בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צלילי השקט

בתה הבכורה של מריה פון טראפ, המטפלת האוסטרית המזמרת שסיפור חייה סיפק השראה ל"צלילי המוסיקה", מתגוררת ביישוב שומם בערבה. אחרי מסכת חיים אומללה שכללה התמוטטויות עצבים וטיפולי חשמל, נולדה רוזמרין פון טראפ מחדש כנוצרייה אדוקה. זה עזר לה להתפייס עם אמה ולמצוא את אלוהים בנגב

תגובות

רוזמרין פון טראפ מחפשת שקט. לקראת שעות הערב נכנסת בתה הבכורה של מריה פון טראפ, אשה רזה ועדינה בת 76, שלא נישאה מעולם, לבריכה מאולתרת החפורה בתוך האדמה ובתחתיתה פרושה יריעת פלסטיק תכולה. היא זזה בעדינות, באצילות נפש של נסיכה ושערה הלבן מהודק בחוט דק. כל תנועה שלה מסוגננת. השרב נשבר ורוח קרירה מגיעה מוואדי סמוך, האור מתמעט והחושך מטשטש את העליבות השולטת ביישוב השומם עיר אובות שבמרכז הערבה. לרגע נדמה כאילו כל המדבר מסביב ערוך לכבודה של פון טראפ.

היא שקועה עמוק במים החמימים, ידיה פרושות לצדדים ועיניה עצומות. זהו טקס מזכך. "המקום הזה מביא לי שקט", היא אומרת וחיוך רך וילדותי ממלא את פניה. "הגעתי לכאן בפעם הראשונה בשנת 2001, מאז אני מחלקת את השנה שלי לחצי, חצי שנה כאן וחצי שנה בארצות הברית. אבל כאן אני מרגישה הכי קרובה לאלוהים", היא אומרת ושולחת מבט ללוע המדבר הכתום. "את ירושלים למשל אני לא אוהבת, אני לא נהנית שם".

מה יש פה שאין בירושלים?

"פה כשאתה מתפלל אלוהים מקשיב לך. המדבר הוא הרקע של התנ"ך, וכשאני מדברת עם אלוהים אני חושבת על התנ"ך, על אברהם, ישו, בתפאורה הזו הכל הופך לי יותר מוחשי. אני אוהבת את המדבר. אין כאן גדרות מסביב ליישוב, היישוב נמצא פשוט בתוך המדבר. אני קוראת עכשיו ספר שאומר שבילדות שלנו נבנות אצלנו חומות בנשמה, ואנחנו צריכים להפיל את החומות האלה כדי להגיע לחופש. אני מאמינה בזה. כאן אני שוברת את החומות. במדבר אני חופשייה".

רוזמרין פון טראפ נושאת עמה מהלך חיים מסעיר, אחרי שקורות משפחתה עובדו לאחד ממחזות הזמר והסרטים המצליחים ביותר אי פעם, "צלילי המוסיקה". המחזה וגם הסרט ההוליוודי מבוססים על ספרה האוטוביוגרפי של אמה, "סיפורה של מקהלת משפחת טראפ", שבו סיפרה מריה את סיפורה של המקהלה המשפחתית שנדדה במשך 30 שנה ברחבי העולם, אחרי שברחה מאוסטריה לנוכח עליית המשטר הנאצי.

היא מפזרת תמונות מופלאות בשחור-לבן על שולחן בחדר האוכל ומתחילה את סיפורה בזלצבורג, בשנת 1925, כשמטפלת צעירה בשם מריה אוגוסטה פון קוטשרה מגיעה לביתו של הברון גיאורג פון טראפ, קפטן בצי הימי של אוסטריה. "שבע שנים לפני כן מתה אשתו הראשונה ממחלה, ואבא ביקש לעצמו סיוע בגידול אחד משבעת ילדיו שחלה", היא מספרת כשידיה פרושות על השולחן ומלטפות אותו. "במשך מספר שנים אבא תיפקד כהורה יחיד עד שהחליט שהוא צריך להתחתן. הוא אמור היה להתחתן עם רוזנת שהכיר, אבל בסופו של דבר הוא התאהב במטפלת. זו היתה אמי, מריה. הם התחתנו ואני הילדה הבכורה שלהם".

אם כי במשפחתך גם את וגם שני אחייך שנולדו אחרייך הייתם בעצם הילדים הקטנים.

"כן, שבעת האחים והאחיות שלי החצי-חורגים שלי גדולים ממני בעשר שנים. אני בעצם נולדתי ב-1929 לתוך ההווי הזה של מקהלה משפחתית. אני זוכרת אותם שרים המון, את אימוני הנגינה האין-סופיים שלהם. אני הייתי קטנה, בקטגוריה קצת אחרת. לא הצטרפתי מיד כילדה למקהלה אלא יותר מאוחר, כנערה. את השירה אהבתי פחות כי חששתי להיות על הבמה, זה גרם לי מתחים, לכן ניגנתי בעיקר בחליל".

בעצם חייתם חיי נוודות.

"חיינו עברו באוטובוס, בבתי מלון ובמסעדות שהחלפנו מדי כמה לילות. כשהיינו באיטליה שרנו באיטלקית, בצרפת שרנו בצרפתית, למדנו לשיר באנגלית באמריקה. יותר מאוחר במקסיקו שרנו בספרדית ובאוסטרליה שרנו שירים אוסטרליים. ראינו נופים נפלאים, את זה אהבתי בעיקר. אמא שלי, שבסרט משחקת את דמותה ג'ולי אנדרוז, אהבה את ההופעות מאוד, היא ממש נהנתה מזה. אחרי ההופעות שלנו היא המשיכה לדבר עם הקהל, היא נתנה הרצאות אחרי ההופעות, סיפרה על חייה ונתנה עצות לחיים לאנשים שבאו לשמוע אותנו".

לא הסרט שלנו

משפחת פון טראפ נהפכה למקהלה משפחתית מתוך מצוקה. משבר כלכלי ואבטלה המונית באוסטריה בסוף שנות ה-20 ותחילת ה-30 חייבו את בני המשפחה למצוא פתרונות. "המשפחה שלנו היתה משפחה עשירה. עם המשבר הכלכלי הכסף נעלם וכולם היו צריכים ללכת לעבוד. אמא ידעה לדאוג לעצמה והיא לימדה את הילדים ואת אבא לקבל החלטות. בהתחלה היתה לנו חוות תרנגולות ומכרנו ביצים, אחר כך פתחנו את הבית שלנו בזלצבורג לאורחים, בסוף התחלנו להופיע והמשכנו בזה במשך 30 שנה. ההופעות הפכו למקור הכנסה עיקרי ובלעדי של המשפחה. כיוון שאבא היה ביישן, אמא היא זו שקידמה ופתחה את הדלתות לקונצרטים שלנו. שרנו אז ללא מיקרופונים, זאת היתה תקופה אחרת לגמרי".

עם התחזקות המשטר הנאצי הגיעה משפחת פון טראפ, משפחה נוצרית לא דתית, לצומת דרכים מכריע. האב גיאורג התגלה כאיש מצפון אמיץ שלא היה מוכן לקבל את רמיסת הערכים המוסריים שבהם האמין. "כאשר הייתי בת תשע היטלר פלש לאוסטריה (מרץ 38'). אני לא זוכרת את יום הפלישה, אבל אני זוכרת שאבא החליט שאנחנו חייבים לעזוב", אומרת פון טראפ ומוזגת לעצמה כוס מים. "כל מי שאמר 'לא' להיטלר זה היה הסוף שלו, לא משנה אם הוא היה יהודי או נוצרי, ואבא שלי אמר להיטלר שלוש פעמים 'לא': הוא לא הסכים להניף את הדגל הנאצי מחוץ לבית שלנו, לא הסכים להצטרף לצבא הנאצי ולא הסכים לשיר לו. לכן, לא היתה לנו ברירה אלא לעזוב את אוסטריה. ברחנו ברכבת לאיטליה במרץ 38'. אני זוכרת טוב את המסע לאיטליה, הייתי שם מאוד חולה. באיטליה נשארנו כל הקיץ עד שלקחנו ספינה לצרפת. לאחר נדודים באיטליה, בשווייץ, בצרפת ובאנגליה הגענו לארצות הברית, אבל אחרי חצי שנה הסתיימה לנו הוויזה ונאלצנו לחזור לאירופה".

הם סידרו את הוויזות ושבו לארה"ב, שבה התמקמו לבסוף בוורמונט, לא רחוק מניו יורק. "המשכנו במסע הופעות בחודשי החורף, אלה היו הזמנים שאנשים יצאו לקונצרטים כי הם לא היו יכולים לטייל בחוץ. בקיץ חזרנו לבית שלנו בוורמונט, אחרי כמה שנים קנינו שם חווה יפיפייה".

ספרה של מריה פון טראפ יצא לאור ב-49', שנתיים לאחר מותו של בעלה, והיה לרב מכר. הראשונים שמיהרו לרכוש את זכויות היוצרים עליו היו מפיקים גרמנים, שבשנת 1956 הפיקו שני סרטים על פי הספר, הראשון תיאר את קורות המשפחה באוסטריה והשני את המשך סיפורם בארה"ב. ב-1959 התרחש המהלך שאיפשר לספר להפוך לאגדה, אחרי שחברה אמריקאית קנתה את הזכויות על הסיפור והחליטה לעבד את הסיפור דווקא כמחזמר; השם "צלילי המוסיקה" בא משמו של הספר שכתבו האמריקאים הווארד לינדסיי וראסל קראוס על בסיס ספרה של פון טראפ (ההתבססות על ספר זה במקום על האוטוביוגרפיה של מריה לא איפשרה למשפחה להיות מעורבת בהפקת המחזמר והסרט וגם לא להרוויח מהם כסף). המחזמר, האחרון שרוג'רס והמרשטיין יצרו יחדיו, היה לשובר קופות בברודווי, עם כ-1,500 הצגות ושמונה פרסי טוני.

הוליווד לא איחרה להגיב, וב-1960 רכשו אולפני פוקס המאה ה-20 את הזכויות לגרסה הקולנועית של "צלילי המוסיקה". במרץ 65', 27 שנים בדיוק אחרי הבריחה של משפחת פון טראפ מאוסטריה, יצאה הגרסה ההוליוודית לסיפור חייהם. לתפקיד מריה לוהקה ג'ולי אנדרוז, שכבר היתה כוכבת עולה בעקבות הצלחתה בסרט "מרי פופינס". "צלילי המוסיקה", שרוברט וייס ביים בלוקיישנים שמוקמו בזלצבורג עצמה, שבר את שיא ההכנסות של "חלף עם הרוח", זכה בחמישה פרסי אוסקר, בהם הסרט הטוב ביותר והיה לאייקון בעולם כולו.

"הסרט על המשפחה היה דבר בלתי רגיל", אומרת פון טראפ. "כשראינו את הסרט בהחלט נהנינו, הסרט הפך להיות עניין אישי עבור הרבה מאוד אנשים וזה נגע ללבנו. גם אחרי 41 שנה זוכרים את השירים, את שמות השחקנים ובנות חולמות להיות מריה. זה מדהים. אבל כשאנחנו ראינו את הסרט ראינו סיפור קצת שונה מסיפור החיים שלנו. 'צלילי המוסיקה' הוא לא הסרט של המשפחה שלי".

איפה מתבטא השוני?

"קודם כל אף פעם לא יצאנו ככה לשדה בריצה ושרנו שירים כאלה. בכלל לא שרנו את השירים האלה. הסרט מספר על התקופה שהיינו בזלצבורג, החיים באמריקה כלל לא מתוארים. אפשר להגיד שהחיים שלנו לא היו זוהרים כמו בסרט, היו לנו חיים קשים בסך הכל. זה היה מאבק, חיינו במאבק והתמודדנו מול קשיי קיום. הכסף היה משותף, לאף אחד לא היה כסף פרטי משלו. ההתנהלות הזו של כל כך הרבה אנשים כיחידה אחת לא היתה קלה. תפרנו את הבגדים של עצמנו, התלבשנו בלבוש אוסטרי, לא הלכנו לקניות.

"אבא שלי (אותו גילם כריסטופר פלאמר) גם לא היה רע וקשוח כמו שהוא נראה בסרט. הוא היה ביישן מאוד. בסרט הוא מוצג כאיש שמשליט משמעת ומנהל את הילדים שלו כמו קפטן שמנהל חיילים. אבא עבד בצוללות ישנות שהיו רועשות מאוד, לכן הוא דיבר עם החיילים שלו בשריקות. אחרי השירות שלו בצבא הוא רצה לקנות ספינה ולהפליג בכל העולם עם המשפחה, לכן הוא לימד את האחים שלי שפת השריקות. הוא השתמש בשריקות כדי לאמן אותם, כדי שיהיו מלחים טובים, אבל הוא קרא לנו בשמות שלנו. בסרט לכל ילד יש שריקה במקום שם. אחרי שנולדתי המשבר הכלכלי הגיע ולא היה כסף וגם לא היו יותר חלומות על ספינות, הכל נגמר".

הייתם מעורבים ביצירת הסרט?

"אמא ביקשה מהבמאים לעזור להם לעשות את הסרט, לספר להם על חיינו, אבל הם לא רצו את העזרה שלה. הם אמרו שיש להם רעיון משלהם. הם לא רצו לשמוע אותה".

עם השחקנים נפגשתם?

"פגישה מסודרת עם השחקנים, יוצרי הסרט והמשפחה התקיימה רק אחרי שהסרט יצא, ודווקא ג'ולי אנדרוז לא הגיעה. כבר אז היא היתה אשה פרטית מאוד ולא נהגה לצאת לחגיגות. היא היתה אשה חכמה. אבל אני ואמא פגשנו אותה יחד עם עוד אחיינית שלנו, באוסטריה, כשהיינו בזלצבורג בביקור והגענו לסט של הסרט. הגענו לסצינה שבה היא שרה את השיר 'יש לי אמון'. אמא שלי שאלה אם אנחנו יכולים להשתתף בסצינה ואמרו לה: 'או-קיי, אתן יכולות לעבור מעבר לרחוב, מאחורי ג'ולי אנדרוז'. וככה היה, כשג'ולי אנדרוז עברה אנחנו מיד התחלנו ללכת בקצה השני של הרחוב. כל זה היה נחמד אבל היינו צריכים לעשות את זה לפחות 20 פעם. זה היה די מעייף ובהחלט הספיק לנו".

איך פותרים צרה כמו מריה

הסיפור של רוזמרין פון טראפ עם ישראל התחיל ביום שהצטרפה לסיור שהכנסייה שלה ממישיגן קיימה בערבה. הכומר שלה, ד"ר דואן קוקסון, עומד בראש עמותה אמריקאית-נוצרית שנקראת "בלוסומינג רוז" (שושנה פורחת), ששמה לה למטרה לתמוך בישראל. פרויקט הדגל של העמותה מתקיים במצד חצבה, אתר ארכיאולוגי שנמצא ביישוב עיר אובות. במהלך השנה מאכלסים את האתר עד עשרה מתנדבים המתחזקים את המקום, פון טראפ היא אחת מהם.

"אני רוצה להפריח את השממה, שהמדבר יהיה כמו שושנה פורחת", היא מצהירה בקול תרועה. "אני מאוד אוהבת את ישראל, אני לא יודעת מאיפה זה בא, אבל זה פשוט זה. אנחנו חיים כאן ומתחזקים את אתר העתיקות, בחורף יש לנו הרבה אורחים, מישראל ואמריקה, בקיץ הרבה יותר שקט. המקום הזה הפך לבית שלי. אני גדלתי במלונות, וההווי פה מזכיר מלון. אני מתנדבת פה יחד עם עוד מספר אנשים שהגיעו משווייץ, ארה"ב ומקומות אחרים, ואנחנו חיים ביחד, כמו בקיבוץ. אני למשל אחראית על החיות, מאכילה את הארנבים ואת התרנגולות, מנקה את השירותים ומבשלת. בשעות הפנאי שלי אני גם מתרגמת נובלה מגרמנית לאנגלית".

הקשר של היישוב עיר אובות עם העולם הנוצרי התחיל עם הקמתו, ב-1967. את היישוב ייסד שמחה פרלמוטר המנוח, יהודי דתי ממיאמי שהגיע לערבה מתוך אמונה בביאתו הצפויה של "המשיח מהרי אדום, ישוע", אומר בנו דרי, ומוסיף שאביו רצה להיות חלק מהנבואה ולחכות לישוע זה בערבה. פרלמוטר נדד בין מספר מקומות לאורך כביש הערבה, עד שהוזמן על ידי אלוף פיקוד דרום דאז, שייקה גביש, להיכנס עם משפחתו למספר מבנים צבאיים שנעזבו על גבעה. פרלמוטר, שחי עם שתי נשים, קרא לגבעה הנטושה עיר אובות. בהמשך הוכר המקום כקיבוץ חרדי, כשפרלמוטר, הגבר היחיד, מכהן כרבו. בהמשך החליטה אשתו היהודייה, יהודית, לעזוב יחד עם ילדיהם את עיר אובות, ואילו אשתו הנוצרייה, רחל, שעם הזמן התגיירה, נשארה במושב יחד עם שני ילדיהם, ארי ודרי. ארי נהרג בפיגוע בתחנה המרכזית בחדרה ב-94', ופרלמוטר נפטר לפני שש שנים וחצי. היום ממשיכה רחל להתגורר ביישוב (דרי גר ביישוב הסמוך ספיר), יחד עם משפחה גרמנית שהגיעה למקום בהזמנת בעלה. שמחה ובנו קבורים ביישוב.

בדומה לפרלמוטר, חשה גם פון טראפ כי אלוהים שלח אותה לעיר אובות. האמונה שלה התעוררה בגיל 40, לאחר מסכת חיים מורכבת. היא מעדיפה להתרחק משיחות על הימים הקשים שלה ומסכימה לחשוף אך מעט. "כשאבא מת הייתי בת 18, ואחרי המוות שלו היתה לי התמוטטות עצבים. ברחתי מהבית בוורמונט, וכשחזרתי, הטיפול של הרופאים היה מכות חשמל. זה היה נורא. אחר כך ברחתי לפפואה-גיניאה החדשה, ליד אוסטרליה. קצת פחדתי ודאגתי מכל דבר, מהחיים בכלל. ברחתי המון בחיים שלי. בין גיל 20 לגיל 40 היתה לי תקופה קשה של התבגרות".

רוב הזמן היא גרה בוורמונט, "שם יש למשפחה מלון גדול שאחי הצעיר מנהל. בחיי הבוגרים לא עבדתי מחוץ לחווה. היתה שנה אחת שלמדתי להיות אחות ואחר כך היתה לי עוד התמוטטות עצבים והייתי שנה בבית חולים. עשיתי כל הזמן טעויות. בגיל מאוחר התוודעתי ליחסים עם גברים, וכשכבר היה לי חבר הוא התחיל להשתמש בסמים והקשר הסתיים בסופו של דבר. לא היו לי בחירות נכונות ואחר כך כבר לא התחתנתי. היו לי שתי תאונות רכב קשות שתבעו ממני מאמץ להשתקם. אני חושבת שלעשות טעויות זה בסדר, אבל אני תמיד הייתי מוטרדת מאוד מהטעויות שאני עושה, זאת היתה הבעיה. אני לא אוהבת לדבר על הנושאים האלה, על התקופה הזו".

מתי התחיל להיות לך יותר טוב?

"בגיל 40 עצרתי, אמרתי לעצמי שאני לא יודעת לחיות את חיי והחלטתי שאתן את החיים לאלוהים. זאת היתה נקודת המפנה. לפני כן לא היתה לי אמונה משלי באלוהים. תמיד חייתי כמו המשפחה שלי, הייתי צל שלהם, עקבתי אחריהם, עשיתי מה שהם עושים. מכיוון שלא היתה לי אמונה פרטית באלוהים, לא היתה לי אמונה בעצמי. יום אחד כשהייתי נורא מיואשת הקשבתי לרדיו והאיש שדיבר אמר: 'אם אתה נואש, לך לדבר עם אלוהים, דבר עם ישו על הבעיה שלך, תאמר לו שאתה רוצה להתחיל מחדש, שאתה צריך עזרה'. זה היה בגיל 40".

ואז מה קרה?

"הלכתי לישון וכשקמתי בבוקר נגמרו לי הדיכאונות. הכל השתנה בלילה אחד. החלטתי להצטרף לקהילה דתית בפיטסבורג, בפנסילווניה, וחייתי בקהילה הזו שמונה שנים. הרבה מאתנו הגיעו לשם מהרחוב ולא ידעו איך לשתף פעולה ולכבד סמכות. אני הייתי בדרך לרחוב והמקום הזה הציל אותי. למדנו שם לחיות למען אלוהים, להתפלל. היום אני מודה לאלוהים על כל דבר שקורה. כשמודים לאלוהים לא מחפשים שום דבר. כשהייתי אומללה ומוטרדת תמיד חיפשתי משהו, כשאתה מודה על מה שיש החיים יותר קלים. לאחרונה יש לי מנהג חדש, אני כותבת יומן, כל יום אני כותבת חמישה דברים שאני מאושרת מהם. כדאי לנסות".

ההופעה האחרונה של משפחת פון טראפ התקיימה ב-1957 באוסטרליה. בתום המסעות המוסיקליים המשותפים פנה כל אחד מבני המשפחה לראשונה לדרך חדשה. היום שישה מבני המשפחה עדיין בחיים. האח רופר היה רופא משפחה ומת בגיל 90. ורנר, בן 90, הפך לחקלאי ונולדו לו שישה ילדים. האחות אגסה, בת 93, עבדה כגננת במשך 30 שנה וגרה במרילנד. מריה, בת 91, היא שליחה של הכנסייה הקתולית בפפואה-גיניאה החדשה. מרטינה מתה בגיל 29 בלידה. הידוויג, שסבלה ממחלת אסתמה קשה, מתה בשנות ה-50 לחייה. "היא תמיד איחרה לכל מקום. נהגנו להקניט אותה 'את תאחרי להלוויה שלך'. בסופו של דבר היא נפטרה באוסטריה והגופה שלה נשלחה בטעות למקום אחר בארצות הברית ולא לוורמונט, ולכן חיכינו לה והיא באמת איחרה להלוויה שלה", נזכרת פון טראפ.

יוהנה התחתנה עם אוסטרי, חיה בטירה עתיקה ומתה בגיל 72. "אלינור, צעירה ממני בשנתיים, היא אמא לשבע בנות וסבתא עם המון נכדים, ואחי הצעיר יוהנס, בן 67, הוא מנהל המלון של המשפחה. החווה שלנו בוורמונט הפכה למלון ואתר סקי. יוהנס בנה מלון גדול של 90 חדרים עם מסדרונות רחבים וחדרים גדולים. עכשיו יש לנו 250 עובדים ובית ספר לסקי. יוהנס מאוד אוהב את התהילה סביב הסיפור שלנו, התהילה טובה לעסקים שלו. לי זה לא כל כך חשוב. חשוב לי העשייה שלי כאן, בישראל. פה כל מה שעשיתי בחיים שלי מתחבר: אני עדיין נמצאת על הבמה, אני קשורה לאנשים פה, למתנדבים, לתיירים שמגיעים, לקהילה. זאת במה קטנה אמנם אבל אני לא מרגישה שאני נמצאת בה למען עצמי, אלא למען ישראל. זאת במה יותר טובה, יש לה יותר חשיבות בשבילי".

איך אמך סיימה את חייה?

"אמא נפטרה ב-1987. אחרי שסיימנו להופיע היא התגוררה בוורמונט והמשיכה להרצות על המשפחה ולחלוק את סיפורה עם כולם. היא כתבה עוד שלושה ספרים על המשפחה. אחרי הסרט הגיעו לחווה המון אנשים שרצו לשמוע אותה, היא הפכה לדמות מפורסמת מאוד. הרבה מאוד גברים רצו להתחתן איתה אבל היא לא רצתה. בשנות ה-50 שלה אמא היתה אשה חולה מאוד, היא סבלה מהתקפי אפילפסיה, היתה לה בעיה של לחץ במוח שנבע מהצטברות של מים ודם. היא נותחה, אבל הבעיה הזו גרמה להזיות. היא ראתה רוחות. לפעמים לא הבנו אותה והיא לא הבינה אותנו, אבל תמיד היא נשארה אוהבת".

איך היו היחסים ביניכן?

"הקשר בינינו היה קשר מיוחד. הייתי הילדה הבכורה שלה, והייתי דומה לה מאוד. היה לה קשה לגדל אותי בתוך החיים המיוחדים שחיינו בהם, כך שהיא נתנה לאחיות הגדולות שלי לגדל אותי. הרבה שנים האשמתי אותה בבעיות שלי ולא ידעתי איך לתקן את היחסים בינינו. לשמחתי הספקנו להשלים לפני שהיא מתה".*



רוזמרין פון טראפ (בתמונה הקטנה: ג'ולי אנדרוז ב"צלילי המוסיקה"). כאן אני שוברת את החומות - במדבר אני חופשייה


משפחת פון טראפ בניו יורק ב-1939 (רוזמרין משמאל למעלה, ההורים מריה וגיאורג משמאל למטה). ההתנהלות הזו של כל כך הרבה אנשים כיחידה אחת לא היתה קלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו