שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תעודת ההטבלה של בן האדמו"ר

בארכיון הלאומי בבלארוס נמצאו מסמכים המוכיחים כי בנו הצעיר של מייסד חב"ד התנצר, פרשה שהחסידים ניסו במשך שנים לטשטש ואף להכחיש. מסמכים אלה, לצד פרשות נוספות שהסעירו את החסידות, מופיעים בספרו החדש של הפרופ' דוד אסף, המטיל ספק ביכולת ההישרדות של חב"ד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יאיר שלג

הפרופ' דוד אסף, מהבולטים בחוקרי החסידות בימינו, מקפיד לעסוק בעבר החסידי ולא בהווה. ובכל זאת, מניסיון מחקריו יש לו עמדה ברורה לגבי המשבר הפוקד את החסידות הבולטת ביותר בדור האחרון, חסידות חב"ד, מאז מות הרבי מלובביץ', לפני 12 שנים.

"חב"ד זה 'מקרה מעבדה' של חסידות גדולה שמנסה לתפקד ללא אדמו"ר", אומר אסף, ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. "זה דבר ללא תקדים, חוץ מברסלב, אבל ברסלב היתה קבוצה קטנה, שגם לא היתה לה מסורת של שושלת אדמו"רים (ר' נחמן, מייסד החסידות, היה האדמו"ר היחיד שלה, י"ש). בינתיים, בחב"ד מצליחים איכשהו לתפקד, גם בגלל החוכמה של הרבי, שיצר מנגנון אדיר של שליחים שפועלים גם בלעדיו, וגם משום שיש להם המון מה להפסיד. זו הרי תנועה ענקית עם נכסים אדירים. אבל הבעיה היא הדור הבא: איך יצליחו להנחיל את מורשת החסידות לדור שלא הכיר את הרבי. לכן אני מעריך, שאם לא יצליחו להתעשת ולבחור רבי בתוך עשר שנים, הסיפור של חב"ד ייגמר. למשיחיסטים (המאמינים שהרבי הוא המשיח, י"ש) אולי יהיה יותר קל לתפקד בלעדיו, אבל לאחרים זה בוודאי קשה, וכבר היום אפשר בעצם לדבר על פילוג, כולל משפחות שלא מתחתנות זו בזו ויצירת מנהגים שונים בין הקבוצות".

את הקושי למנות אדמו"ר חדש מייחס אסף "קודם כל למלכוד המיסטי שהרבי עצמו תקע בו אותם, כאשר דיבר על 'הנשיא השביעי' (כינויים של אדמור"י חב"ד הוא "הנשיא", י"ש), כלומר הוא עצמו, כנשיא האחרון. מעבר לכך, לרבי עצמו לא היו צאצאים וגם בין החסידים אין מועמד בולט שיכולים להסכים עליו. אילו היה כזה, היה יותר קל לעשות איזה פלפול על דברי הרבי ובכל זאת למנות יורש. מה שמעניין זה מה חשב הרבי עצמו, איך חשב שהחסידות תמשיך אחריו. לדעתי, הוא פתר לעצמו את השאלה בכך שבאמת האמין שהוא המשיח, ולכל הפחות שהעידן שלנו הוא עידן משיחי וממילא השאלה לא קיימת. אחרת, קשה להבין איך אדם חכם כמותו חשב שהחסידות תימשך".

אילו היה אסף מרשה לעצמו לעסוק גם בהווה, היה בוודאי כולל את המשבר הנוכחי בחב"ד בין פרקי ספרו החדש "נאחז בסבך - פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות" (הוצאת מרכז שז"ר). גם כך זה אוסף מרתק של שבעה פרקים שכל אחד מהם דן במשבר אחר שהסעיר את עולם החסידות, דווקא בשלבים היותר מאוחרים וממוסדים שלה (המאה ה-19 וראשית המאה ה-20).

הסקופ הגדול של הספר קשור לפרשת התנצרותו של משה, בנו הצעיר של מייסד חב"ד, ר' שניאור-זלמן מלאדי. הפרשה ידועה וטופלה לא מעט בעבר, בוויכוח חריף בין המשכילים ואחריהם החוקרים האקדמיים, לבין חסידי חב"ד, שניסו לטשטש ואף להכחיש את הסיפור. הגילוי של אסף אמור לשים קץ לוויכוח. לפיו, בשנים האחרונות איתר הפרופ' שאול שטמפפר מהאוניברסיטה העברית שני תיקי מסמכים הקשורים לפרשה, בארכיון הלאומי של בלארוס. בתיקים נמצאו, בין היתר, מכתב של משה לכומר בעירו, אולה, ובו בקשת ההתנצרות, תעודת ההטבלה שהוכנה לו, וכן מכתבם של שני אחיו לראש הכנסיה הקתולית ברוסיה, שבו הם מודים שאחיהם חולה נפש ומבקשים, לאור זאת, לבטל את ההתנצרות כצעד שנעשה שלא בצלילות הדעת ומתוך ניצול מחלתו (תיאור שאסף מסכים לו).

מכות והלשנות

פרק אחר של הספר, שנוגע גם להווה, עוסק ברדיפתם של חסידי ברסלב על ידי חסידויות אחרות, במאה ה-19. הרדיפות האלה, שכללו גם מכות, איומים ברצח והלשנות לשלטונות, מתוארות על ידי ההיסטוריון רפאל מאהלר, כעולות בחומרתן על רדיפות החסידים על ידי מתנגדיהם, תלמידי הגאון מווילנה. מדהים לגלות שהרודפים והמחרימים כלל לא ראו צורך לנמק את הרדיפה. אסף אומר שהנמקה כזאת הופיעה רק לאחרונה, בקונטרס שכתב רב מצפת בשם ירמיהו כהן, המבקש לחדש את המאבק בברסלבים, "ולראשונה הוא מנמק את המאבק בכך שהברסלבים לא מוכנים לקבל מרות של אף אחד מגדולי הדור".

מדוע, אם כן, כיום לא רודפים את הברסלבים כבעבר, אף שנוכחותם גדולה מאי-פעם? לדברי אסף, "זה חלק מתהליך ההפרטה שעובר גם על העולם החרדי. העולם הזה מתפצל לאינסוף קבוצות, ואף אחת לא יכולה לשלוט בחברתה. אפילו אם מישהו היה מוציא חרם, איזו יכולת היתה לו לאכוף אותו?"

בפרק אחר מעלה אסף את סיפורו של "החוזה מלובלין", מבכירי תנועת החסידות בדור השני שלה, שנפל באופן מסתורי מחלון ביתו בשמחת תורה, ומת כעבור תשעה חודשים של ייסורים ממושכים. "המשכילים", שהיה להם עימות ממושך עם החסידים, טענו ש"החוזה" נפל לאחר שהשתכר בחג. החסידים תיארו את הנפילה כנובעת מהתמוטטות נפשית לאחר כישלון מאמציו להביא את הגאולה. אסף מעלה את ההשערה, שהנפילה לא היתה אלא ניסיון התאבדות. הוא מבסס את ההשערה על דיווחים במקורות חסידיים, על ניסיון התאבדות קודם של "החוזה" ועל אישיותו הדיכאונית בכלל.

מרגש במיוחד הוא סיפורו של ר' יצחק נחום טברסקי, בנו של האדמו"ר משפיקוב, שנשלח להינשא לבתו של האדמו"ר מבעלז, שאותה לא פגש מעולם לפני נישואיו. הנישואים הכפויים דיכאו אותו מאוד, במיוחד לאור העובדה שנחשף כבר, בעיקר באמצעות אחיותיו, לעולם ההשכלה החופשי. וכך, זמן קצר לפני שיובל לחופה, כתב טברסקי מכתב ארוך, מעין וידוי, לסופר המשכיל יעקב דינזון שהיה מיודד עם אחותו, שבו פירט את שנאתו לעולם הסגור והחשוך שבתוכו הוא חי: "הוגה אני דעות חופשיות, ונאלץ אנוכי לשמור כל דקדוק קל של חומרות אבותי. בעל טעם טוב אנוכי, ואוהב את היופי, ומוכרח אני ללבוש בגדי פראים (...) נוסף על החומרות והגדרים שכל יהודי מוקף בהם למדי, ישנם בבעלז עוד חומרות אחרות וסייגים אחרים (...) והמנהגים האלו, כה פראים המה, כה גודרים ומפריעים את מהלך החיים החופשי, עד אשר לא יתואר איככה אפשר לאיש - לו גם לאיש אשר כמוני, הרגיל במנהגי חיים משונים (...) - לחיות בתוך אטמוספירה מחניקה כזאת".

משפחות אצולה

את אחד מסיפורי ההתפקרות המסעירים ביותר אסף השאיר מחוץ לספר. מדובר בסיפורו של בערניו, בנו של מייסד חסידות רוז'ין, שלאחר מות אביו נהפך לאדמו"ר בעיירה לאיובה. הוא שנא את תפקידו והחליט לפרוש ממנו, אבל החסידים לא ויתרו. הוא נחטף והובא לחצר החסידית בסדיגורה, כדי ששם "ישכנעו" אותו, אך שוחרר מכלאו בידי משכילים מקומיים.

הוא עבר לביתו של המשכיל הד"ר יהודה לייב רויטמן בעיר צ'רנוביץ, ושם חילל שבת, אכל טריפות ופירסם מכתב גלוי בעיתונות היהודית, שבו הצהיר על אהדתו להשכלה ועל הסתייגותו מהחסידות. הפרשה הסעירה את יהדות מזרח אירופה, אבל בסופו של דבר, בערניו עצמו כנראה לא עמד בפרידה מבית גידולו. הוא חזר מושפל לבית אחיו, האדמו"ר מסדיגורה, ושם חי בבדידות עד מותו, ב-1876. אסף אומר, שלא טיפל בפרשה הזאת משום שהוא מתכוון להקדיש לה בעתיד ספר שלם.

אסף דוחה טענה שמן הסתם תעלה (לפחות בקרב החסידים, אם לא אצל עמיתים באקדמיה) על אופיו "הצהוב" של מחקר הבוחר להתמקד בסקנדלים של תולדות החסידות: "יש כאלה שעוסקים בהגות החסידית. אני היסטוריון חברתי, שעוסק במציאות היומיומית של החיים, והיא כוללת גם אירועים מביכים. נכון שאני נמשך לדרמה, אבל זה לא 'אדם נשך כלב', אלא 'כלב נשך אדם' - חלק מהחיים".

לרבים מהמשברים המתוארים בספר יש מכנה משותף בעל משמעות חברתית. אלה משברים שעוברים בני אדמו"רים עקב המתח שבין הציפיות הגבוהות של הקהילה ואישיותם שלהם. אסף מצטט בעניין זה את החוקר המנוח דב סדן, שביקר בקיבוץ מרחביה של "השומר הצעיר", זיהה שם צאצאים רבים של אדמו"רים ותהה על פשר הדבר.

ההסבר של אסף לתופעה מורכב: "קודם כל, ביתו של האדמו"ר הוא הגורם הפחות מפוקח בחצר החסידית. החצר מפקחת על החיים של כולם, אבל על ילדי האדמו"ר פחות מפקחים. הם גם זכו לחינוך שונה משאר ילדי החצר, ולפחות באוקראינה מדובר בחינוך פתוח יותר. נקודה שלישית היא שבניגוד לשאר אנשי החצר, הם מכירים אותה 'מבפנים', לא רק בהילת הקדושה אלא גם את התפרים - את מאבקי הכוח, את הרכילויות - והדבר שהוא כנראה החשוב ביותר: משפחות האדמו"רים הן 'משפחות אצולה', לא פעם עם נכסים רבים שיוצרים מאבקי שליטה, ועם מאבקים בשאלה מי יהיה היורש, מאבקים שרק לאחרונה נתקלנו בהם בחסידות סאטמר. מצד שני, משלב מסוים בחסידות מזרח אירופה נוצרה מסורת שגם מי שלא ממשיכים את אביהם בחצר שלו, מקימים חצר משלהם בעיירה אחרת. זה יצר לחץ אדיר על הבנים, גם כאלה שלא התאימו בעליל לתפקיד אדמו"ר ולא בהכרח הוכשרו לכך".

אחד הדברים הבולטים בספר הוא תיעוד המאמץ של "היסטוריוני החצר" החסידיים לטשטש את המשברים, להתעלם מהם ולעתים אף להכחיש אותם לחלוטין. כך, למשל, המאמץ היצירתי במיוחד של האדמו"ר הלפני אחרון של חב"ד, הרב יוסף-יצחק שניאורסון (הרי"צ), שתיאר את פרשת משה המתנצר כעלילת גבורה שבה אולץ משה לעמוד בוויכוח עם כמרים. הוא ניצח בוויכוח, אך בשל כך הוחלט להגלותו. הוא אמנם הצליח להימלט, אבל נאלץ להסתתר עד מותו (כך מוסברת התנתקותו מהמשפחה).

אבל "הזהות של החסידים היא לא העבר היהודי הכללי אלא הסיפור של החסידות המסוימת שלהם, ולכן אין להם בעיה לספר על משברים של חסידויות אחרות כדי להגן על שלהם", אומר אסף. "אחרי שפירסמתי בעבר את הווידוי של טברסקי, שבו הוא מבקר בחריפות את בעלז, פנה אלי מישהו מהחצר והציע לי שיעביר לי כל חומר שארצה, רק שלא אתעסק עם בעלז".

חסידים מן השורה לעומת זאת מוכנים לספק מידע חשאי גם על החסידות שלהם. "יש כאלה שמאוד אוהבים את זה. ברגע שחיידק ההיסטוריה וחיפוש האמת נגע במישהו, זה לא יעזוב אותו. אין להם גם הרבה הזדמנויות לבידור, אז סיפורים כאלה הם האקשן שלהם. מבחינה זו, הרבנים שהתנגדו להשכלה צדקו. כי ההשכלה זה כמו ארס: ברגע שהוכשת, אתה אבוד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ