שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ציפי שוחט
ציפי שוחט

פעם בשנתיים יוצאת ענת גוב מהמחילה שלה, פושטת את הפיג'מה, נוטשת את המחשב ומתנחלת בתיאטרון. המחילה (הגדרה שלה) היא הבית, והתיאטרון הוא המקום שבו הדמויות שלה מתעוררות לחיים והנייר הכתוב נהפך להצגה. "ברגע הזה, כדי לא להיכנס לאופוריית יתר, אני אומרת לעצמי: 'אל תתלהבי', אבל אחר כך בחושך אני אומרת לעצמי: 'תיהני!'"

גוב, שכתבה כמה מהלהיטים של התיאטרון הקאמרי בשנים האחרונות, עסוקה כיום מעל הראש בהפקה החדשה של תיאטרון הבימה, "הלהקה", שלה כתבה את העיבוד הבימתי, על פי סרטם של אבי נשר ושרון הראל.

"הלהקה" עלה לאקרנים ב-1978 ונהפך מאז לסרט קאלט. גוב רצתה לשחק בו בזמנו, אבל נכשלה באודישן. להצעה לכתיבת העיבוד - שהגיעה מהבמאי אילן רונן בעודה עסוקה בכתיבת מחזה חדש נוסף לקאמרי - היא לא היתה יכולה לסרב. "היה בזה מידה רבה של פיתוי", היא מסבירה, "כי הסרט מתרחש בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שהיא התקופה האישית המלבבת והמשמעותית ביותר בחיי. הייתי אז בלהקת הנח"ל, שם פגשתי את גידי (גוב) והיתה לי סיבה לקום בבוקר לחזרות. תקופת הלהקה שהיתה משמעותית כל כך לחיי היא בעצם התקופה המשמעותית ביותר למדינה כולה. כלומר, בצומת הזה אני והמדינה נפגשנו".

"הלהקה" מגוללת את סיפורה של חבורת צעירים מוכשרים המשרתים בלהקה צבאית. שלושה חיילים חדשים מנסים להתגבש עם ותיקי הלהקה, ובין פיגוע לקטיושה הם עוסקים בשאלות הרות גורל כמו מי יקבל את הסולו ומי לא, מי יעמוד באמצע ומי בצד.

גוב היתה חדשה בלהקת הנח"ל כשפגשה לראשונה את גידי הוותיק, ולקח לה זמן רב לצוד את תשומת לבו. "הוא היה עסוק עם דני סנדרסון", היא אומרת, "אבל למזלי, דני השתחרר כמה חודשים אחרי שהגעתי וגידי היה נטול תוכניות, כך שלא היתה לו ברירה. חברי הלהקה ידעו הרבה לפני גידי שזה מה שהולך לקרות בינינו וחיכו לזה. אחר כך הם היו מעורבים בכל פרט ברומן שלנו. באוטובוס שלקח אותנו מהופעה להופעה היה לנו מושב קבוע שהפכנו אותו לדירה קטנה עם מנורה, ספרים ומאפרה - אז הוא עוד עישן".

מלבד הנוסטלגיה, מה היה כל כך מפתה לחזור לתקופה שבין המלחמות?

"זו תקופת התמימות וההתפכחות. אם עד אז הדור שלי האמין שצה"ל הוא בשביל האדם החילוני הדבר הכי קרוב לאלוהים, אז פתאום הוא גילה שהאלוהים הזה מוגבל. בשלב התחקיר קראתי את ספרו של תום שגב, '1967 - והארץ שינתה את פניה', ופתאום היו לי תובנות חדשות".

אילו?

"הבנתי שהרמאות הגדולה ביותר היא השם של המלחמה, 'מלחמת ששת הימים'. למעשה, המלחמה הזאת לא נגמרה כלל, ובעוד שנה אפשר יהיה לקרוא לה מלחמת 40 השנה, וזה עדיין לא יהיה הסוף. כל המלחמות שבאו בעקבותיה היו בעצם המשך שלה. פשוט היו הפוגות בקרבות. בזמן התחקיר קראתי את כותרות העיתונים בתקופה ההיא, והתברר לי ששום דבר לא השתנה: פה נפלו קטיושות ושם מחבלים התפוצצו. אבל אז חיינו בתחושה שניצחנו ואיכשהו זה נגמר".

איך כל זה מתקשר להצגה?

"זה מתקשר לנאיוויות שלנו שמאפיינת את התקופה ואת הסרט. היה לי חשוב להכניס אירוניה שנובעת מנקודת המבט של היום. למשל, במהדורות החדשות תוך כדי נסיעה באוטובוס להופעות, החיילים שומעים את דיין אומר שאין סיכוי שתפרוץ מלחמה בשנים הקרובות, ושגם אם המצרים יצלחו את התעלה - בתוך שעות נשמיד אותם; והם שומעים את גולדה מאיר אומרת שאין עם פלשתיני".

אף ציוץ מאבי נשר

חצי שנה כתבה גוב את העיבוד הבימתי. עשר טיוטות נדרשו לה עד שנולדה הגרסה הסופית. "בדיעבד זה היה קשה יותר מאשר לכתוב מחזה חדש", היא אומרת. "קודם כל, היה קושי עצום להעביר את הטקסט לבמה. חוץ מזה, זה סרט אהוב, שאנשים מכירים בעל פה כי מאז 78' הוא משודר בכל יום עצמאות ארבע פעמים ביום. יש דברים שאי אפשר לוותר עליהם, למשל, זריקת היוגורט בפניו של המפקד, כי הקהל יתלוש לי את האוזניים. מצד שני, היה צורך לחדש - לא לקחו אותי כדי לעשות חיקוי מדויק של הסרט".

האם השותפים להפקה בהבימה התערבו?

"לא היה ציוץ אחד מצד אבי נשר ושרון הראל. נתתי להם לקרוא את המחזה, כי רציתי וביקשתי הערות - והיו להם מעט מאוד".

למה העברתם את המועמדים באודישנים מסע ייסורים שנמשך שבועות?

"לאודישנים הגיעו 700 מועמדים, בהם מפורסמים ומבוגרים, שמתוכם נבחרו 12 בלבד. רצינו למצוא לכל דמות מהסרט את האדם המתאים ביותר. והיה צורך להתאים אותם זה לזה כדי שייראו ויישמעו כלהקה מגובשת. משחק הוא מקצוע מזעזע. לא משנה כמה קבלות יש כבר מאחוריך - אתה באודישן כל החיים. אני תמיד ממליצה לשחקנים שאני עובדת אתם ללמוד עוד מקצוע. ולשחקניות אני ממליצה לא להתפשט בסרטים, כי אחר כך מקרינים את הסרטים ביום עצמאות, ואז הילדים שלהן לא רוצים ללכת לבית ספר".

איך הגיבו בתיאטרון הבית שלך, הקאמרי, על הבגידה עם הבימה?

"עמרי ניצן ונעם סמל פירגנו לי, למרות הבגידה. עמרי גם הזהיר אותי שאני הולכת ליהנות. ובאמת נהניתי. יש משהו בזוקן של הבימה שאני אוהבת. התהלכתי במבוכים של אחורי הקלעים כמו אדם שהולך בטבע וחושיו נפתחים".

ללא רבב

בשמונה השנים האחרונות כתבה גוב לקאמרי כמה מהלהיטים הגדולים של התיאטרון. "חברות הכי טובות" רץ יותר מ-700 פעם, "ליזיסטרטה" הוצג 450 פעמים ו"עקר בית" כ-500 פעם, ועוד ידו נטויה. אבל עד הנחיתה שלה בתיאטרון הקאמרי התנהל עולמה בין הסירים לשדיים, כפי שמתנסחת אחת מדמויות "חברות הכי טובות", שכעת נהפך לסדרת טלוויזיה של שלושה פרקים שתוקרן ב"הוט".

בתחילת דרכה היתה גוב שחקנית שפרשה אחרי הצגה אחת בתיאטרון המסחרי, "אבא מצליח אבל עצבני", שביים אברהם ניניו. אחר כך כתבה תסריטי טלוויזיה ל"זהו זה", ל"לילה גוב" ולסדרה הקומית "כן, מה".

לגוב שלושה ילדים: דניאל, בת 27, שסיימה תואר ראשון במדעי ההתנהגות ועומדת להינשא, יותם בן 25 שעוסק במוסיקה, ורונה בת 17 וחצי, תלמידת תיכון. גם כיום, בגיל 53, כשהיא כבר מוכנה להגדיר את עצמה כמחזאית, גוב מצהירה: "בראש ובראשונה אני עקרת בית ואמא שכותבת מחזות בין הבישולים לקניות".

לא רק מבחינה זו היא דמות יוצאת דופן בתיאטרון הישראלי רווי המאבקים והאינטריגות: גוב פילסה בו את דרכה מבלי שידבק בה רבב. את המחזה הראשון שלה, "אהבת מוות", כתבה כשהיתה בת 40, בהזמנתו ובעידודו של עירן בניאל, שהיה המנהל האמנותי של תיאטרון החאן וגם שכן שלה. המחזה, שביטא ניסיון להתיידד עם המוות לאחר מות אביה, לא בישר על ההצלחות שיבואו בהמשך - כולן בבימויה של חברתה הטובה עדנה מזי"א.

"לא חיכיתי לגיל 40 לכתוב מחזה, כך זה קרה אצלי", היא אומרת, "בגיל מבוגר אתה יודע איך להתמודד עם זה ואיך ליהנות מזה. אני גם יודעת שבתוך שנייה זה יכול להיגמר. אנחנו חיים בעולם של צעירים ואני יודעת שכל רגע יכולים לבוא אלי ולהעיף אותי קיבינימאט. בעצם, אני מתפלאה שזה עוד לא קרה".

איזה שני אמנים?!

מחזותיה של גוב אינם פיוטיים או פילוסופיים, אך הדיאלוגים הקולחים שלה מצליחים לגעת בקהל רב. יש לה אוזן רגישה לשפה ומבט חודר לנפש, ויש בה כנות. מחזותיה עוסקים בדמויות ובאנשים הקרובים לה, אלה שמקיפים אותה ומטרידים אותה.

עוד לפני הגל של סדרות וסרטי נשים הבינה גוב, בזכות חברותיה הרבות, שביחסי נשים יש לא פחות דרמה מאשר ביחסי גבר ואשה, שהכאב של פרידה מחברה אינו פחות מכאב של גירושים, ושבילוי של בנות הוא טוב ומהנה כי הן מתייחסות לעצמן פחות ברצינות כשהן בלי בנים. "אפילו סקס, שאצל הבנים זה נושא נורא רציני, אצל בנות זה מקור לא אכזב לצחוקים", היא אומרת. כך נולד "חברות הכי טובות".

התובנה הזאת זיכתה אותך בתמלוגים נאים של כמיליון שקלים.

"אני לא זוכרת את הסכום, ומדובר בסכום ברוטו, לפני כל המסים. תחלקי את זה לשנתיים שכתבתי ושנתיים שההצגה רצה - אז זה לא כזה ביג דיל. זה נחמד, זו משכורת יפה, חייתי מעולה, נסעתי לחו"ל, ראיתי הצגות. לא התעשרתי.

"אני גם מודעת לתקופת הזיקנה, שאין לנו חסכונות ואין פנסיות. אני לא מתנהגת עם הכסף כאילו הוא יגיע גם מחר. אבל זה משמח אותי שהמחזות שלי מכניסים כסף לתיאטרון".

זה נשמע קצת מתחסד.

"יכול להיות, אבל כך אני מרגישה. יש בי מקומות שנשארו תמימים. אולי אני עדיין בסיקטיז, ואני רואה עצמי ילדת פרחים, ורוצה שכולם יאהבו אחד את השני, ושכל מנהלי התיאטרונים יהיו חברים ויפרגנו זה לזה".

בינתיים היחסים ביניהם מתוחים מאוד.

"זה מעציב אותי ומבייש אותי, אבל אני שומעת שיש את זה בין סופרים ובכל מקום, וככל שאתה יותר רוחני כביכול, היצרים שלך יותר חזקים. אישית אני לא נוקטת עמדה. אין כאן מישהו שאני יכולה להגיד שהוא טועה והשני צודק, כולם נגועים בחוסר ענייניות. בכל זאת, אני רואה שיש באחרונה ניסיונות לגישור בין הבימה לקאמרי וגשר. יש התגייסות לעזור לתיאטרון חיפה, שזה מאוד יפה בעיני".

כמי שכותבת על הסביבה הקרובה לה, האם גם "עקר בית", העוסק במשבר נישואים הנובע מכך שהבעל נמצא פתאום כל היום בבית, נכתב מתוך היכרות אישית?

"כן. יש תקופות שגידי פתאום יותר בבית, וכשזה קרה לאחרונה, החלטתי שבמקום להתעצבן, אפשר לראות את הצד הקומי שבזה. תאמיני לי שמאז יכולתי לכתוב חלק ב', שיש לו סיכוי לשלאגר. אני רואה בזה סוג של אלכימיה. ברגע שאתה לוקח מצב שבבסיסו הוא טרגי ומראה אותו מנקודת מבט קומית, זה מפוגג את הטרגי. אנשים שראו את ההצגה ונתקלו בסיטואציה דומה צחקו במקום להתעצבן. התגובות שקיבלתי היו מדהימות. נשים שאלו אותי אם שמתי בחדר השינה בביתן מצלמת וידיאו".

גידי לא נפגע?

"לא, ברור לו שהקצנתי את הסיטואציה. כל מי שחי עם כותב מביא בחשבון שהוא חומר גלם לכתיבה".

איך מסתדרים שני אמנים תחת קורת גג אחת?

"איזה שני אמנים?! בבית השיחות הן על מי הולך לבנק, מי יבשל ומי יעשה קניות. גם הילדים לא מתייחסים אלינו כאל אמנים. מעבר לכך, ברור שיש פירגון הדדי. בכל הצגה שלי גידי עושה משהו. ב'עקר בית' הוא מופיע בשיר הנושא של הטלנובלה שבנות המשפחה מכורות לה; ב'חברות הכי טובות' הוא שר שיר בצרפתית; ב'ליזיסטרטה' הוא מופיע בהקלטה של הימנונים של ספרטה ואתונה. כך גרמתי לו להרגיש שותף לעשייה שלי".

הנשק הכי חזק

היא אשה יפה, ענת גוב, ששום גרגר איפור אינו מתקרב אל פניה. ניכר בה שאינה משקיעה מאמץ ולו הקטן ביותר לטשטש את גילה. "כשהייתי צעירה לא הייתי כך", היא אומרת, "צבעתי את השיער, היה חשוב לי מה אני לובשת ואיך אני נראית, אף על פי שלא הייתי חזקה בבגדים, כי אין לי טעם טוב. אני נשמעת לגידי, שיש לו טעם ויש לו דעה, ומה שהוא אומר לי אני מאמינה לו. אין לי צורך שיסתכלו עלי", היא מוסיפה, "וכשמסתכלים עלי זה מביך אותי".

אולי הפרסום של גידי גרם לך להסתגר?

"אני מודה שללכת אתו ברחוב זה מביך כי מסתכלים ומתלחשים, ואני והילדים לא מתים על זה. אין לי צורך לבלוט וברחוב אני אוהבת להיות שקופה. עם זאת, אני לא יכולה להגיד שלא אכפת לי איך אני נראית, ואני גם לא אומרת שהרווחתי ביושר כל קמט. אבל אני מקציבה לעצמי חמש דקות להתבאסות על כל קמט. גיליתי שפתרון אדיר הוא לא להסתכל הרבה בראי, כמה שפחות יותר טוב, וזה זול יותר מניתוחים.

"בעיקרון אני לא מפחדת מהמוות ולא מהזיקנה. אני מפחדת מדבר אחד - להיות פתטית. הדרך היחידה לנצח את הזיקנה והמוות היא להפסיד בכבוד".

אז בעצם מאחורי כל ההומור במחזותייך מסתתר אדם עצוב.

"אני טוענת שההומור שלי בא ממקום של עצב, אבל זה עצב קיומי, פילוסופי. אין ספק שמשם באה הכתיבה. ביום-יום אני לא אדם עצוב. מישהו אמר פעם שהקומדיה אינה בריחה מהמציאות, אלא בריחה מהייאוש. זה משפט שאני מזדהה אתו. להסתכל על החיים מנקודת מבט קומית, זו הדרך היחידה שאפשר לנצח את העצב ואת הרוע. ההומור הוא הנשק הכי חזק שהומצא אי פעם - יותר מפצצת אטום".

האם השתמשת בהומור גם בעיבוד שלך ל"הלהקה"?

"בהצגה ניסיתי להכניס עוד הומור. בעיקרון אני אוהבת לכתוב קומדיות. העולם מספיק טרגי מכדי שאוסיף עליו משלי".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ