בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי עוד גדל היום על פירוש רש"י למקרא

בשנת 1940, במלאת 900 שנה להולדת רש"י, כתב המשורר איש תנועת הפועלים שמשון מלצר את הבלדה "אשירה לרש"י", על דור הילדים ששוב אינו מתחנך על פירושי המקרא של אחד מענקי הרוח בהיסטוריה היהודית; ועכשיו, הנותר עוד מי שיבכה? רפאל פוזן על ביוגרפיה חדשה של החשוב בפרשני המקרא, בסדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי"

תגובות

רש"י אברהם גרוסמן. הוצאת מרכז זלמן שזר
לתולדות ישראל, 311 עמ', 76 שקלים

בשנת ת"ש (1940), במלאת 900 שנה להולדת רש"י, כתב המשורר שמשון מלצר, איש תנועת הפועלים את הבלדה הנהדרת "אשירה לרש"י", שבה התרפק בגעגועים על ילדותו ב"חדר". הוא סיים אותה במלים הבאות:

"ובני הגדול כבר הגיע לשש ויודע סיפורי בראשית/ מפי השמיעה ומפי הקריאה בכלים שניים ושלישים,/ בקרוב יעבור לכיתה השנייה וילמד ?סיפורי המקרא',/ ולבי לי אומר, ולבי בי דוה, ולבי בי בוכה: אפשר - אבוי ואהה, אך אפשר! -/ אף הוא לא ילמד חומש עם רש"י.../ הוי רש"י זקן, פרדס ילדותי ובוסתן-דמיוני הפורח -/ האמנם, האמנם כבר עלה הכורת לקצץ בנטיעות ששתלת?/ (...) הוי שובה לפרוח, הבוסתן הגדול להרנין את ילדי ישראל,/ הוי תן תנובתך, הפרדס הנפלא, למחיה לתפוצות ישראל!".

בכל פעם שאני מלמד קורס בפרשנות רש"י אני נוהג להשמיע בלדה זו. ואף על פי שקראתי אותה כבר עשרות פעמים, היא מרגשת אותי בכל פעם מחדש, וכמוני גם תלמידיי הסטודנטים, חילונים כדתיים, נתפסים להתפעמות. מהו שכה כובש ביצירה זו, איני יודע: האם האהבה העזה לרש"י שפירנסה נשמות ילדים בכל הדורות ובאמצעותה אני מוצא עצמי חוזר לילדותי דרך השורות המתוקות, או שמא קטע הסיום ("ולבי בי בוכה") המביע במלים ספורות, בעוצמה ובכאב, את השבר שנפער בין חלוצי "תנועת העבודה", ליהדות בית אבא.

כך או אחרת, לפני קצת יותר מ-60 שנה בוכה משורר איש-שמאל על דור ילדים ששוב אינו גדל על "חומש עם רש"י". ובדורנו, הנותר מי שיבכה?

*

מרכז זלמן שזר הגה רעיון נאה: הפקת סדרה בת 15 כרכים על "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי". בערב להשקת שלושת הספרים הראשונים (הנוכחי, והכרכים על משה מנדלסון מאת ש' פיינר, ועל ר' יהודה החסיד מאת י' דן), תיאר פרופ' אבי רביצקי, העורך הראשי של הסדרה, את התלבטויות העורכים בשאלה מי ייכלל בסדרה זו. להמחשת הדילמה הוא הזכיר כמה אישים דגולים שההחלטה החיובית לגביהם התקבלה רק לאחר ויכוחים רבים, ואישים אחרים שלמרות פירסומם הוחלט בלב כבד שלא לכוללם.

ואולם על ייחודו של רש"י לא התקיים כל ויכוח; קביעתו של אברהם גרוסמן, מחבר הספר, כי "בפרספקטיבה היסטורית נמנה רש"י עם גדולי האומה היהודית בכל הדורות" (עמ' 50), מוסכמת על הכל. די בעובדה שעל פירושו לתורה - הספר העברי הראשון שנדפס - נכתבו מאות פירושים והמלאכה הזאת הולכת ונמשכת עד ימינו.

וכדי לשבר את האוזן אציג עוד שתי דוגמאות: כשנפטר רש"י והוא נערץ כגדול הדור, היה אברהם אבן עזרא (ראב"ע) נער כבן 15. לימים, משהוכר ראב"ע כגדול פרשני המקרא בספרד, הוא לא היסס לצאת נגד רש"י בדברים בוטים: "רב שלמה ז"ל פירש התנ"ך על דרך דרש והוא חושב כי הוא על דרך פשט. ואין בספריו פשט אחד מני אלף (!)" (ראב"ע, שפה ברורה).

והנה, למרות השתלחותו הכיר ראב"ע בגדולת רש"י כנשמע בשיר ההלל שפייט לכבודו: "כוכב דרך מצרפתא/ מחנה ערך על יטבתה/ ]...[ פירוש נורא/ שם לתורה/ על כן נקרא פרשן-דתא". בדומה, גם רבנו תם, נכדו של רש"י, התקיף והמפורסם שבבעלי התוספות, כותב בהערצה על סבו הגדול: "מה שפירש אדוני זקני הש"ס, אף אני אעשה זאת. אבל מה שפירש המקרא - לית בחילי (=אין בכוחי) כי לא אוכל עשוהו" (חיד"א, שם הגדולים, ערך רש"י)

גם אם אין בעדויות אלה כדי להכריע בשאלה מי משני ענקי הרוח שקמו לאומתנו בימה"ב היא האישיות היותר מוערכת ומפורסמת - רש"י האשכנזי או רמב"ם הספרדי - אין ספק שמבין שניהם רש"י הוא הדמות היותר נערצה ואהובה. כי למרות גאוניותו של הרמב"ם (1135-1204) הניכרת בשפע יצירותיו שבתחומי דעת רבים (פירוש למשנה אותו סיים בגיל 29, קודיפיקציה גאונית של ההלכה, פילוסופיה, כתבים רפואיים ותשובות למכביר שעל כן הוכתר כ"גדול המחברים" בפי ר' מנחם המאירי מפרובאנס) - רש"י שקדם לו בכ-100 שנה (1040-1105) והתפרסם במיוחד בזכות שני מפעלי פרשנות כבירים (פירושו למקרא ופירושו לתלמוד הבבלי) - הוא בעל "ערך מוסף" בין מצד אישיותו הנלבבת והכובשת, בין מצד סגנונו הנפלא ובין מצד פשטותו וענוותו. ולטעמי, הישגה של המונוגרפיה שלפנינו הוא דווקא בטיפול המחבר בהיבט משני זה - אישיותו של רש"י - שאותה הצליח לשרטט ביד אמן.

כשבוחנים את המטרה הכפולה של מחבר הספר, מתברר שהמשימה אינה פשוטה אפילו לאדם ברמתו של פרופ' אברהם גרוסמן, ששליטתו המוכחת בחומר ידועה ואף זיכתה אותו בפרס ישראל: מחד גיסא הוא ביקש לעסוק בסיפור האנושי של רש"י כלומר בתיאור אישיותו, סקירת תולדות חייו תוך הבלטת חשיבותו על רקע זמנו ומקומו, ומאידך גיסא, לתאר את יצירתו הספרותית והרוחנית בהדגשת תכניה, תרומתה הייחודית והשפעתה לדורות.

הדעת נותנת שמטלה זו הציבה לפני הכותב בעיה, ולא רק בגלל גודש החומר העלול להרתיע אלא בגלל הקושי הפסיכולוגי הכרוך בה: כל שיבה למחקר ישן היא מעמסה מעייפת (כחז"ל: "קשים עתיקי מחדתי", קשה לחזור וללמוד חומר ישן מחדש). קשה ממנה היא ההגשה הפופולרית המחייבת התגברות על "יצר הרע" הטבוע בכל חוקר להרבות בפרטים. ואולם גרוסמן, שבספריו "חכמי אשכנז הראשונים" ובמיוחד ב"חכמי צרפת הראשונים" עסק מכבר במחקר רש"י ואף טחן אותו בהיקף מדהים, הצליח להתמודד עם שני הקשיים. עובדה: כל ילדיי שקיבלו את "רש"י" כמתנת אבא-אמא לפסח, מספרים שהם שקועים בקריאתו למרות הכותר הכבד ו"המאיים". דבר זה נזקף בראש ובראשונה לכתיבתו הידידותית והקולחת של גרוסמן המצטרפת לעיצוב הנאה של הספר (הדפסה מרווחת, סעיפי משנה וכריכה רכה).

מטעם זה אני משבח במיוחד את פרקי הספר הראשונים - 'הרקע החברתי והתרבותי לפעולתו של רש"י', 'קורות חייו', 'בית מדרשו של רש"י' - הכתובים בחן רב ובתבונה, כי הקריאה בהם נוטלת את מחסום הפחד מפני רוב הפרקים העוסקים ביצירתו הספרותית של רש"י. אלמלא הקדים גרוסמן את תיאוריו הנלבבים שבאמצעותם הקורא מתוודע לא רק לדמותו של רש"י אלא גם לסביבתו הקרובה ובמיוחד לבית מדרשו ולתהליך היצירה, ספק אם קורא ממוצע היה נתפס לגוף הספר, כלומר לדיונים בהשקפת עולמו של רש"י ובפירושיו לתורה, לנ"ך ולתלמוד. אלה פרקים העלולים ליירא בהיותם נתפסים ככבדים ואפילו יבשים.

גרוסמן התגבר על מוקש צפוי זה בפרקים הראשונים של ספרו המשמשים מתאבנים להמשך הקריאה. בתיאורים חינניים המגובים באסמכתאות וציטוטים הוא מצייר את דמותו של רש"י בצבעים חיים: פורס בפנינו פרטים עלומים על רש"י בצעירותו, מתאר את יחסיו עם מוריו, מאיר את אישיותו ומנהיגותו הדגולה ומלמדנו על נטייתו הקבועה להקל ("מיום הבינותי בדברי תלמוד לבי נוטה אחרי המתירים", עמ' 43). אגב אלה הוא מאיר דמויות של אישים מפורסמים ששמותיהם ותורתם נלמדים באהלי תורה אבל הפרטים הביוגרפיים עליהם כמעט אינם ידועים.

מרתק במיוחד הוא הסיור שגרוסמן, כמדריך טיולים מדופלם, עורך לקוראיו בבית מדרשו של רש"י: לאחר שהוא מלמדם להסתכל בספרייתו המגוונת (המעידה על נכונות רש"י ללמוד מכל אדם) ומאיץ בהם להתבונן בדרכי הלימוד של הרב עם תלמידיו (בקירבה הרבה שביניהם, בעידוד התלמידים ליצירה, בחינוכם לביקורתיות וברדיפה המתמדת אחר האמת) - בא סיכומו המשכנע: בית מדרשו של רש"י אופיין בדמוקרטיה, בחירות הדעת ובפתיחות (תובנה חשובה ומפתיעה שאינה מוכרת בישיבות ימינו). לשון אחר, באמצעות מארג ביוגרפי-היסטורי מרהיב מצליח גרוסמן לחבב על הקורא את רש"י האיש. בכך הוא סולל את הדרך לפרקים "הכבדים", מהם המאירים זוויות מרכזיות של מלאכת הפירוש ואחרים הדנים בהשקפת עולמו של רש"י.

אף על פי שמטיבם אלה פרקי סיכום, כתיבתם המאוזנת - המשלבת שני אספקטים ובמינון נכון - עושה אותם לבעלי ערך גם למצוי ביצירתו הספרותית של רש"י ובהשקפת עולמו: מחד גיסא, בכל פרק ניתנת סקירת רוחב, מקיפה ושלמה ועם זאת נוחה לקריאה בהיותה חסכנית בפרטים. מנגד, הקורא ימצא בכל פרק גם את קורטוב החידוש (המוגש בצניעות ובענווה). כך למשל בפרק "הפירוש לתורה" הדן בנוסח הפירוש, בדרכו של רש"י בפירושיו ובזיקתו למדרש, מאשש המחבר את הטענה שאת רש"י הדריכו גם מגמות חינוכיות (בניגוד לעמדתה הידועה של נחמה ליבוביץ: "רש"י היה מפרש ולא מחנך", עמ' 100). הפרק האחרון "רש"י: בין שמרנות לחדשנות", שהוא סיכום תמציתי מצוין של הספר, מסתיים בסעיף "מדוע זכה רש"י במעמדו ההיסטורי?" הקורא בספרו של גרוסמן מקבל תשובה מלאה לשאלה זו.

ספרו של הרב ד"ר רפאל בנימין פוזן, ?העקיבות התרגומית



איור: מורן ברק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו