בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנשים ציפו שאתנהג כמו בתו הפרחה של העבריין המהמר

ארבעה חודשים אחרי שנזרקה מרשימת הליכוד לכנסת, ענבל גבריאלי עוברת טיפול ומנסה לשקם את שאריות האמון שלה בבני אדם

תגובות

אספרסו בר נפוץ ברמת גן. ענבל גבריאלי, ישובה על קפה קר לייט, במכנסי ג'ינס משופשפים וחולצה חושפת קימורים. קעקוע טרי של כתר מבצבץ מגזרת עצם הזנב. היא מסירה את משקפי השמש מבית אמפוריו ארמאני, רוכנת אל תיקה, מרימה מבט ונתקלת בזוג עיניים מוכרות.

"הו, שלום לך, מה שלומך?" מצחקק גבר שחרחר בחן של מתבגרת. "מצוין", משיבה גבריאלי, מישירה מבט ולא מנידה עפעף. "בטח מצוין. אין עלייך, את כלבו שלום", הוא חושף שיניים תוך מתיחת גו. "אני מרגישה נפלא", ממשיכה גבריאלי.

"עשית עבודה נהדרת. חבל שלא נשארת לעוד קדנציה. מה אתך? מה עושה בימים אלה?" הוא שואל.

"נחה", משיבה גבריאלי ביבושת.

"חבל שיש אנשים שלא מעריכים את מה שעשית".

הרמה להנחתה.

גבריאלי: "מי כמוך יודע, שעל הנייר החיים תמיד הרבה יותר יפים".

"זה חבר מרכז הליכוד", היא לוחשת, "שגם אם היית מאיימת להרוג את אמא שלו הוא לא היה מצביע לי. את מבינה מה דפק לי קדנציה נוספת? הסרבנות כלפי הצביעות. והוא אומר לי שיש אנשים שלא מעריכים. באמת מצחיק מאוד".

יורדת מהקרוסלה

כשגבריאלי אומרת "נחה", היא מתכוונת לזה. לפני שבועיים טסה לחופשה ארוכה בחו"ל עם בן זוגה, לירן שטראובר, שוער מכבי תל אביב. מדירתם במגדל רמת גני, היא מקיצה אל כוס הקפה היומית, חורכת את הריאות במרלבורו לייט ומסננת שיחות.

חשבון נפש? גבריאלי משוכנעת שנעשה לה עוול גדול. מי שהיתה סמל לסיאוב של מרכז הליכוד, והפכה לחברת כנסת בזכות הדילים של הדוד ראובן גבריאלי והמסיבות לפעילים במועדון אריאנה של אבא שוני גבריאלי, נזרקה בחבטה מרשימת הליכוד, בבחירות במרכז ב-13 בינואר. "מערכת היחסים שלי עם צדק היא כמו של אשה מוכה ובן הזוג שלה", אומרת גבריאלי. "לא משנה כמה אני מגלה שהוא לא בסדר, אני עדיין דבקה בו".

קשה לעוף מהקרוסלה?

"שלוש שנים וחודשיים ישבתי על קרוסלה שלא שלטתי במהירות שלה. הקרוסלה אכן יכולה להיות כיפית, כשזה במהירות סבירה ובכיוון הנכון. אצלי היתה נקודה שהייתי מוכרחה להגיד: זהו. או שאני ממשיכה ליפול ולהתרסק, או שאני קמה כל בוקר, מצחצחת שיניים מול הראי ויודעת מי זו ענבל. זו הנאמנות לעצמך. מה שנראה כלפי חוץ כהתעלות ופאסון, זה משהו שאת נאלצת לפתח אחרי שמאנונימיות מוחלטת את הופכת לאדם הכי מושמץ והכי שנוא במדינה".

איך את מוצאת את עצמך בתום שלוש השנים האלו בכנסת?

"יצאתי משם עם פחות ממה שנכנסתי. מת בי משהו. לא אבד, מפני שמה שאבד אולי יכול לחזור. אצלי זה מת. לגמרי. היום אני הולכת לטיפול. החיים בפרק זמן ממושך של פקפוק ביכולות שלי, עירערו אצלי משהו. חוסר האמון שיש לי כבר שנים כלפי הסביבה, התחיל להתעורר אצלי כלפי עצמי ונכנסתי למרה שחורה. לא מצאתי את הדרך החוצה. חשבתי לנסות למצוא אותה דרך נבירה בעצמי. זה יהיה קיצוני לומר שאני מחפשת להמציא את עצמי מחדש. אני רק רוצה לקלף את הגועל שנדבק בי כל השנים האלה".

אולי האשמה גם בך? אולי קפצת מעל הפופיק?

"לא ציפו ממני להיות שם, וגם אם כן, ציפו שאעשה כמה שיותר טעויות כדי שאתאים לתבנית שהדביקו לי בכל מחיר - בתו הפרחה של העבריין המהמר, זו שלא יודעת לדבר. אולי אם הייתי נראית קצת פחות נחמד, אולי אם הייתי מבוגרת יותר בכמה שנים, אולי אם הייתי בכלל גבר, עם התנאים הסביבתיים שלי ועם המשפחה, לא היו מתנהלים מולי ככה.

"באחד הרגעים הקשים ביותר שלי, בליל הבחירות בליכוד, אבא שלי ראה אותי בוכה. הוא הרים לי את הראש מהסנטר ואמר לי: 'תקשיבי טוב. תישארי עם הראש למעלה. אין לך שום סיבה להיראות כמו שאת נראית'. מה לא אמרו: שקניתי קולות, שאני לא מתאימה, שאבא שלי הוא תרומה רעה מאוד לאנושות, שדוד שלי הוא פגם גנטי, ושאני צריכה להחזיק מגש, לחזור ולמלצר".

החזקת פאסון?

"איזה פאסון? אפשר לומר שהתפרקתי לגמרי. זו היתה טבילת אש, אחת החוויות המחשלות ביותר שעברתי בחיים. אחרי הבחירות במרכז, הלכתי לישון, קמתי באחת בצהריים. הסתכלתי על הטלפון וגיליתי שיש לי 250 שיחות שלא נענו. עגול. בשלושת הימים הראשונים היו לי למעלה מ-1,000 שיחות טלפון שלא נענו".

ממי?

"מעיתונאים".

ומחברים?

"אפילו לא אחת".

סליחה?

"אין לי חברים".

נטל ההוכחה

הנייד של גבריאלי מצלצל תוך נגינת "רק אל תגיד" של מאיה בוסקילה, שיכולה לספק כאן סוג של מוטו להמשך הראיון: "לא מפחדת שוב לבד, אז אל תחזיק לי את היד. גם אם הדרך חשוכה עכשיו, אולי ארעד מקור, לא, לא תשמע אותי בוכה".

"הלללווו", היא משיבה באנפוף, "כן פיני מ'וואלה!', הכתב שלך מפחד ממני? כנראה שיש לו סיבה טובה. תגיד לו, שאם הוא רוצה שאני אכבד אותו, שלא ישקר ויאמר לי שהוא שוחח עם לירן. עכשיו, מה אני יכולה לעזור?" היא מקשיבה לשאלה מעברו השני של הקו ומסיימת ב"התשובה היא לא. יום טוב".

עכשיו שטראובר מגיח לקפה עם סרטי די.וי.די ביד. " תכירי, זה לירן. תגיד, התקשר אליך מישהו הבוקר ממדור רכילות?" שטראובר מהרהר רגע ומשיב: "אההה, כן. שאל אותי אם אנחנו נוסעים יחד". "ומה אמרת לו?", נותנת בו גבריאלי את המבט, "אמרתי לו שיהיה לו יום טוב". "יפה!", היא מסכמת.

גבריאלי, תקשורתנית מיומנת, נצמדת לרטוריקה שהתחבבה עליה מאז כניסתה לחיים הפוליטיים. היא תשוב ותנסה לשכנע שהיא נרדפת, מושמצת וכואבת "במקום הקורבני" שלה, גם אם יש מידה של הגזמה במרטירולוגיה הזו. נבירה בארכיון תגלה שגבריאלי הקפידה למכור את עצמה לציבור בגוונים רכים של מוספי נשים, עם מאפר וסטייליסט, בחסות מראיינים מתחשבים.

גבריאלי מודה שהבחירות התקשורתיות שלה כח"כית היו מדודות וזהירות, אבל טוענת שלא היתה לה ברירה, פשוט חיפשו אותה בסיבוב. "קחי ח"כים אחרים כמו אופיר פינס ורומן ברונפמן, שהעם תופש אותם כדמויות ציבור לגיטימיות. הם היו יכולים ללכת לתוכניות כמו 'פיני הגדול' או להתארח ב'ארץ נהדרת'. אני לא יכולתי, כי מראש תפשו אותי כאחת שאין לה שמץ של מושג, כילדה בעייתית שמה לה ולחברות בכנסת. לא יכולתי להרשות לעצמי להיגרר לפינות האלה. יכולתי ללכת ל'פוליטיקה', ל'משעל חם'. אסור היה לי לברוח לצדדים".

טוב, תרמת לזה בעצמך, היה משהו לא אותנטי בהתנהלות שלך מהרגע הראשון.

"התחלתי עם נטל הוכחה, שלא חל על ח"כים אחרים. ביום המגוחך הזה של הח"כים החדשים, הדבר היחיד שדיברו עליו היו מגפי השפיץ שלי. פעם ראשונה שראו אותי לייב, וזו הרדידות שמאכילים בה את הציבור. אז שאני אבוא אותנטית?"

כמה רחוק הלכת מעצמך?

"הדיון הראשון בכנסת, ביום ההשבעה, היה בנושא ננוטכנולוגיה. את יודעת מה ידעתי על זה? מה שהאחיינית שלי יודעת על ננוטכנולוגיה. והיא בת חודש. שום כלום. ישבתי מול האינטרנט, קראתי וקראתי ועליתי לנאום. להגיד לך שעשיתי עם זה משהו? שעניין אותי לטפל בזה? ממש לא. זה היה מעשה ילדותי מטומטם של 'הנה תראו, אני יודעת לדבר'. לא משנה כמה אמרו 'כל הכבוד', למדת יפה את הנושא', הרגשתי הכי אפסית. לא הייתי נאמנה לעצמי, שיחקתי לידיהם וזה דבר שלא הייתי אמורה לעשות".

אולי הכנסת היתה גדולה עלייך?

"לא רק שזה לא קרה לי, היו פעמים שהייתי מסתכלת על העבודה הפרלמנטרית והייתי מגחכת לעצמי. המערכת כל כך חולה, שלא מתאים לי להימצא במקום כל כך דוחה. במשך שלוש שנים חייתי בתחושה שאני במקום שאני לא רצויה בו. הכאב הגדול היה מה שגרמתי למשפחה שלי".

כאב גדול? הם לא דחפו אותך לשם?

"אבא חינך אותי לווינריות, אבל הוא מעולם לא שידר לי דברים כמו אולי את לא צריכה להיות שם. אמא שלי תמיד ניגשה אלי והשמיעה לי שאני בסדר, כי היא חושבת שאולי זה התערער אצלי. כשמדינה שלמה חשבה ואמרה בקול רם את ההיפך, אני מבינה איך הציבור שוכנע. אפילו אני כמעט השתכנעתי שאני נעל. מה נעל. ערדל!"

נולדו חברויות בתקופה הפוליטית?

"כלום. מראש לא היו לי ציפיות שיהיו חברויות בכלל. היחידים הם עמרי שרון ורוני בראון, שאת שניהם אני אוהבת ומעריכה ברמה האישית. או שאני ממש מהירת תפישה או שהיתר ממש חלאתיים. מהר מאוד הבנתי שצריך להסתובב בכנסת במגפיים גבוהים, להתגונן מהמוני הנחשים".

גבריאלי ועמרי שרון הגיעו לפוליטיקה בגיבוי מסיבי של המשפחה ולא ידעו להרפות בזמן. האם הביקורת הציבורית חיברה ביניהם? "שנינו ספגנו התקפות על המשפחה", היא אומרת. "אבל זה עדיין לא מה שמחבר בינינו. גם אם עמרי היה בעין הסערה, אף פעם לא התקשרתי להתנחמד. הסתפקתי באס.אם.אס. או בהודעה בביפר, שאומרת 'תדע שאני כאן'. ידעתי שזה מספיק ושזה מפגין את התמיכה שהוא זקוק לה. במצבים הפוכים הוא היה מרים טלפון ומנסה לרומם את רוחי. היינו מתייחסים לדברים שקורים לנו בציניות מופלאה".

בדיעבד, את לא מצטערת שאמרת לא לשרון, ונשארת בליכוד?

"כן, הצטערתי במיוחד כשבחנתי את מה שהוביל אותי לתשובה שלילית: שיקולים רגשיים זרים שנבעו ממערכת יחסים אישית שהיתה לי עם מי שפנה אלי בשם ראש הממשלה. מיהו?

אף אחד לא יידע אף פעם. בשעות שאחרי, היתה בי חרטה אבל אז התחילו לצאת מהלשכה כל מיני אמירות מכוערות ולא נכונות לתקשורת: שהמעבר שלי לקדימה נכשל בגלל שבאתי עם דרישות בלתי הגיוניות, לקבל תיק שר או מיקום גבוה ברשימה. לשרון היו כמה יועצי אחיתופל, ואני מניחה שהם אלה שמאחורי השמועות".

אז היתה חרטה. לאן לקחת אותה?

"גם אם היתה לי חרטה, האגו לא נתן לי לעשות שום דבר עם זה".

סוגדת לאבא

"סליחה, אולי את יודעת אם יש להם כאן קפה שחור?" פונה אליה אחד מבאי האספרסו בר. "אם להסתמך על המערכון של 'ארץ נהדרת', קפה בוץ לא תמצא כאן", היא עונה לו, מכוונת לתרבות הקפה המתוחכמת שרווחת ברשתות האספרסו החדשות. "חוץ מזה, אני אתך בטח לא אשתה. אני לא מסתובבת עם אנשים ששותים בוץ".

ציניות מתגוננת יש אצלה בשפע, אירוניה עצמית קצת פחות. בין 54 הצעות החוק שהניחה על שולחן הכנסת, היתה אחת ריאקציונרית במיוחד, שאסרה על ילדים מתחת לגיל 16 להיכנס למופעי סטנד אפ קומדי, מחשש שיושחתו על ידי מלים גסות. מתוך אותו פרץ של שמרנות, הציעה גבריאלי להגביל פעילות של אתרי פורנו באינטרנט, כשהיא מנפנפת בסכנות האורבות לאחותה הקטנה. משפטנית, דעתנית, מהוגנת, ומעל הכל, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה. כך היתה רוצה שיזכרו את פועלה כח"כ.

גבריאלי לא תודה שנעלבה מההצגה המאפיונרית שלה ב"ארץ נהדרת" על ידי אורנה בנאי. תפקידה לא להיעלב, אלא להיראות חזקה. "סאטירה זה לקחת את העובדות ולהקצין אותן כדי להצחיק", היא אומרת. "'ארץ נהדרת' לא התבססו על עובדות. אותי זה מאוד הצחיק. בשלב מסוים יצא לי להכיר באופן אישי את איל קיציס, שהוא בחור מקסים. דיברנו בצורה הכי טבעית והכי נקייה. נפלתי בהתחלה לקטנוניות של לעקוץ אותו על כל מיני אמירות ודברים שהופיעו במערכונים, הוא אמר: 'אוי, די, תפסיקי'".

את ילדה של אבא?

"לגמרי. אני סוגדת לאבא שלי. מגיל מאוד קטן היו מזהים אותי ברחוב כ'בת של' וניגשים אלי. בעידן של טרום הכנסת אבא שלי היה אדם מכובד, היו מספרים לי כמה אבא שלי תרם, נתן ותמיד הוא היה אורז בצד, מטעמי צניעות, את כל מגני ההוקרה: ממשטרת ישראל, משמר הגבול, עמותות. רק עזרה, רק לתת, רק לתרום ולעזור. הוא אכן עזר ונתן לילדים יתומים, אלמנות וכל מי שחווה מצוקה".

יש לו חברים?

"לא חושבת. אני לא רוצה שזה יישמע כאילו מערכות היחסים שהוא מנהל הן צבועות ולא אמיתיות, אבל בסופו של יום רק בודדים הם ממש חברים שלו. האהבה שלי ללבד באה לי מאבא שלי. אני לא סומכת על אנשים בכלל. זה תמיד היה ככה, וזה התעצם, שילש, ריבע ותימן את עצמו בשלוש השנים האחרונות. לא מאמינה לאנשים בכלל".

לא מתיש לחשוד כל הזמן באנשים?

"זה עול מאוד גדול. קחי את הדברים הכי בסיסיים הרי רק אם את סומכת על מישהו, תוכלי לפנות אליו בבקשה לעזרה. אני לא יכולה לבקש כלום כי אני לא סומכת. בכנסת היו לי עוזרים, חלקם מצוינים, ובכל זאת בחרתי לעשות את הרוב בעצמי תמיד נדמה לי שאני יכולה לעשות הרבה יותר טוב. זה מייגע ומעייף מאין כמוהו. זה להיות לבד כל הזמן, במקום בודד".

האם העובדה שאבא שלך הוא מודל הגבריות האולטימטיווית סיבכה לך את החיים?

"סביר להניח שכן. אני הרי בת 30 ועדיין רווקה. בואי נאמר שהרבה בחורים נפלו בדרך בגלל חוסר התאמה למודל של הגבר שאני גדלתי אתו, שזה אבא שלי".

תחושות אשם

בפברואר 2006, בתום חקירה סמויה שנמשכה יותר משנה, עצרה המשטרה את האחים ראובן ושוני גבריאלי, ואת אחיה שלומי גבריאלי, בחשד להעלמות מס ולהלבנת עשרות מיליוני שקלים מכספי הימורים לא חוקיים. העצורים שוחררו למעצר בית. ענבל עצמה השתמשה בחסינות הפרלמנטרית כדי למנוע מהחוקרים להיכנס לביתו של אביה ולהוציא משם מסמכים.

"הבלש הגיע בבוקר עם צו חיפוש, והתפתחה שיחה שהיתה מלווה בציניות וסרקזם", משחזרת גבריאלי. "היה לי ברור שהם ידעו בוודאות שאני גרה שם עם לירן, ובכל זאת הם הגיעו כדי שאני אפול ברשת כדי לתפוש כותרות. עליתי להעיר את אבא שלי, והוא ירד למטה. בנוכחות השוטרים, התעורר ביני לבין אבא שלי ויכוח. אבא שלי אמר לי: 'ענבל, את עושה טעות. עם כל הכבוד לחוק ולחסינות, את לא צריכה להשתמש בה. אין לי מה להסתיר, זה יכול לפגוע בי, את משחקת לידיהם'. תני להם לחפש מה שהם רוצים. הוא עמד על זה שאין לו מה להסתיר. אני מצדי עמדתי על כך שהם לא יזיזו עט. בכל חמישה ימי המעצר לא ישנתי יותר מעשר שעות. ישבתי ובהיתי, האשמתי את עצמי ושנאתי את כל העולם. חוץ מהבושה, מהכתם, מה נשאר מזה?"

ספק אם החסינות של חברי הכנסת נועדה למלט את הוריהם מחיפוש משטרתי, אבל גבריאלי היתה נחושה לנצל את מעמדה. "רגע, זה לא קרה בבית הורי, אלא בבית שלי", היא מתעקשת. "באותה תקופה גרתי שם, ורק שם. היו האזנות סתר, היו תצפיות, כולם ידעו שגרתי שם".

איך הגיבו במשפחה?

"הפסקתי להגיע לארוחות שישי, כי זה עורר המון תחושות אשם אצלי. לא יכולתי להתמודד, ולא כי היו מסתכלים עלי במבטים מאשימים. אבל העצב על הפנים שלהם הסגיר הכל, שלא לדבר על הימים שאבא שלי לא היה בבית. מה שמנחם אותי, זה שהיום אני מחוץ לכנסת ושלאף אחד אין סיבה להיטפל לאבא שלי".

גבריאלי משוכנעת שאביה מוכתם שלא בטובתו בפרשיות שרודפות אותו. כך קרה גם במארס 2004 כשלמכונית המרצדס שלו הוצמד מטען חבלה, שנשמט מבלי שיתפוצץ. במשטרה חשדו שגבריאלי ניצל מניסיון חיסול של משפחות פשע מוכרות, גבריאלי הבת הכחישה בתוקף.

בכתב אישום שהוגש זמן קצר לאחר מכן נטען כי שכירי חרב שהובאו מבלרוס נשלחו להתנקש בחייו של האב, על רקע סכסוך שפרץ בין גבריאלי ומשפחת אלפרון לבין שותפיהם בעסקי ההימורים באינטרנט, משפחת אבוטבול מנתניה.

"אנחנו מכירים את עצמנו", היא אומרת. "אין לאבא שלי אויבים, הוא לא עבריין ולא יהיה, ואין לאף אחד סיבה לפגוע בו. אבל הרי אף אחד לא ייתן לאמת לקלקל לו סיפור. לא ברור לי למה המשטרה צריכה לנפח פרשיות ולהמציא כדי לזכות בכותרות. ניצב דוד צור אמר: 'משפחת גבריאלי צריכה להודות לנו על זה שהיא קמה כל בוקר'. מה יצא מכל זה? תנו לי משהו, שלפחות אני ארגיש שהיה שווה, כל הסבל ועוגמת הנפש".

בשביל זה צריך להמתין ולראות אם יוגש כתב אישום.

"בוודאי שיוגש. הם חייבים. הם יעשו מעצמם צחוק אם לא יוגש".

חתלתולה פצועה

שערה מראשה של גבריאלי מתעופפת לעבר השולחן הסמוך. "קחי", משיב לה אותה בחור קירח, בנוי היטב. "בלש פרטי לא תהיה אף פעם", היא חורצת, ורוכסת את התיק. "אל תציץ", היא מבקשת, "מי שמציץ בתיק שלי מגלה בדיוק מי אני". "סיימתי שלוש שנות גיהנום", היא מספרת לצעיר המבוהל משהו. "למה? מה קרה לך?", הוא שואל. "הייתי חברת כנסת". הצעיר לוקח בחטף לגימה אחרונה, מתרומם מכיסאו, נצמד אליה ולוחש משהו באוזנה. הוא מניח כרטיס ביקור על השולחן, מציין "אני פותח בקרוב ספא. תבואי!" והולך. "את יודעת מה הוא אמר לי בסוד? 'תהיי שמחה'. זה הכי מציק לי, העובדה שאנשים מזהים עצבות בעיניים שלי".

באחד משיאיה התקשורתיים, טענה גבריאלי שהיא מוטרדת מינית בכנסת שלוש פעמים ביום, אבל בהמשך הודתה שהגזימה. לא צריך להיות קהה חושים, כדי להבחין בכישרון הפלרטוט שלה. מחמאות מגבר היא יודעת לקבל, בעיקר אם קוראים לו אריאל שרון.

"פעם הוא החמיא לי על חליפה שלבשתי, ושלא כהרגלי, הסמקתי והשפלתי מבט. הוא אמר: 'אני מצטער אם זה לא בסדר'. אמרתי לו: 'תראה, זו לא סתם מחמאה. בכל זאת ראש הממשלה הוא זה שמחמיא לי'".

ומה הוא ענה לך?

"הוא חייך ואמר: 'גם ראש הממשלה הוא גבר'".

את פמיניסטית?

"אני אשה שאף פעם לא תשב בבית, ולמרות שאני מחכה לאמהות, תמיד תהיה לי קריירה משלי. אני דעתנית, אסרטיווית, אשה חזקה, וגם אני, בזוגיות שלי, למרות כל זאת רוצה להתנהל כחתלתולה פצועה שצריכה את בן הזוג שלה.

"ספגתי המון אש מנשים, בעיקר כשהייתי יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה, כי אמרתי שאני לא מקבלת את תפישת הפמיניזם המיליטנטי, שדורש את השוויון המוחלט מתוך הנחה שקיימת זהות מוחלטת. עם כל הכבוד, ברוך השם, אני זה לא הוא, וקיימים מספיק הבדלים. יש הבדל בין אפליה פסולה להבחנה מותרת. הנה, גברים ביקשו חופשת לידה וקיבלו, וראינו כמה זמן זה החזיק מעמד".

אפשר להניח שאדריאן ריץ' לא באג'נדה שלך?

"מי?"

משוררת פמיניסטית. כתבה את "ילוד אשה", וטענה שאת לא נולדת אשה, אלא נעשית כזאת כי החברה מאלצת אותך.

"לא, לא. אני מסירה שערות והולכת עם חזיות. אשה. ועדיין אני צריכה להרוויח כמו גבר או יותר מגבר. בטח לא פחות. אל תתבלבלי: אני מבשלת, מנקה ועוזרת, ואני אוהבת לעשות את זה, אבל לא בקטע של להיות האשה הקטנה".

היא מתכננת להמשיך ללמוד משפטים, אולי לעבוד בתקשורת, "דווקא בגלל שחוויתי אותה ברוב המקרים באופן לא חיובי. אני כמעט שלושה חודשים לא חברת כנסת, ועוזבת בתחושת סיפוק על דברים שעשיתי אבל עם המון גועל נפש. האינסטינקט הראשוני שלי היה להקיא כמה שיותר, כדי שהדברים ירפו ממני. את הטיפול הפסיכולוגי התחלתי עוד לפני שהבנתי שלא אגיע לקדנציה נוספת. כנראה הבחירה שלא לעבור לקדימה נבעה מהרצון הפנימי שלא להמשיך שם, בכנסת".

עשר שנים קדימה. איך היית רוצה להיזכר?

"לא אכפת לי. שום תשובה שאני אתן לא תישמע טוב. מה אני אגיד: כמי שהצילה את החינוכית? כחברת הכנסת הצעירה ביותר? כמי שפתחה דלתות?"

ואם נערוך משאל רחוב אקראי בעוד עשר שנים, עם השאלה מי זו ענבל גבריאלי. מה תהיה התשובה?

"קזינו". *



ענבל גבריאלי. כמעט השתכנעתי שאני נעל. מה נעל. ערדל!


ראובן ושוני גבריאלי; לירן שטראובר. ילדה של אבא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו