שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שירי לב-ארי
שירי לב-ארי

כמי שגדלה בצלו של העיתונאי, הסופר והמבקר אדם ברוך, אפשר היה בהחלט להבין אם עמליה רוזנבלום היתה שותקת, שומרת על פרופיל נמוך. אבל היא בחרה לצאת החוצה. היא כותבת, מפרסמת, מצטלמת. להורים שלה - בעיקר לאביה - היו ציפיות גבוהות ממנה, ורוזנבלום השתדלה לעמוד בהן. אז היא מרדה רק היכן שיכלה, ובסופו של דבר הפסיקה להיאבק והתחילה להשתמש במטען המשפחתי כמשאב.

רוזנבלום, בתם של אדם ברוך ושל הצלמת אריאלה שביד, הספיקה לעשות לא מעט ב-32 שנות חייה: היא נולדה בניו יורק, גדלה ביפו, בילתה בסוף שנות ה-80 בפאבים הכי נחשבים בתל אביב, כתבה טור אישי, "עמליה בת 14", במקומון "תל אביב", וכשהיתה בת 18 נסעה לניו יורק לטיול קצר שלפני הצבא ונשארה שם 12 שנים.

שלושה חודשים אחרי שנחתה בניו יורק החליטה לא לחזור לישראל, לא לשרת בצבא, וגם להתחתן עם בן זוגה אסף ברנשטיין, להפתעת הוריה. היא נהנתה מחיי העיר הגדולה, כתבה משם כתבות ל"מעריב", למדה לתואר ראשון פילוסופיה ואנתרופולוגיה בסיטי קולג', למדה לתואר שני באנתרופולוגיה תרבותית בניו סקול אוף ניו יורק, וכעת היא כותבת דוקטורט בפסיכולוגיה, על הקשר שבין הגירה למחלות נפש.

לפני שנתיים חזרה לחיות בישראל עם ברנשטיין, במאי במקצועו (בנו של המשורר אורי ברנשטיין), ולפני עשרה חודשים נולדה בתם, אלה. רוזנבלום מפרסמת רשימות על ספרים על פמיניזם ועל אמהות (בעיקר באתר "דולה"). בקיץ 2004 פירסמה את הרומן הראשון שלה, "ונדמה שהכל אפשרי", מין רומן רומנטי קל ואינטליגנטי.

כעת היא מפרסמת בהוצאת כתר ספר שני, "עד קצה המושב", מעין ספר מבוגרים-נוער חמים ואנושי, על שני כלבים שגרים במושב, ג'וני ושוקו. הראשון כלב כפרי והשני כלב עירוני, והם מתיידדים ויוצאים למשימה: ללכוד את הציידים בעלי הג'יפ הדורסני שבאים למושב, מפחידים את הכלבים ויורים בחזירי הבר.

לקחנו זריקות לסל

אביה של רוזנבלום, אדם ברוך, הוא האיש שייבא את הניו ג'ורנליזם לארץ, שהכניס שפה חדשה ותכנים חדשים לכתיבה המקומית, שרשימותיו וספריו מהדהדים בשדה התקשורת והאמנות בארץ. רוזנבלום היא גם נצר למשפחת רבנים (סבו של אביה היה ראש ישיבת מאה שערים).

מה המשמעות של לגדול בבית כזה? "זה מאתגר בגלל המודל שהבית הציב, לא בגלל אתגרים מוצהרים שהיה צריך להשיג", היא אומרת. "פשוט בגלל היכולת והכישרון והאמביציה של האנשים סביבי. לאבא שלי יש יכולות מדהימות והוא גם אדם מאוד תחרותי, כך שביחד זה באמת משהו יוצא דופן בהישגיות שלו. אמא שלי היא אמנית מוכשרת, אבל היא היתה אמא, ויש לה קצב אחר ותפישת עולם אחרת שהיא הרבה פחות תחרותית. אני לא אגיד שהתמונה מאוזנת, אני עדיין בן-אדם מאוד תחרותי, אבל אני מנסה לא לתת לזה לשלוט בי".

הרגשת את כובד הציפיות ממך?

"אני חושבת שמהיחס הבלתי סלחני של אבא שלי כלפי עצמו הפנמתי משהו נוקשה ביחס שלי להישגים שלי. הייתי עסוקה הרבה שנים בלראות רק את השלילי שבזה, אבל בזמן האחרון אני מתעוררת להבנה שהמטען הזה גם נותן המון ביטחון עצמי. הוא בעצם אומר 'את יכולה להצליח, יש לך מה להגיד, את מוכשרת, לכי תשיגי את זה'. הרבה אנשים הם מאוד תחרותיים, אבל התחרות עד כדי כך מפחידה אותם שהם אפילו לא ניגשים אליה. לא שהם ניחנו בראייה בודהיסטית שלווה, אלא להיפך, הם חושבים שלהפסיד בתחרות זה כל כך נורא שעדיף לא לגשת.

"האווירה שגדלתי בה אומרת שלהפסיד זה חלק מהמשחק. לא לנסות זה יותר גרוע. עדו אחי היה כישרון גדול בכדורסל, ולפני כמה זמן הוא אמר לי קלישאה של כדורסלנים שמאוד דיברה אלי - אתה מחמיץ מאה אחוז מהזריקות שאתה לא לוקח. זה נורא יפה, לא?"

אז לקחתם זריקות לסל?

"לקחנו זריקות כדי להיות MVP (השחקן הכי מוערך במשחק), בכל תחום, אבל מתוך ידיעה שגם אם זה לא אפשרי, זה יותר טוב מלא לקחת זריקות".

מה אביך חושב על הספרים שלך?

"את החדש הוא עוד לא קרא. את הספר הראשון הוא קרא בתקופת החגים והתקשר אלי מאוד נרגש. לפני כן הוא היה קצת מאוים כי חשש שהספר יהיה אוטוביוגרפי, אבל בסופו של דבר הוא לא מצא את עצמו שם, גם במקומות שהוא באמת הופיע בהם".

את חוששת מהביקורת שלו?

"לא, כי אין לנו דיאלוג מקצועי על הדברים שאנחנו כותבים, יש לנו דיאלוג משפחתי אוהד ותומך. גם אם הוא יחשוב משהו לא טוב, מה שישנה זה שהוא ישמח בשבילי. יש אנשים בחיי שיש לי אתם דיאלוג מקצועי וביקורתי ואז אני יכולה להיות במתח ממה שהם יגידו, אבל במקרה של ההורים שלי זה לא ככה".

סוג של באנג'י

השיחה אתה נעימה מאוד, ובכל זאת נשמרת בה מידה מסוימת של ריחוק. רוזנבלום מציגה את עצמה ואת המחשבות שלה בזהירות, דרך הרבה מסננים. זו גם התחושה שנוצרת בקריאת שני הספרים שלה.

"זה נכון", היא אומרת, "אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שלא מתחשק לי לכתוב על השנים שהייתי בניו יורק. קראתי את הספר 'קו היופי' של אלן הולינגהרסט ורואים שהוא מכיר כל כך טוב את העולם שהוא כותב עליו, לונדון של שנות ה-80. חשבתי שהדבר היחיד שאני מכירה כל כך טוב זה ניו יורק, הייתי שם כל כך הרבה שנים וחייתי בצורה שמאפשרת כתיבה, מין זווית אלכסונית כזאת, שאת חלק מהמקום, אבל יש לך הזרות שלך. אני חושבת שזה פשוט לא הבשיל עדיין, צריך מרחק.

"מבחינה רגשית אני מאוד נוכחת בספרים שלי", היא מוסיפה, "הכל בשר מבשרי. מבחינה עלילתית, אני לא בטוחה שלכתוב משהו שהוא קרוב לחיים שלי יהפוך את זה ליותר אמיתי. דווקא לבחור עלילה קצת יותר רחוקה ממני זה סוג של באנג'י שאולי מאפשר ללכת יותר עמוק מבחינה רגשית, ולחזור בבטחה למציאות".

איך מגיעים לחיות תקופה כל כך ארוכה ולא מתוכננת בחו"ל?

"יש משהו בניו יורק שמזכיר קצת בעל מכה. כשאת נמצאת אתו את לא רואה שום דבר חוץ ממנו. ליד ניו יורק הכל נראה לא אמיתי. נורא קשה לצאת מזה, אבל כשאת יוצאת, את פתאום שואלת איך יכול להיות שהעיר הזאת החזיקה אותי בכאלה מלתעות ובכזה כישוף? אני חושבת שהשהות שם היתה ארוכה מדי, אבל אני שמחה שבשנים המעצבות שלי הייתי שם. זה נתן לי המון דברים, המון ביטחון לעשות דברים".

היה בשהות הממושכת שלך שם מוטיב של בריחה או מרד?

"מרד לא, כי ניו יורק היא חלק מהמשפחה, גם אבא שלי בנה את עצמו באופן סמלי על השנים שהוא ואמא שלי חיו בניו יורק, ונולדתי שם, וזה תמיד היה באווירה בבית. אבל הריחוק היה הכרחי, בזה אני בטוחה. ההתנסות באנונימיות היתה הכרחית. היא עזרה לי לבנות את הביטחון העצמי שלי".

סבלת מהעדר אנונימיות?

"אני לא יכולה להגיד שסבלתי, אבל זו היתה החוויה היחידה שהכרתי. היה לי כנראה צמא להרגיש בלי זה, לראות איך זה, וזה היה טוב. היום אני מצליחה למצוא לעצמי את הנישה שלי, זה מאפשר לי לקבל הרבה יותר בהנאה את היתרונות שבלהיות מוכרת".

על זרוע שמאל שלה יש קעקוע, פרט מתוך עבודה של אנדי וורהול, "מזכרת מהעובדה שהייתי פעם בת 16", היא אומרת. היא עוסקת לא מעט באמהות. "המעבר היום בין רווקות לאמהות הוא הלם גדול. לא יכול להיות שבעבר היה כזה הלם", היא אומרת. "תקופת הרווקות היום יותר ארוכה ויותר מפותחת, נשים יכולות להגיע לקריירות מפוארות ומתגמלות, והמעבר לאמהות הרבה יותר חד.

"עד שילדתי הייתי גבר לכל דבר ועניין, מבחינת מה שרציתי לעשות ואיך שעשיתי. פתאום את הופכת לאמא והשוביניזם של העולם נוחת עלייך בצורה חסרת רחמים, זו מהפכה מטורפת בחיים. אומרים לך 'סליחה, נתנו לך לשחק בתור גבר כמה שנים, בשנות ה-20 שלך, אנחנו שמחים שנהנית, עכשיו בבקשה תחזירי את כל הקלפים למקום'".

מחווה למר קרפד

בחן רב ובחוכמה כתבה רוזנבלום את סיפור הכלבים, שמזכיר ברוחו ספרים ידועים אחרים שגיבוריהם הם כלבים וחיות אחרות. הספר נולד בתקופה שהיתה בהריון וסבלה מבחילות והקאות. "הרגשתי רע והדבר היחיד שניחם אותי היה כשקראתי, לראשונה בגיל 31, את 'הרוח בערבי הנחל'. כל יום קראתי שלושה-ארבעה עמודים, וכל השמחה והאושר והחמלה וראיית העולם של הדמויות שם ממש החזיקו אותי. כשגמרתי את הספר הרגשתי שאני חייבת לכתוב משהו שיהיה הכרת טובה לספר הזה".

יש יתרון בכך שהתחלת לכתוב בגיל צעיר מאוד?

"באיזשהו מקום הכתיבה לעיתונים השהתה את הכתיבה הספרותית, לא כי היא גזלה זמן, אלא כי יכולתי להעמיד פנים שאני כותבת, כשבעצם ביני לבין עצמי נמנעתי מהכתיבה הממשית".

"עד קצה המושב" (אחיה עדו, ששירת בגלי צה"ל ולאחרונה משתתף בהנחיית תוכנית הטלוויזיה "48 שעות", הוא זה שמצא את השם לספר) מספר בעצם סיפור התבגרות, שכולל פרידות, אהבות, אכזבות, געגועים, פחדים. "כלבים כגיבורים ראשיים מאפשרים איזו זווית סיינפלדית על החיים", היא אומרת, "שעושה הזרה לדברים המוכרים ומאפשרת לדבר על הריטואלים של הבית והמשפחה. כמו שהיתה בשנות ה-80 סדרת הטלוויזיה 'אלף', שהוא היה יצור מעולם אחר ותמיד הסתכל על הדברים מזווית נמוכה יותר, אחרת".

יש הרבה פסיכולוגיה בעלילה. יש בספר אפילו דמות של כלבה פסיכולוגית, גולדה.

"שאלו אותי אם אני מזהה את עצמי עם גולדה. באופן ראשוני כן, אבל יש לי גם הזדהות גדולה עם שוקו, הכלב החדש במושב, שמנסה להבין איך הדברים עובדים, ולאט לאט מוצא את דרכו ואפילו מפריז, מגיע לעמדת יתרון יחסי על האחרים ונענש על הגאוותנות שלו. אני יכולה להזדהות עם החששות והאמביציות שמתעוררות ביחס לסביבה חדשה. זה מוכר לי מהחוויות שלי בניו יורק".

הג'יפים במושב הם ייצוג של ישראל החדשה, האטומה והמתעשרת?

"כן. העיתונאי גדעון לוי אמר לי פעם שבעיניו ג'יפ מסמל את כל מה שרע בישראל. כמובן זה משהו סכמטי, ולפעמים אני יכולה לראות ג'יפ ולהגיד, איזה יופי, גם לי מתחשק. אבל יש בזה משהו שמתעלם מהסביבה, גם במובן אקולוגי וגם במובן אסתטי. ויש בספר גם התייחסות לכפר הערבי שהיה שם קודם, לפני שהוקם המושב. זה נכתב, מי שרוצה ומסוגל יכול להתייחס לזה, ומי שלא, לא חייב".

את האיורים לספר אייר שאול שץ, זוכה פרס מוזיאון ישראל לאיור לשנת 1990, שחזר בתשובה לפני שנים רבות. הוא אב לשבעה ילדים ומתגורר עם משפחתו במודיעין עילית. רוזנבלום אהבה את העבודה שלו - הדפסי לינוליאום בשחור-לבן - אבל שץ סירב להצעת עורך הספר, יחיעם פדן, לאייר את הספר, והחזיר את כתב היד.

"שאלתי את אבא שלי אם במקרה הוא מכיר את שאול שץ, והתברר שהוא מכיר אותו עוד לפני שהוא חזר בתשובה, בתקופה שהם חיו בניו יורק. כשנולדתי הם יצאו לשתות יחד ולחגוג. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני הבת של אדם ברוך. כבר קרה בעבר שאמרתי לאנשים את השם של אבא שלי ולא היתה לזה תוצאה מיוחדת, אבל פה לא היה מה להפסיד כי הבן-אדם כבר סירב. כשהתקשרתי הוא כל כך התרגש שהוא הסכים לאייר את הספר, והעבודה אתו היתה מאוד מעניינת. זה בדיוק מראה את הכוח שיש למטען המשפחתי אם מפסיקים להיאבק בזה ומתחילים להשתמש בו".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ