד יותר גבוה מכל עמיתיהם באירופה; והיה צריך להיות בדיוק להיפך.

גם האגדה על ההשקעה-שאין-מושלה בחינוך ילדינו התנפצה. מהדו"ח האחרון של ארגון המדינות המפותחות (OECD) עולה, שישראל משקיעה בתלמידיה הרבה פחות ממדינות אחרות. ההשקעה השנתית בילדי הגן בבריטניה, לדוגמה, היא 8,425 דולר, ואילו אצלנו 3,363 דולר. ההשקעה בתלמיד בית הספר היסודי בארה"ב היא 8,094 דולר ובישראל 4,770. המצב חמור עוד יותר בתיכון. הרבה פרופסורים ופרשני כלכלה מתבקשים להתנצל על הבדותה שהפיצו, מדעת או שלא מדעת, כאילו ישראל משקיעה יותר ומקבלת פחות, זורעת ברוחב יד וקוצרת בדמעה.

כל זה עומד להשתנות מכאן ולהבא; וכמו במקרים רבים, גם הפעם חוליית הדגל המובילה היא מערכת הביטחון. במלאות 58 שנים לקיום המדינה, מכירה המערכת סוף סוף בקשר הישיר בין קשיי החיים בישראל לבין רווחת אזרחיה; סוף סוף מתקנים מעוות, כשמתאימים בין התביעות הגבוהות לפיצויים הנמוכים. עם ישראל שב אל מקורותיו ומאמץ את עמדת אבותיו החכמים, כפי שהיא מנוסחת במסכת אבות: "לפום צערא אגרא", לפי הצער השכר.

האלוף במילואים עמוס גלעד, המשמש היום כראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון ראוי לצל"ש. הוא האיש שהעז ללכת כחלוץ לפני מחנה התשושים והסחוטים ומעורערי העצבים והיורדים במשקל, אלה שלקו בגופם ובנפשם בגלל תנאי חייהם הלוחצים והמדכאים; הוא שתובע את עלבונם ואת זכויותיהם. היה מצער לקרוא בעיתון על מצב בריאותו, אבל היה מעודד להיווכח שהוכרה נכותו לאחר מאבק משפטי ממושך.

עכשיו אין עוד ספק שנפתח פתח תקווה גם לחיילים פשוטים, שלא זכו להתאלף, כל מי ששירתו בלבנון ועדיין משרתים בשטחים, כשהם "מצויים במתח ובכעס", ושירותם מתאפיין ב"אורח חיים אינטנסיווי, חוסר שינה, תורנויות רצופות של עד 30 שעות, ארוחות לא סדירות והקפצות כמעט בכל לילה"; והוא נפתח גם לאותם קצינים צעירים שנאלצים "לקבל החלטות גורליות של קצין בדרגת אלוף, והם שרויים בחרדה גדולה ובלחץ נפשי, מתהלכים שטופי זיעה וסחוטים גופנית"; שמשמיעים את "דעותיהם בחריפות ותוך סערת רגשות עזה, אלא שהן נופלות על אוזניים ערלות, והדבר גורם להם לתסכול ולמתח רב" (כל הציטטות לקוחות מתצהירו של גלעד לבית המשפט. י"ש)

לא רק אנשי צבא ייהנו מפרי ההילולים של "מבצע עמוס". מעתה ואילך תוכר נכותם של רופאים בתורנויותיהם, שמתייגעים סביב לחולים ולשעון ונופלים מרגליהם, כשרופא מתמחה נאלץ לקבל באישון לילה החלטות של מנהל מחלקה; ושל מורים בכיתותיהם העמוסות, שמנסים בשארית כוחם להרביץ תורה ב-40 תלמידים בחדר ולהחליף שר חינוך נוכח-נפקד. המובטלים והעניים יפוצו על הצער שהמדינה מסבה להם, הקשישים התשושים על שבת ובושת, הילדים על חסכיהם והסטודנטים על צרורם הכבד והנקוב. דעי לך מדינה, שלא תוכלי עוד להתעמר באזרחייך בלי לשלם על התעמרותך טבין ותקילין.

מי בארץ איננו חי בתנאים של חרדה ולחץ, ששוטפים את הגו בזיעה חמה או קרה? על פי תקדים גלעד, אין אומה זאת אלא אומה של נכים כרוניים, שוועדה מוסמכת אמורה לקבוע לה את אחוזי נכותה.

ולא נותר אלא לתהות: האם יבואו על שכרם גם נפגעי-עמוס-גלעד, שהתערערו כתוצאה מן האימים הסהרוריים שהילך עלינו בעשור האחרון? הוא, המאיים, קיבל לפחות קידום, ואילו הם, המאוימים, קיבלו חום. ואולי עמוס גלעד, הוא בעצמו נבהל מעצמו וצריך לצרף גם אותו אל שאר קורבנותיו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ