בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צועק בלחש

ספרו של אלי ויזל, "הלילה", נמכר במיליוני עותקים בארה"ב, בעזרתה האדיבה של אופרה ווינפרי. כמה חוקרים מפקפקים בחלק מהסצינות, אבל ויזל מתעקש שאפילו השתיקות אמיתיות. בכלל, אנשים לא מבינים אותו. הוא לא הפסיק להאמין אחרי שאלוהים מת לו באושוויץ. הוא אפילו חזר להתפלל, אבל חשש שדתיים קיצוניים יתפסו עליו טרמפ

תגובות

"לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי", כתב חתן פרס נובל לשלום, הסופר אלי ויזל, בשורות הנחשבות למוטו של ספרו הראשון והחשוב ביותר, "הלילה". "לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי... לעולם". הסצינה הידועה ביותר בספר היא כנראה סצינת התלייה. שלושה אסירים, שני מבוגרים וילד קטן, נתלו במחנה בונה באושוויץ לאחר שנמצאו אצלם כלי נשק. המבוגרים מתו מיד. אבל הילד קל המשקל פירפר בין חיים למוות יותר מחצי שעה. "היכן אלוהים?" שאל מישהו מאחורי ויזל, ואילו ויזל מספר בספר שקול מתוכו ענה: "הנהו. הוא תלוי כאן על הגרדום הזה".

"הלילה" הוא ספר הזיכרונות הידוע והנמכר ביותר על השואה. בארצות הברית, שם מתגורר ויזל, נמכרו ממנו עד סוף השנה שעברה שישה מיליון עותקים. בתחילת השנה הוא היה לספר הראשון שנכנס בפעם השנייה למועדון הספר של מנחת הטלוויזיה אופרה ווינפרי. מאז נמכרו עוד 1.7 מיליון עותקים בארצות הברית. "הלילה" הוא סיפור גירושם של ויזל בן ה-15 ובני משפחתו באביב 1944 מהעיירה סיגט שברומניה לאושוויץ, סיפור החיים והמוות במחנות, וסיפורו של מצעד המוות שבסופו חלה אביו של ויזל ומת. קשה לא לקרוא את "הלילה" כספר על אובדן האמונה ומות אלוהים, אולי הירצחו, באושוויץ.

מי שגילה את ויזל הוא חתן פרס נובל לספרות מצרפת, פרנסואה מוריאק. ויזל היה אז כתב "ידיעות אחרונות" בפאריס. מוריאק מצא לויזל את המו"ל וכתב את ההקדמה לספר "הלילה", שיצא לראשונה לאור בצרפתית ב-1958. בהקדמה הזאת מספר מוריאק: "לגבי ויזל היתה צעקתו של ניטשה מציאות של ממש כמעט פיסית: אלוהים מת, אלוהי האהבה, החסד והרחמים, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב אבד לעד באור מבטו של הנער הניצב בעשן הזוועה האנושית". בטור שכתב ב-1963 הגדיר מוריאק את ויזל "ילד מיסטיקן שאיבד, או האמין שאיבד את אמונתו באלוהי האהבה והנחמה". ויזל עצמו מספר שפעם נכתבה עבודת מחקר על מות אלוהים ביצירתו.

לכן, זה היה די מפתיע כשכבר בתחילת הראיון אמר ויזל, היום בן 76, "לא כתבתי על מות האלוהים. אנשים לא הבינו אותי נכון. אף פעם לא איבדתי את האמונה באלוהים. התקוממתי נגד שתיקתו של אלוהים... היו לי שאלות ומחאות". ויזל מסביר כי "אני אמרתי שאלוהים נמצא בילד שרצחו עכשיו. רציתי להגיד שכל פעם שרצחו את היהודי ניסו לרצוח את אלוהים". לדבריו, ייתכן שאחרי השואה באמת היה מקום שיגיד "ריבונו של עולם, ביי-ביי, שלום, גמרנו. אבל מה? במקום זה התחלתי לריב אתו ואני רב אתו כל הזמן".

אנשים מפרשים אותך איך שהם רוצים ואתה לא מתערב?

"בספר הזיכרונות שלי 'כל הנחלים הולכים אל הים' יש פרק שלם שבו אני מסביר את פרשת האמונה שלי. אני אומר שיש לי אמונה פצועה, אבל היא אמונה. אני מתקומם נגד דרכי האלוהים. אבל אני פשוט לא יכול להתגרש. אני פשוט לא יכול. זה כמעט לא עניין של רצון. היה לי משבר אמונה, משבר מאוד קשה, כמובן. בשבילי השאלות נשארו פתוחות. לו הייתי אומר שאני מאמין בצדקתו וקדושתו של אלוהים, אז הבעיות היו נפתרות והכל היה כשורה. אבל אני אומר, הכל לא כשורה".

ב"כל הנחלים הולכים אל הים" כותב ויזל: "ב'הלילה' יש פסקה, המתארת תלייה של ילד יהודי שהולידה פתרון הגובל בחילול השם. חסידי הרעיון שאלוהים מת עשו שימוש בלתי הוגן בדברי כדי להצדיק את דחייתה של הדת. אבל אם ניטשה היה יכול לזעוק אל הזקן ביער שאלוהים מת, היהודי שבי אינו יכול לעשות זאת. מעולם לא ויתרתי על אמונתי באלוהים. התקוממתי נגד הצדק שלו, מחיתי על שתיקתו ולפעמים על היעדרו, אבל כעסי עולה במסגרת האמונה ולא מחוצה לה". אבל הדברים הללו לא עוררו הדים. בסופו של דבר אף אחד מספריו של ויזל לא זכה להצלחה שהתקרבה אפילו לזאת של "הלילה".

אם אלוהים לא מת נותרת השאלה, איפה הוא היה בשואה?

"אתה חושב שאני יודע? אני באמת לא יודע, ולכן אני צועק. אני צועק בלחש, כי אני לא יכול לצעוק. הקול שלי שקט מאוד. אני מדבר בלחישה וכותב בלחישה. הדתיים הקנאים אומרים שעם ישראל חטא ואלוהים העניש אותו. כשאני פוגש רבנים גדולים, אני אומר 'תגידו לי אתם מה אנחנו יכולנו לחטוא כדי להיות ראויים לעונש כזה'.

"הייתי מיודד עם הרבי מלובביץ'. שאלתי אותו איך אפשר להאמין אחרי מה שקרה. הוא אמר לי 'איך אפשר לא להאמין'. אמרתי לו 'אם אתה נתת לי עכשיו תשובה, אני לא מקבל, אבל אם נתת לי שאלה נוספת אני כן מקבל'. אין הסבר. אם אלוהים עצמו היה מופיע בחלום או בחזון והיה נותן לי תשובה, הייתי אומר שאני לא מקבל אותה. על זה אין לי תשובה. אין לי תשובה".

אתה מאמין שאחרי המוות תפגוש את אלוהים ממש?

"לא יודע. יש לי הרגשה שאחרי המוות אני אפגוש את הורי ואת הסבא שלי. הרגשה משונה. אבל להגיד שממש אפגוש את אלוהים? לא יודע".

ואם יהיה מפגש כזה?

"אני חושב שבבוא הזמן אני אשאל את אותן שאלות".

הכל אמת

סצינה מיסטית מאוד בספר "הלילה" מתרחשת לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, בעת מצעד המוות שיצא מאושוויץ. בלילה, במקום שנקרא גלוויץ, שלף יוליק, אחד מחברי התזמורת של המחנה, את כינורו וניגן קטע של בטהובן. "צליל כינור בחשכת הצריף, מקום שנערמו המתים על החיים... כיצד אוכל לשכוח את הקונצרט המוגש לקהל גוססים ומתים", שואל ויזל ומספר: "כאשר התעוררתי עם אור יום ראיתי את יוליק מוטל לידי, מת. לידו נח כינורו השבור, גווייה קטנה ונדירה". מאז הוא זוכר את מצעד המוות בכל פעם שהוא שומע בטהובן.

הבחירה של מנחת הטלוויזיה אופרה ווינפרי ב"הלילה" של ויזל למועדון הספרים שלה לא רק הביאה למכירות-שיא. היא גם סיבכה אותו בוויכוח על אמינות הספר, ובין היתר על אמינותה של סצינת הכינור. זה קרה בין היתר משום שהספר של ויזל נבחר מיד לאחר ספר הזיכרונות של ג'יימס פריי, "מיליון רסיסים קטנים" - סיפור התמכרותו של פריי לסמים ואלכוהול וגמילתו. תחקירים של אתר האינטרנט Smoking Gun גילו שפרטים רבים בספר של פריי היו בדויים. פריי נאלץ להודות ששיקר, ובתקשורת האמריקאית פרץ ויכוח על גבולות המותר והאסור לכותב ספר זיכרונות.

"הלילה" היה הספר הראשון שווינפרי בחרה למועדון שלה בפעם השנייה. הפעם הראשונה היתה לפני כעשר שנים. היו שטענו שהיא מנסה להיבנות מהמוניטין של ויזל, כדי לתקן את הנזק שגרם לה פריי. היו שטענו ששוב היא בחרה בספר שחלקו דמיון. לא היתה זו הפעם הראשונה שעולות טענות כאלה ביחס לכמה סצינות בספרו של ויזל.

בספר "כל הנחלים הולכים אל הים" מספר ויזל על מבקר הספרים אלפרד קזין, "אחד האנשים היחידים שצר לי על שדרכו נפגשה אי פעם בדרכי". ויזל מספר שקזין כתב כי "לא יתפלא אם יגלה שבדיתי מלבי את האפיזודה ב'הלילה' המתארת שלושה אסירים שנתלו ביחד". ויזל שואל: "איך הוא מעז? היו אלפי עדים. מכל הדברים השפלים שהאיש הזה כתב בחייו זה הדבר הבלתי נסבל ביותר. הוא מסייע למכחישי השואה".

במאמר שפירסם לאחרונה העיתונאי השמאלני האמריקאי אלכסנדר קוקבורן, על "הלילה", הוא דן בשאלה אם אופרה ווינפרי בחרה שוב ספר בלתי אמין. קוקבורן מתבסס בין היתר על פרופ' ראול הילברג, מחוקרי השואה הבכירים בעולם. הילברג אמר השבוע לכתבת "הארץ" דפנה ברמן שהוא משוכנע שסצינת התלייה התקיימה, אך "אני איני חושב שהיה שם ילד". הוא מתבסס בין היתר על עדות המופיעה בארכיון אושוויץ, המפרטת את שמותיהם של שלושת הנתלים ואינה מציינת שאחד מהם היה ילד. לדברי הילברג, השאלה אם היה ילד משמעותית מאוד מבחינת הקוראים הנוצרים, משום שסצינת התלייה של שני מבוגרים וילד נראית כמשחזרת את צליבת ישוע, בן האלוהים. לדבריו, "ויזל דיווח על מה שהוא זוכר, אבל האם מה שהוא זוכר נכון, זו שאלה אחרת".

ויזל עומד על כך ש"כל מה שכתוב ב'הלילה' עובדתי. אפילו השתיקה בין המלים עובדתית. חס וחלילה, בספר הזה, הכל אמת. אם כבר אי אפשר להאמין לשריד על עדותו, במה כן יאמינו?" לדבריו, היו מעט מאוד מאמרים שהטילו ספק באמינות הספר שלו. "זה חלף מהר מאוד. להיפך, היו מאמרים ב'ניו יורק טיימס' שהתקיפו את פריי על כך שבגללו חושדים אפילו באלי ויזל".

בעניין סצינת התלייה הוא אומר שפגש במשך השנים אנשים נוספים שהיו עדים לה. אחד מהם, פרד דיאמונד, "סיפר לי שהילד היה אחיו". ויזל טוען ש"הילברג אף פעם לא התעניין בעדויות של ניצולים ולא הזכיר ניצולים", וכי בשבילו מה שקובע זה מסמכים של האס-אס. הילברג טוען שהוא מעריץ של ויזל.

יש טענה שההבדל בין הגרסה המקורית של "הלילה", שנכתבה ביידיש, לגרסה הצרפתית הוא תוצאה של התאמה לטעם הקהל הנוצרי.

"זה לא נכון. לא נכון. זה לגמרי לא נכון".

מה ההבדל?

"אין הבדל. קיצור. פשוט קיצרתי. צימצמתי. פשוט צימצמתי. כתב היד שלי נדחה על ידי כל המו"לים הגדולים של צרפת. מוריאק עצמו הלך ממו"ל אחד לשני וכולם דחו אותו עד שהוא מצא מו"ל קטן, ז'רום לינדון, שעכשיו הוא התעשר. הוא קיצר ארבעים-חמישים עמודים".

ספקות הועלו גם ביחס לסצינת הכינור. השאלה במקרה זה היא, האם יכול להיות שמישהו טרח לשאת עמו חפץ מסורבל וכבד כמו כינור בתנאי הזוועה של מצעד המוות. הילברג אומר ש"אינלקטואל שאני מכיר שהיה במצעד המוות טוען שכל עניין הכינור הוא שטויות". אבל לדבריו, "אני הקדשתי לכך מחשבה רבה, וזה לא נראה בלתי אפשרי שכאשר הצעידו את חברי התזמורות, הם לקחו את הכינור אתם". ויזל: "אתה חושב שכנר לא ייקח אתו את הכינור לאן שלא יילך? מה עוד שהוא חשב שהוא הולך למחנה אחר וגם שם תהיה תזמורת".

אני זקוק לתפילה

עשרת אלפים אסירים, מספר ויזל בספר "הלילה", השתתפו בתפילת ראש השנה תש"ה במחנה בונה באושוויץ, כולל קאפוס ומפקדי בלוקים. "ברכו את אדוני המבורך", קרא החזן. "ברוך אדוני המבורך לעולם ועד", ענה הקהל, "יהי שם אדוני מבורך". לויזל לא היתה זו תפילה ככל התפילות. "מדוע, מדוע עלי לברך את שמו? התקומם כל תא בגופי. משום ששרף אלפי ילדים בקברותיו? משום שהפעיל שש משרפות יומם ולילה גם ביום השבת וביום החג?"

ויזל מספר ב"הלילה", שבאותו יום "לא התחננתי. לא יכולתי להיאנח. להיפך. חשתי עצמי חזק חזק. אני הייתי המאשים, והנאשם - אלוהים. כשהסתיימה התפילה נותר הקהל במקום שעה ארוכה וכשהגיעה שעת השינה נפרדו המתפללים זה מזה בברכת 'שנה טובה'".

האם המשיך ויזל להתפלל לאחר אושוויץ? ב"כל הנחלים הולכים אל הים" הוא מספר שב-1948, ביום שישי שבו הוקמה מדינת ישראל, הוא הלך לבית כנסת בפאריס. "רב קשיש בשטריימל משך אותי הצדה ושאל 'עכשיו אתה מאמין בנסים?' אמרתי לו שכן. 'ולא תכפור עוד בחסדה של ההשגחה העליונה?' - 'לא אכפור'. 'איש צעיר', אמר הרב, 'אתה מסתפק במעט מאוד. אתה סולח ושוכח מהר מדי'".

בהמשך הספר מספר ויזל, שבאמצע שנות ה-50, כשהיה בניו יורק, חדל ללכת לבית כנסת (להוציא בימים הנוראים) משום ש"נתקעתי במשבר דתי". הוא כותב, ש"הדבר החל במהלך ביקורי הראשון בישראל כאשר 'שכחתי' להניח תפילין בפעם הראשונה. דווקא בירושלים הקדושה והרוחנית מכל הערים הרגשתי בפעם הראשונה את הצורך למחות נגד הצדק האלוהי והעוול האלוהי".

גם אם ויזל לא התפייס עם אלוהיו, נראה שהוא כן התפייס עם טקסי היהדות ובייחוד עם התפילה. עוד לפני הראיון סיפר לי אחד מחבריו הישראלים של ויזל שהוא מתנהג במובנים רבים כאדם דתי, מתפלל, מניח תפילין. סיפרו לי גם שהוא משנה בתפילות מלים שאתן הוא לא מסכים. ויזל אומר שאם הוא התפלל באושוויץ ודאי שהוא יכול להתפלל בחוץ. "אני מתפלל כי אבא שלי התפלל, כי סבא שלי התפלל... כביכול אין לזה כל קשר לאלוהים. אבל אני לא רוצה לדבר על החיים הדתיים שלי, באמת. זה עניין מאוד אישי. אני לא רוצה שהדתיים הקיצונים יגידו, אפילו אלי ויזל מתפלל". לדבריו, "אלוהים לא זקוק לתפילות האלו. אנחנו זקוקים להן, כל אחד בשבילו. אצלי זה דבר מאוד, מאוד חשוב. אבא שלי התפלל, סבא שלי התפלל, רש"י היה מאבי אבות אבותי. אם זה היה מספיק טוב לרש"י, זה טוב גם לי".

האם אתה עדיין אדם דתי? חזרת להיות אדם דתי?

"אם אתה שואל אותי האם אני אדם דתי עכשיו כפי שהייתי פעם - לא. אם אתה שואל אם אני שייך למסגרת דתית - לא. אם אתה שואל אם אני מאמין בקיומו של אלוהים בעולם - כן. אם אתה שואל אם אני שומר על המסורת כמו פעם - לא. אבל אני משתדל, בכל אופן, ללכת בדרכי אבי. משתדל מאוד".

מה זה נותן לך?

"אני לא עושה את זה כדי לקבל משהו. זה מגדיר את עצמי בעיני. מי אני".

תפילה זו בקשה. איך אתה יכול לבקש ממי שלא נענה לך באושוויץ?

"האמת היא שיש תפילות שהיום מפתיע אותי שאני התפללתי שם במחנה יחד עם אבא שלי והאחרים. היינו קמים לפני כולם ועמדנו בתור להניח תפילין. היום אני אומר, מה עשינו? מה עשינו? לשם מה? אפילו מבחינת ההלכה לא היינו צריכים לסכן את חיינו. להגיד 'אשרינו, מה טוב חלקנו'? באושוויץ? באמת".

לא הצלחתי לקבל מויזל תשובה על השאלה מתי הוא חזר להתפלל בקביעות. אבל ב-1986, כשזכה בפרס נובל לשלום, דיווח כתב "הארץ" בניו יורק שלמה שמיר שהוא מתפלל בקביעות בבית כנסת ליד ביתו במנהטן.

מה אתה עושה ביום כיפור?

"ביום הכיפורים אני צם כל היום כמובן, ומתפלל כל היום כמו כולם, גם מתוך סולידריות עם עם ישראל. סולידריות אצלי זה לא רק עם ההווה אלא גם עם העבר, סולידריות עם כל אלה שהתפללו ביום הזה. האם אני מסכים לכל התפילות? לא. אבל אני אומר אותן. אומר אותן בכוונה".

אתה מתקן אותן?

"לא מתקן אותן, לא. לא ביום הכיפורים".

בכל זאת, יום כיפור זה יום של בקשת מחילה מהבורא.

"אני חושב שיום הכיפורים זה תהליך כפול. אני אסלח לבורא והוא יסלח לי".

כשקיבלת את פרס נובל בירכת "שהחיינו". למה?

"אני חשבתי דווקא באותו הרגע על ההורים שלי שלא זכו, עד כדי כך שלא יכולתי לדבר. זה היה אינסוף של דקה. לברך זה היה כאילו הכרתי בנוכחותם, שהם שם".

אתה נשמע כמו שבוי של הצורך להתפלל.

"שבוי בעבר. אבל, אתה יודע, אני לא מרגיש שבוי. אני מרגיש חופשי מאוד. יש חירות עמוקה מאוד בתוך המסגרת שהקמתי לעצמי. כל יום אני בוחר את עצמי להיות יהודי, בחירה רטרואקטיווית".

למה?

"כי אני לא רוצה שזה יהיה סתם שבי".

למה לבחור להיות יהודי?

"לא יודע. היו לי פיתויים לכל מיני דברים, אבל אף פעם, אף פעם, לא התפתיתי לעזוב את עמי. אף פעם לא. היה לי פיתוי בודהיסטי. למדתי בודהיזם וידעתי הכל בעל פה. היה לי פיתוי ללמוד, אבל לא להפוך לבודהיסט".

ויזל סבור שהסיבה התת מודעת לכך שהמוני צעירים ישראלים נוסעים להודו היא שההודים והפילוסופיה ההודית חפים מחטאי השואה. "שם זה טהור".

בישראל רוחניות נתפשת כחיפוש אחר שלווה ותשובות. אתה מתאר עולם רוחני שכולו פצע וחבורה.

"אבל אין לי תשובות. אין לי תשובות. אני מלמד את התלמידים שלי לשאול שאלות. אני נותן עדיפות לשאלה, לא לתשובה. כשהייתי ילד וחזרתי מהחדר, אמא שלי אף פעם לא שאלה אותי אם נתתי תשובה טובה, אלא אם שאלתי שאלה טובה".

הרוחניות שלך עוכרת שלווה.

"זה נכון, אבל אני לא מחפש שלווה. אני מחפש את האמת. שלווה זה לא היעד שלי. להיפך. בספרים שלי אני מנסה להוציא אנשים משלוותם. יש אי צדק בשלווה של אדם מול סבלם של כל כך הרבה אנשים".

הוא לא רק מתפלל, גם לומד גמרא וקבלה, אבל קבלה הוא אינו מלמד. "זה המסתור שלי, המחבוא שלי", הוא אומר ומוסיף בציניות: "כשאתה קורא שמדונה לומדת קבלה, זה סימן שלקבלה יש עתיד. כאילו אפשר ללמוד את המתמטיקה הכי גבוהה בלי לדעת לספור. יש מודה היום, מודה של קבלה. אני לא לוקח את זה ברצינות".

זה גורם נזק?

"אני לא יודע אם זה גורם נזק. זה פשוט לא לרוחי. אני גדלתי ברוח אחרת, שבה צריך לא רק להיות ראויים אלא גם מוכשרים ומוכנים ללמוד קבלה. אבל מי אני שאני אבקר אדם שרוצה ללמוד. אם זה גורם להם להתעשר נפשית, בבקשה".

בגלל שהספר קצר

ביום שבו הובאו ויזל ובני משפחתו לאושוויץ הוא סירב לאכול את המרק, למרות הרעב שהציק לו. הוא טרם הבין לאן הגיע. בשעות אחר הצהריים סידרו את האסירים החדשים בשורות. שלושה אסירים ותיקים ומחטים בידיהם קיעקעו מספרים על זרועם של האסירים החדשים. המספר שנחרט על זרועו של ויזל היה 77133-A. בשנה שלאחר מכן לא היה לו שם אחר.

הראיון נערך בלובי של מלון המלך דוד בירושלים. מדי כמה דקות עצרו לידנו אורחים והביעו את הערצתם לויזל במגוון של שפות (אבל לא בעברית) וביקשו חתימה, הקדשה או צילום. ויזל לא רק זכה ב-1986 בפרס נובל, שאותו הוא מגדיר ככבוד הגדול ביותר שהאנושות יכולה להעניק. הוא קיבל יותר ממאה תוארי דוקטור כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם. השבועון "טיים" כלל אותו לפני שבועות אחדים ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם.

מה עושה לך כל הכבוד הזה?

"זה מחמיא לי אבל איכשהו זה מביך. האמת? אני לא יודע מה לעשות עם זה. אני מעריך מאוד מה שקרה לי. להגיד שאני שונא את הכבוד? לא. אני לא רודף אחריו, כי זה משפיל. כשנותנים לי, אני מקבל ואומר תודה".

מה התשובה שאתה נותן לעצמך על השאלה למה אתה? למה דווקא אתה הפכת לסמל החי של ניצולי השואה?

"זה גם מביך אותי, באמת. יש אנשים כל כך ראויים, כמוני. המזל, המזל או הגורל. אני באמת לא יודע".

למה הספר "הלילה" מדבר לכל כך הרבה אנשים?

"כי הוא קצר. הוא קצר. אני חושב שבגלל שהוא קצר. יותר קל לתלמיד לקרוא את הספר הזה. הוא קצר".

למה ווינפרי בחרה בספר בפעם השנייה?

"אני לא יודע. היא אומרת שאחרי הפעם הראשונה היא הרגישה שלא עשתה מספיק ופתאום היא חשה שיש סכנה לשכחה. אולי השפיע גם העסק של הנשיא האיראני, שפתאום הפך למכחיש השואה מספר אחת בעולם. אין לי תשובה ברורה".

אתה רואה באיראן סכנה אמיתית?

"אין לי ספק. לא רק לישראל, לעולם כולו. האיש הזה מטורף. קלינית מטורף. הוא פשוט קלינית מטורף לגמרי. לדעתי צריך לנסות כל מה שאפשר, לחצים דיפלומטיים, כלכליים. מה שאני שומע זה שיש החלטה של האירופים, באמריקה וממשלת ישראל, מה שלא יהיה למנוע שלאיראן יהיה נשק גרעיני. למנוע בכל מחיר, בכל מחיר. איך? אני לא יודע. בכל מחיר".

מה צריך לעשות?

"לעשות כל דבר, אני חושב. מה שלא יהיה, חייבים למנוע שלאיראן יהיה נשק גרעיני. אין לי ספק. מה גם שאחמדינג'אד עצמו אמר שהפגיעה הראשונה תהיה בתל אביב. אני חושב שחובתה של ישראל לדאוג לכך יחד עם מעצמות אחרות. אני נגד מלחמה, אני לא יכול לשמוע את עצמי אומר שאני בעד מלחמה. אני לא גנרל, אבל אולי צריך לשלוח קומנדו להרוס את המתקנים. אולי להזמין את ג'יימס בונד לעזור לנו... אני אומר מתוך צחוק... אנחנו בתקופה של ג'יימס בונד".

אני לא מיוסר

בתום מצעד המוות העבירו הנאצים את האסירים לבוכנוולד. שלושה ימים לאחר שחרור בוכנוולד חלה אלי ויזל. שבועיים היה מאושפז בבית חולים, על סף מוות. "יום אחד", הוא מספר בשורות הסוגרות את הספר "הלילה", "לאחר שאספתי את כל כוחותי הצלחתי לקום. רציתי לראות את פני בראי התלוי על הקיר שמנגד. מאז הגטו לא ראיתי את פני. מעמקי הראי הביטה בי גווייה. מבטה אינו מרפה ממני".

אורי קיסרי, שהיה סופר "הארץ" בפאריס בתחילת שנות ה-50, פגש אז בתום מסיבת עיתונאים את הכתב החדש של "ידיעות", אלי ויזל. "בצאתנו לשתות כוס קפה באחד מבתי הקפה הסמוכים, הסיר את משקפיו ועיניו נגלו לי עירומות. מימי לא ראיתי עצבות כזאת", כתב קיסרי. הדבר הבולט ביותר בויזל הוא המראה המיוסר. הדיבור הלוחש רק מחזק את הרושם הזה. סביר להניח ששני הדברים סייעו להפיכתו למעין סמל חי של הניצולים.

יש בך שמחת חיים?

"כן, כמובן. אני נשוי. יש לי אשה, יש לי בן, יש לי נכד. הרגעים שאני מבלה עם הנכד שלי... אני על גל שביעי. כשאני רואה בכיתה במבט של תלמיד או תלמידה שהם הבינו, יש לי שמחה ממש. כשאני רואה לפעמים, לעתים רחוקות, שהמאבקים שלי למען זכויות האדם הצליחו לפחות לרגע אחד, יש שמחה".

יש בך משהו מיוסר מאוד ומרטירי.

"אני לא מיוסר. את ההרצאות שלי אני מתבל בהומור. אנשים מופתעים. אני אוהב להצחיק אותם. לא רוצה שיבכו. העם היהודי הוא לא עם מורבידי. אנחנו לא חיים במרה שחורה".

בשיח שלך יש המון ביטול עצמי.

"לגמרי לא. תאמין לי. יש לי אמת. אני מרגיש את האמת ואוהב את האמת. אני לא עניו כזה. אני לא מסתתר תחת ענווה. אבל אני יודע את מגבלותי. אין לי כוח כמו שחושבים שיש לי".

יש לך השפעה על דעת הקהל.

"גם זה לא. לפעמים אני כותב מאמר ב'ניו יורק טיימס'. למחרת יש מאמרים אחרים".

איך הגיל משפיע עליך?

"משפיע. אני אשקר אם אגיד שלא משפיע. אני מרגיש את עול השנים, גם פיסית וגם מטאפיסית. פעם יכולתי לבוא לישראל לפחות מיממה להרצות וכעבור שעות להרצות בניו יורק. היום אני חוצה את הים ומרגיש עייפות די מביכה. מבחינה מטאפיסית אני חי בגיל שעושים סיכומי חיים ואני עושה את הסיכומים האלה. אני שואל את עצמי הרבה פעמים, מה לא עשיתי עדיין. התשובה מאוד מאכזבת. יש כל כך הרבה דברים שעוד לא עשיתי. פירסמתי עד עכשיו 47 ספרים, האחרון על שיגעון. לפעמים יש לי באמת הרגשה שעדיין לא התחלתי, שיום אחד אני אתחיל... כשאני כותב אני אומר לעצמי תמיד, את הספר הגדול עוד לא פירסמתי... לבוא עם הסיכום הזה, אחרי שפירסמת 47 ספרים זה לא פשוט".

כלומר אתה מסכם ולא מרוצה.

"מסכם ולא מרוצה, ועוד איך, ועוד איך לא מרוצה".

מה היית צריך לעשות ולא עשית?

"אילו אמרתי מה שהייתי צריך להגיד, אני חושב שהרבה דברים בעולם היו שונים. אני חשבתי שהעדות שלנו, הניצולים, תשנה את הגורל, תשנה את העולם. אולי לא עשינו מספיק טוב".

כל החיים שלך הוכתבו על ידי השואה. היית בוחר חיים אחרים?

"ברור. הייתי נותן הכל כדי שהשואה לא תהיה. אם מישהו היה רוצח את היטלר, הייתי ממשיך לחיות בעיירה שלי".

ואם בכל זאת היתה שואה, היית בוחר חיים בלעדיה?

"משום שהיתה שואה, לא הייתי בוחר חיים אחרים. ודאי שלא".

אחת הסיבות שבעטיין הסיכום של ויזל כל כך פסימי היא העובדה שרצח העם הפך לעניין כל כך נפוץ במאה ה-20. "לדעתי, בצורה תת הכרתית מה שקרה בבוסניה, ברואנדה, בביאפרה ועכשיו בסודאן, כל הטרגדיות, הן תוצאה של מה שקרה בשואה. השואה הוכיחה שאפשר לעשות, ואם אפשר לעשות אז למה לא".

כלומר מה שהעולם למד מהשואה...

"שאפשר, כן. הרוצח למד שאפשר".

צריך לקלוט פליטים

בישראל יש ויכוח אם לקלוט פליטים מדרפור. מה עמדתך?

"אנחנו כיהודים חייבים לעזור לא רק ליהודים. אני הייתי פליט ולכן אני בעד קליטת פליטים. כשישראל היתה המדינה הראשונה שקלטה את 'אנשי הסירות' מווייטנאם, מאוד הערכתי את זה. ההיסטוריה בוחרת כל פעם בירה לסבל האנושי ודרפור היא היום בירת הסבל האנושי. ישראל צריכה לקלוט פליטים מדרפור, אפילו מספר סמלי".

עם זאת ויזל מדגיש ש"אני לא מותח ביקורת על ישראל. אני לא חי בארץ, ואני מרגיש שאם כל כך אכפת לי מה שקורה בישראל, יכולתי לחיות כאן. אם קורים דברים שאני באמת חושב שזה הגבול, אז אני לוקח מטוס בא לישראל, דופק בדלתו של ראש הממשלה ואומר מה שיש על לבי. אבל לצאת במאמר ב'ניו יורק טיימס' ולתקוף את ישראל אני לא מוכן". במסגרת מערכת היחסים הזאת, שמאפשרת לו לדפוק על דלתו של כל ראש ממשלה ישראלי, גם עבר ויזל על טיוטת הנאום שנשא אולמרט בקונגרס האמריקאי, והעיר את הערותיו.

אחד הרחובות המקיפים את המכללה למנהל בראשון לציון קרוי על שם ויזל. הוא אחד האנשים המעטים שזכו לכבוד הזה בחייהם. האם זה אומר שויזל זוכה גם בציבור הישראלי לכבוד והערכה? ממש לא. ביום רביעי שעבר חיפשתי את "הלילה" בחנויות הספרים של תל אביב. נאלצתי לעבור חמש חנויות עד שמצאתי חנות שבה היה עותק. רוב המוכרים לא הכירו את הספר. "כשהייתי כתב 'ידיעות אחרונות' וכתבתי יום יום הייתי יותר ידוע בישראל מאשר עכשיו", אומר ויזל. "זאת אומרת, 'ידיעות אחרונות' יותר חשוב מאשר פרס נובל".

אולי אתה נתפש כמשהו אמריקאי מאוד?

"אולי אני מייצג להם את השאלה איך זה שאדם כמוני לא בא לחיות כאן. זו שאלה טובה ואין לי תשובה על זה. הם חושבים שאדם כמוני צריך לשבת כאן. הייתי יכול, אני חושב, לקבל משרה באוניברסיטה כאן. אולי הייתי חוזר ל'ידיעות אחרונות'".

יש טענה שרווחת כאן מאוד, שמזהה אותך עם מה שמכונה "שואה ביזנס".

"זה טיעון נורא. אם יש טיעון בלתי צודק ופוגע, זה הטיעון הזה. מה לעשות? לשתוק. אולי בגלל הטיעון הזה כתבתי רק ארבעה ספרים על השואה מתוך 47. טיעון כזה עושה עוול לכל מי שעוסק בנושא השואה. זה דבר שאי אפשר לענות עליו. מה אפשר לענות?"*

עזרה בתחקיר: דפנה ברמן



אלי ויזל. השואה הוכיחה שאפשר לעשות, ואם אפשר לעשות אז למה לא


אלי ויזל ואשתו מריון בישראל, 1997. יש בי שמחת חיים, כמובן. אני נשוי, יש לי בן, יש לי נכד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו