בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על הקשר בין רצח-עם לתעשיית ההרג של בעלי החיים

"ביחס לבעלי חיים, כל בני האדם הם נאצים, וכל יום הוא טרבלינקה", כתב הסופר היהודי יצחק בשביס זינגר; על ספרו של צ'רלס פאטרסון, שההשוואה שהוא עורך בין ההרג ההמוני של בעלי החיים לשואה אמנם מקוממת ולא ראויה, אבל נשאר ספר חשוב וחיוני

תגובות

כל יום הוא טרבלינקה צ'רלס פאטרסון. תירגם מאנגלית: עודד וולקשטיין. הוצאת פרדס, 288 עמ', 84 שקלים

"יבוא יום ובני אדם כמוני יתייחסו אל רצח בעלי חיים כדרך שהם מתייחסים כיום אל רצח בני אנוש" - דברי הנבואה הללו של לאונרדו דה וינצ'י לפני 500 שנים נשמעים היום רחוקים מאי-פעם. במאה ה-20 נרצחו על פי הערכות זהירות ומבוססות לפחות 174 מיליון אזרחים: נשים, ילדים, זקנים. הם נרצחו במהלך פעולות לחימה, אלא רק משום שהיו יהודים, צוענים, ארמנים, בני טוטסי, או בני קבוצות מסוימות אחרות שבני אדם אחרים החליטו להשמיד. מעשים כאלה מתרחשים גם ממש עכשיו בדארפור שבסודן, ואנחנו כביכול איננו יודעים, איננו עושים דבר - "והעולם שותק", "עומד מנגד".

התופעה הנוראה הזאת מלווה את החברה האנושית כמעט משחר לידתה, והגיעה לשיא במאה ה-20: מעשי השמדה בהיקף חסר תקדים (יש המכנים אותה "מאת הג'נוסייד" או "מאת האלימות"), והשמדה מאסיבית של בעלי-חיים כחלק מתעשיית בשר שלמה שמתאכזרת לבעלי-חיים, גם זאת בהיקף חסר תקדים.

הספר "כל יום הוא טרבלינקה: יחסנו לבעלי חיים והשואה" הוא ספר טורד מנוחה, מעורר שאלות, מרגיז, קשה מאוד לקרוא חלקים ממנו ולעתים הוא נראה כפרובוקטיבי להכעיס. ודווקא משום כך הוא ספר ראוי וחשוב.

השימוש במושג "שואה", והאנלוגיה לשואה בתיאור הרצח ההמוני של בעלי חיים, מעוררים התנגדות אצל רבים. שם הספר לקוח מסיפורו של יצחק בשביס זינגר, "כותב המכתבים": הרמן, גיבור הסיפור, מספיד את העכברה שבילתה במחיצתו חלק נכבד מחייה, ומבקר את האדם, נזר הבריאה, הנוהג כאילו כל שאר היצורים לא נוצרו אלא כדי לספק את צרכיו. בין השאר הוא אומר: "ביחס לבעלי חיים, כל בני האדם הם נאצים, וכל יום הוא טרבלינקה".

לדעתי, שאילת האמירה הזאת לכותרת הספר היא פרובוקטיבית ומיליטנטית מדי. מה שמותר לסופר כמו בשביס זינגר לכתוב ברומנים המופלאים שלו אינו צריך לשמש כותרת לספר עיוני, ולכן בהחלט אפשר לומר שהספר נושא את שם השואה לשוא. אופיו המיליטנטי בא לידי ביטוי גם באקלקטיות של נושאיו, שאולי מסיבה זו חסרים לעתים בחינה מעמיקה יותר .

עם זאת, עלי להדגיש כי הספר אינו "נתעב" כפי שנטען בחלק גדול מן ההתקפות עליו, חלקן קרוב לוודאי מפי אנשים שאף לא טרחו לקרוא אותו. הופעת הספר בעברית, למרות "הפגיעה הוודאית בקורבנות השואה ושרידיה החיים והכואבים בתוכנו" איננה, בניגוד לטענתו של הפרופסור ממכון ויצמן למדע ברחובות ("מוסף הארץ", 7.4.06), "שיא של אטימות מוסרית" או "הפצת תועבה".

אמנם קשה להסכים עם כל מה שנאמר בספר, אבל מי שאינו משתמש במנגנוני הדחקה והכחשה אינו יכול שלא להמשיך לטרוד את עצמו גם זמן רב לאחר סיום הקריאה במגוון הסוגיות, הציטוטים והדוגמאות שהספר מעלה. הספר עוזר לנו, לעתים בעל כורחנו, לנסות להתמודד עם התופעה המחרידה של הרג ורצח של בעלי חיים שאנו כל כך מנסים להתעלם ממנה, להדחיק ולהכחיש אותה.

על השואה נכתב יותר משנכתב על כל נושא אחר כמעט בהיסטוריה האנושית, אם כי יש הטוענים שספריהם של אלי ויזל ופרימו לוי, שהותירו רושם כה עז על קוראיהם, לא הצילו ולו נפש אחת במהלך מעשי הג'נוסייד הנוראיים שהתחוללו אחרי השואה. ובכל זאת, מה נותר לאנשים שאכפת להם לעשות אם לא למחות, לכתוב, לשוחח, ליידע ולעורר מודעות, ולהתמסר לעבודה חינוכית שאולי תביא לצמצום מעשים דומים בעתיד? במובן הזה ייתכן ש"כל יום הוא טרבלינקה" אכן יכול לתת תרומה, צנועה ככל שתהיה, לניסיון להתמודד עם הרג ורצח של בעלי חיים. אולי אי אפשר לבקש יותר מספר: אם נתחבט ונתלבט בתופעה הזאת, אם היא אכן תציק לנו ותטריד אותנו, אולי נצליח לצמצמה.

עלינו לדעת - לא כולם רוצים שנדע - מה עוללו ועשויים לעולל זה לזה בני אדם, עמים ואומות, וגם מהן הזוועות הנוראות שבני אדם מחוללים לבעלי חיים. המאבק על הענקת יחס אחר לבעלי חיים הוא חשוב כשלעצמו, אבל הוא חשוב ומעורר תובנות חדשות גם לגבי התופעה הבלתי נתפסת של השמדת בני אדם בידי בני אדם אחרים. אני מסכים עם שני טיעונים שהספר מציב בעוצמה רבה. האחד נוגע לתופעת הדה-הומניזציה של הקורבן, המאפיינת את תופעת ההשמדה ההמונית ורצח עם. המחולל מדיר את הקורבן המיועד מהגדרתו בן אנוש ובעל זכויות אנוש כמוהו.

תחילתה של ההידרדרות לעבר התהום, שכולנו עלולים ללקות בה היא בנאלית: גזענות, דעות קדומות, סטריאוטיפים, הבחנה בין "אנחנו" ו"הם", זילות חיי אדם "אצלם" ואחר כך זילות חיי אדם "אצלנו". הקורבנות המיועדים מתוארים ומוצגים כ"אחר", ולאחר מכן - וזהו שלב קריטי ובמובנים מסוימים הכרחי לקראת השמדה - האחרים מוצגים כחיות: זאבים, קופים, חזירים, עכברושים, חרקים. "התייחסות אנושית" ו"יחס אנושי" אינו תקף לגביהם ולפיכך מותר להשפילם, להתעמר בהם ולהתאכזר אליהם, ואחר כך גם להורגם ללא נקיפות מצפון, כפי שכמעט כולנו נוהגים בבעלי חיים. באחד מהציטוטים הרבים מאוד המופיעים בספר אומר היינריך הימלר, מפקד האס-אס והגסטפו על תינוקות יהודים: "גם את העולל בעריסתו יש למחוץ כאותו חרק מאוס" (עמ' 127).

טיעון מרכזי ומשמעותי נוסף הוא הקשר בין יחסנו לבעלי חיים ליחסנו לבני אדם, גם אם קשר זה אינו חד וחלק. עולם שבו מתאכזרים לבעלי חיים הוא עולם שבו קל יותר להתאכזר לבני אדם. בעולם שבו יתייחסו טוב יותר לבעלי חיים יתייחסו טוב יותר גם לבני אדם.

פאטרסון מצליח לדעתי להראות את הקשר בין הממדים העצומים בהיקפם במאה ה-20 של השמדת בני אדם מצד אחד להשמדת בעלי חיים מצד שני. עם זאת, ישנם גם אנשים המתייחסים ב"אנושיות" לבעלי חיים, ובאכזריות, "בחייתיות", לבני אדם, ודוגמאות לכך מצויות גם במחנות ההשמדה עצמם. הניצול זאב ספיר מצוטט בספר בעדותו על גרמנים ששיסו להנאתם את הכלבים באסירים שצעדו לעבודת הכפייה. הם נהגו להורות לחיות: "בן אדם, לך תנשוך את הכלב הזה". ילדה קטנה מגטו ורשה סיפרה: "הייתי רוצה להיות כלב, כי הגרמנים אוהבים כלבים. אם הייתי כלב לא הייתי צריכה לפחד שהגרמנים יהרגו אותי" (עמ' 128). אכן עולם בלתי נתפס, שבו הגרמנים נהגו בכבוד בכלבים "גרמאניים" והרגו ללא היסוס כלבים "יהודיים". ב-15 במאי 1942 נחקק בגרמניה חוק האוסר על היהודים שעוד נותרו בה להחזיק חיות מחמד. ויקטור קלמפרר מספר ביומנו כיצד החליטו הוא ואשתו אווה לבקש מווטרינר לשים קץ לחייו של חתולם האהוב מוסיף, שחי עמם 12 שנים, משום שהעדיפו להמיתו בכבוד ולא למסור אותו לשלטונות.

עם זאת, יש לדחות את הסימטריה בין בית המטבחיים שבו הורגים באכזריות רבה בעלי חיים, שאת בשרם אנו אוכלים אחר כך בתיאבון ובהנאה, לבין מחנות השמדה ותאי גזים. הסימטריה הזאת, שמוצגת בספר פעמים רבות ובצורות שונות, איננה נכונה עובדתית ואיננה ראויה מוסרית. אושוויץ איננה פלנטה אחרת, אלא חלק מהעולם שבו אנו חיים. בטרבלינקה פעל מחנה השמדה, תעשיית מוות של בני אדם מיולי 1942 עד אוקטובר 1943. "לא כל יום הוא טרבלינקה", ואסור לדבר בנשימה אחת על בית מטבחיים ותאי גזים.

במקורותינו נכתב "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה, סנהדרין ד, ה). בגרסה הזאת, המקורית, ולא בנוסחים מאוחרים שבהם נוספה המלה "מישראל", יש הרבה חוכמה, אנושיות ואהבת האדם באשר הוא אדם, באשר הוא נברא בצלם.

בעיני, אחת התובנות המשמעותיות ביותר בלימוד השואה והג'נוסייד הוא שוויון ערך חיי אדם באשר הוא אדם, וקדושת חיי כל אדם באשר הוא אדם. בעלי החיים אינם מצויים בכלל זה, לא כשאנו אוהבים אותם וחומלים עליהם ולא כשאנו מתאכזרים אליהם ומשמידים אותם. סבלם הנורא של בעלי חיים, שהגיע לממדים מחרידים בעקבות התפתחות תעשיית הבשר, הוא אכן עובדה שיש להיאבק נגדה. הספר מצליח לחשוף את מרכיביה המזעזעים והדוחים, ומכריח אותנו להתעמת עם מה שמנסים בדרך כלל להסתיר מאיתנו: מה אנחנו מחוללים לבעלי חיים בשל תאוות ממון ובשר שאינה יודעת שובע. זוהי תופעה נוראה, אך ההשוואה עם השואה דוחה, מטעה, ומדיפה ריח של פרובוקציה.

ספרו האחרון של יאיר אורון, "ג'נוסייד: מחשבות על הבלתי נתפס", ראה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה



משחטת חזירים בארגנטינה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו