בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היפה והשמנה

מאחורי שמחת החיים וההומור, השחקנית עירית קפלן אינה מתאמצת להסתיר את העובדה שממדי גופה מעידים על מחלה שנולדה ממשבר נפשי, בדומה לרזות שמרעיבות את עצמן. כשתחלים, היא משוכנעת, הקילוגרמים העודפים פשוט ינשרו מעצמם

6תגובות

על השולחן נערמות שתי ארוחות בוקר מפוארות: שלוש ביצי-עין לכל אחת, לבנה עזים, גבינת פטה, סלט ירוק עם עגבניות שרי, נתחי האם מטוגנים קלות, סלסלת לחמניות, קרואסונים קטנים ופריכים ובריוש תוצרת בית. הים התיכון הזה, שנשקף מהויטרינה, וריח המלוח על המים, פותח לשתינו את התיאבון.

אולי נקרא לכתבה "שתי נשים שמנות"?

"השתגעת?" נזעקת עירית קפלן. "בשום פנים ואופן לא. את 'מלאה', את לא 'שמנה'. מה את לובשת, 44? 46? זה בתחום הנורמה, מותק. יש כאן סדר ונא להקפיד על הניואנסים: יש אשה מלאה; יש אשה שמנמנה; יש שמנמונת; יש עגולה; עגלגלה; רחבה; גדולה; בריאה; עסיסית, דשנה; שמנה; שמנה פרה; שמנה דבה; לכל שלב יש הסטטוס שלו, ואת אל תידחפי בבקשה למועדון שעוד לא הגעת אליו".

הקולות והצחוקים מושכים תשומת לב, לקפלן אין שום בעיה עם זה, להיפך. המסעדה היא במה ככל במה, היא במגרש הטבעי שלה. בדרך אל המסעדה הגיבה קפלן בקריאות התלהבות רמות למראה חנות לאבזרי מין, וגילתה שיש לה עוד מעט יומולדת ושהחברים והחברות קונים לה ויברטור במתנה. אין לה בעיה לדבר על סקס ("או-ה-בת, מ-אוד. תכתבי") ולא, אין לה שום בעיה עם איך שהיא נראית בעירום ומה יגידו על הצמיגים. אם היא כבר נכנסת עם מישהו למיטה, היא אומרת, זה אחרי כל השטויות והקשקושים. אז היא לגמרי חופשייה ומשוחררת, ותבצע בשמחה, עם אור, בלי אור, גם מופע סטריפטיז למענו, ובמלים שלה: "אז החיה יוצאת".

שבוע לפני כן, על במת הקאמרי, היא מרגשת בכאביה ובעלבונה. היא גם מצחיקה עד דמעות עם הומור עצמי סרקסטי, קצת כפייתי. קשה לא להישבות בקסמיה של האשה הגדולה, היפה, הרגישה והשנונה, המחפשת אהבה בהצגה "שמנה". אי אפשר לא להוקיר את אומץ הלב של עירית קפלן בתפקיד הלן, המופיעה כך, בבגד ים, בקומבניזון שקוף, חשופה פיסית ורגשית.

כשההצגה נגמרת, נשים בקהל רוצות לעלות על הבמה ולהחטיף סטירת לחי לטום (מיכה סלקטר) - בן זוגה של הלן, שאוהב אותה אבל גם מתבייש בה, ונוטש אותה לבסוף רק בגלל מידות גופה; ולטלטל באותה הזדמנות גם את קרטר (יפתח קליין), החבר של טום, ששותה לו את הדם על כך שהוא מעז לצאת עם "בהמה שמנה".

המפלט של הלן הוא ההומור. גם של עירית קפלן - אשה גדולה ("מטר שבעים ושלוש, ולא בטוח שאמרתי בעניין הזה את המלה האחרונה"), בעלת חזה שופע ומחשוף חצוף ("זה עושה טוב מאוד את העבודה בלהעביר את תשומת הלב מהתחת"), לבושה ג'ינס עם קרעים וטוניקת סטרפלס מבד הודי דקיק ("מותק, יש עלי. אני דוגמנית הבית של 'רובנס', ידעת?"), שבורכה בפרופורציות טובות ("בדייטים באינטרנט אני כותבת: דמיין ברבי - עכשיו תגדיל").

נקמה בבת ים

"קרה לך שמוכרת בחנות בגדים העיפה בך מבט כשנכנסת, וצעקה אלייך בקול הפרחי שלה, 'גברת, אין לך מה לחפש פה, אין לנו פה שום דבר במידה שלך'? - לא, נכון? אז לי זה קרה". זה היה לפני יותר מעשר שנים, בחנות בגדים בבת ים, עיר הולדתה. עירית קפלן התייצבה מולה בזקיפות קומה וחזה, ונעצה בה את "המבט הרע" שירשה מאמה ("רק שכשאמא שלי נועצת אותו אתה אומר לעצמך, טוב, שיהיה כבר מכות חשמל, עדיף"). היא אמרה לבעלת החנות לאט וברור: "חבל שאמרת את זה. אמא שלי היא עיתונאית שכותבת על צרכנות וביקורת חנויות במקומון הכי חשוב של בת ים. ביום רביעי הקרוב את תקראי מה דעתה על בעלת חנות שאומרת ללקוחה את מה שאת אמרת לי".

היא הסתובבה ויצאה מן החנות. המוכרת מיהרה אחריה החוצה, ודידתה בעקבותיה מרחק רב למדי, כשפיה מרעיף התנצלויות ובקשות סליחה. "זה היה מזמן", קפלן מתענגת על נקמתה המתוקה, "אבל החוצפה שלה היתה באמת משהו. אפילו לא הייתי שמנה אז, רק קצת מלאה. מה זה העסק שלה, המידה שלי, ואולי בכלל נכנסתי לחפש מתנה?"

איך זה נגמר?

"זה לא. לדעתי עד עכשיו, כל שבוע היא מדפדפת בחרדה איומה בדפי המקומונים".

בחיים, כמו בהצגה, יש לה צורך לתת מופע סטנד-אפ. בחיים, שלא כמו בהצגה, קפלן הרבה יותר מגוונת ומעניינת מהלן, הדמות השטוחה במקצת מהמחזה שכתב ניל לאביוט. דימויה הראשוני אמנם מתריס, "אני אשה שמנה, יפה, שחיה טוב, לא עושה חשבון לאף אחד", אבל די מהר מתקלפות מאליהן השכבות העליונות ומתגלים החלקים הלא שלמים, המיוסרים.

עירית קפלן לא עושה מאמץ להסתיר, לא את קווי המתאר של גופה, לא את רובדי הדיכאון, החרדה, המקומות הזקוקים לדבריה, לטיפול. "עליתי במשקל בעקבות משבר נפשי, שפקד אותי אחרי פרידה. שקעתי לתוך דיכאון וחרדה, ונהפכתי לאשה עם הפרעת אכילה, נקודה. ברור לי שזה בא ממצוקה נפשית, וזה ייפתר רק אחרי שהמקום ההוא בתוכי יתרפא. זה סוג של מחלה, שנדרש לה טיפול. כל החתיכות הרזות שאני פוגשת, שמרעיבות את עצמן, עומדות מול הראי ואומרות 'אויש, יש לי בטן נוראית, אני חייבת לרדת שניים-שלושה קילו' - הן חולות לא יותר ולא פחות ממני. זאת מחלה 'כאילו' הפוכה משלי, אבל זה אותו הדבר".

כמו שאסי דיין אמר בשבוע שעבר, "כולנו חולים, החיים הם מחלה חשוכת מרפא שבסופה כולם מתים ממנה"?

"כן, משהו כזה. יש ימים שאני מסתכלת במראה, רואה אשה יפה, גדולה, סקסית, אומרת לעצמי 'את נהדרת' ויוצאת החוצה כמו מלכה. יש ימים שאני מסתכלת באותה מראה, ופתאום צצה מולי איזה שמנה מגעילה. אז, אני רוצה להתבצר בקונכייה שלי ולא לזוז מהבית. ומה הכי מטורף? שמה שמבדיל בין הימים האלה לאלה, יכול להיות קילו אחד או שניים. זה לא שירדתי את העשרים-שלושים קילו שאני אמורה לרדת, כן? כו-לה הייתי לפני מחזור, יצאה לי טיפה בטן יותר מהרגיל, זהו. קטסטרופה. אסון".

ואז, מה?

"כלום. זה עובר, אני חוזרת לעצמי, לממדים הגדולים הרגילים, אבל פחות קילו וחצי, נניח, מסתכלת בראי - מגה קוסית".

בולבה וזניידוך

הקריירה שלה בנסיקה. גיל 33 מוצא אותה במקום טוב באמצע. בקאמרי, מדברים עליה האנשים הקובעים כשחקנית מוכשרת, מבטיחה, שלא מפסיקה להפתיע. צופים לה גדולות. היא שש שנים על חוזה אצלם. מאחוריה תפקידי אופי במחזות קלאסיים כמו "חלום ליל קיץ", "כטוב בעיניכם", "עוץ לי גוץ לי", "רווקים ורווקות" של חנוך לוין ועוד. מי שלא ראה את רמי ברוך, "זניידוך" של לוין, משופד (ברקטומו) על אצבעה של עירית קפלן, הלא היא "בולבה", כשהוא צווח כתרנגול שחוט, לא ראה מימיו בתיאטרון סצינה ביזארית מטורפת: היא נחושה בדעתה לענג אותו, מאחור. הוא מבועת. "חמוד שלי", מתגרה בו בולבה - האשה הגדולה מהחיים, הישר מחלומותיו של לוין - "אתה לא תוכל להתכופף לקשור שרוך, בלי שאכניס לך אצבע", וזניידוך המבועת נס מפניה כל עוד רוחו בו.

בין לבין היא עושה תפקידים בטלוויזיה, משחקת את יפית, אהובתו של אחד הכדורגלנים בטלנובלה "האלופה" בהוט, ובסדרה "ראש גדול" בערוץ הילדים של יס. היא מתגוררת במרכז תל אביב בדירה משלה, שאותה היא חולקת עם אלכס, חתולתה הג'ינג'ית האהובה. בוגרת בית הספר לאמנויות הבמה, בית צבי, שם זכתה במלגות הצטיינות שלוש שנים ברציפות. עמרי ניצן, באחד ממסעות הציד שלו, שלף אותה משם אחרי שצפה בה בתפקיד שעשתה בשנה השלישית. יותר מכל, היתה רוצה עכשיו עוד תפקידים בהצגות של לוין. "זה פשוט זה", היא אומרת. שתי שחקניות שלוין אהב מאוד, זהרירה חריפאי ותיקי דיין, אהובות גם עליה במיוחד ומהווות בשבילה את המודל שאליו היא שואפת להגיע בעתיד.

למה דווקא חנוך לוין?

"הו, ההומור השחור שלו. שחיטת הפרות הקדושות. הדיוק שלו בתיאור חולשות האנוש. תפלות החיים. היכולת שלו לזקק לתוך הטקסט עליבות, אהבה, בדידות, כמיהה, קנאה, יאוש, פחד מוות, להגדיר את הסבל האנושי בצורה קומית".

ואף פעם לא הרגשת אצל לוין כמו "שדחת" - השילוב האולטימטיווי שאחד מגיבוריו יצר להגדיר אשה - שדיים פלוס תחת?

"אז מה. נראה לי שאין אשה שלא הרגישה פעם ככה. יש את 'שדחת' ויש את האשה המופלאה שבתוכנו. בכל מקרה, כשחקנית, הוא מציב את האתגר הכי גדול. אצל לוין את נדרשת למשחק מינימליסטי, כמעט לא לעשות כלום, בעצם. הטקסט שלו הרי עושה הכל. הוא כל כך גאוני, שזאת הזדמנות נדירה לעשות מה שפחות, לשחק דמות הכי אפרורית, ובכל זאת, שתצא גדולה מהחיים. הדמות הלוינית, גדולתה בקטנותה. אם את מצליחה למצוא את המקומות האלה בתוכך, ולהביע את זה באופן מדויק, זה... בום. פיצוץ על קולי. זיקוקי דינור".

מחלה מידבקת

יש לה תחושת החמצה חריפה על שלא הספיקה לעבוד עם חנוך לוין בחייו. היא מקווה שעוד ייצא לה לשחק במחזות שלו. בינתיים, "שמנה" של ניל לאביוט הוא בלי ספק קפיצת המדרגה המשמעותית ביותר בקריירה שלה.

למה בעצם הסכמת לעשות את התפקיד הזה?

"הסכמתי? רציתי. פינטזתי עליו, התפללתי שיציעו לי אותו".

וכל כך למה?

"ידעתי שזה תפקיד נפלא בשבילי. אני בעד להוציא מכל אחד את המיטב, מבפנים, מהקישקעס. התוודעתי למחזה כשהוא רץ בניו יורק. אמרתי לעצמי, אם כבר, במקרה, אני שמנה, ואם כבר במקרה אני שחקנית, ואם כבר במקרה יש תפקיד ראשי על שמנה מסוגי, עם נופך קומי, דרמטי, זה כנראה נתפר בשבילי".

לא חששת מהעלבון שגלום בזיהוי הזה?

"לא. הלן היא אשה צעירה, סקסית, שנונה, יפה, לא איזו מוכת גורל. הדבר היחיד שמונע ממנה את האושר, לדעתה, הוא עודף המשקל שלה. הבנתי שיש לי הזדמנות להגיד כאן משהו אמיתי, מבפנים. לשחק את עצמי, לא רק לשחק".

להגיד מה?

"שזה מעוות. שזה לא הוגן. שמוכרחים למצוא את הדרך לצאת מהמלכוד של אידיאל היופי המערבי החולני. שאנחנו חייבות להשתחרר מהכניעה לעולם הגברים ולמושגים שלהם. המסר של לאביוט עצוב מאוד. כי טום, למרות שהוא אוהב את הלן, פשוט לא מסוגל להתגבר על הדעות הקדומות, ועל הלחץ החברתי. עם עצמו, הוא מצליח עוד איכשהו להסתדר עם זה. אבל מול הלעג ותחושת הפדיחה על יד החברים, הוא נשבר. זה נורא עצוב".

כן, בסדר, אין פה חדשות מרעישות, את יודעת?

"אז מה. בגלל שזה 'ידוע' לא חשוב לעסוק בזה? כל אפליה חברתית וכל עוול מול מישהו שהוא חריג או 'אחר', ראויים שנעסוק בהם, שוב ושוב, ממקומות חדשים ומזוויות חדשות. העוצמה הדרמטית של המחזה היא דווקא בעובדה שהלן 'עוברת' מכל הבחינות, מעוררת אהבה ותשוקה אצל גברים 'שווים', מקבלת את עצמה וחיה עם עצמה די טוב. ובכל זאת, ברגע האמת, כל זה לא מספיק. הקודים החברתיים מצליחים להרעיל את טום, ולהביא אותו להתכחש לרגשות. זה מעליב. זה נורא. טום וקרטר מאירים את התפישה הגברית הרדודה, השטחית, במערומיה עד הסוף".

למה את נטפלת דווקא לגברים? ג'יני, בהצגה (החתיכה, ההיסטרית, המכורה למכון כושר), לא יותר טובה מהם. מיליוני נשים בעולם מרעיבות את עצמן, מענות את גופן, שונאות את המראה שלהן, מנסות להיות רזות, משתפות פעולה עם מודלים מטורפים של יופי ורזון, לא?

"ברור, המחלה מידבקת. אבל אנחנו יודעים מי התחיל: מעצבי האופנה שאהבו, תמיד, גברים. המודלים שלהם היו נערי טוויגי, יצורים נטולי שדיים ואגן נשי, נעריים, בטח לא נשים, והשאר כבר היסטוריה. מאז המחלה רק משנה צורה, ומתעדכנת, אבל לא נעלמת".

והלן, היא לא חולה? סגידה לרזון ולהרעבה עצמית היא מחלה, וסגידה לאוכל ולהשמנה לא?

"למה לברוח אל הלן? אני אדבר כעירית. הנשים סביבנו שלא מקבלות את עצמן, סופרות כל היום קלוריות ומרעיבות את עצמן, סובלות מהפרעת אכילה. גם לי יש בעיה, גם לי יש הפרעת אכילה. הנה אמרתי את זה - אני מפצה באכילה מופרזת על חסר נפשי, זה ברור לי. זה לא טוב ולא בריא. זאת מחלה וזאת מחלה".

יש משהו מתעתע באופן שבו את מציירת את עצמך. רגע אחד, כביכול, שלמה עם עצמך, לא שמה קצוץ על מה יגידו, חוגגת את החיים. ברגע הבא, מדווחת על בעיה, על מחלה, על צורך בטיפול. למה להאמין?

"יקירתי, אנחנו יצורים מורכבים. יש כל מיני קולות בפנים ואני בעיצומו של תהליך ריפוי. אם פעם הייתי שבעים-שמונים אחוז מהזמן בסוג של דכדוך קיומי, רוצה להתבצר בבית, לבלוס בורקסים, המבורגרים, מלוואח וג'חנון וגלידות, ולא לראות בני אדם, היום אני במקום אחר. היום אני מסתובבת בעולם, רוב הזמן, בתחושה טובה, חיובית, אופטימית.

"ההשמנה אצלי היא עניין נזיל. לא קבוע. לא סופי. כשיהיה לי צורך ורצון מספיק חזקים, זה יקרה".

אלו תנאים צריכים להתקיים כדי שייווצר רצון כזה?

"לא יודעת, אולי שאהבת חיי תופיע".

אופס, תשובה לא נכונה.

"למה?"

תרזי בשביל גבר? לא קראת את הספרים הנכונים?

"טעות בהבנת הנשמע: לא אמרתי שארזה בשבילו. כשאני מאוהבת אני פשוט מרזה, בלי לעשות כלום. יכול לבוא גם תפקיד ענק בתיאטרון, שיצריך ירידה של 25 קילו".

כלומר, עדיין, משהו חיצוני שיאלץ אותך לרזות, לא משהו שיבוא מתוכך.

"מה לעשות, אני לא מושלמת. גם אני שבויה בבולשיט, לא חפה ממנו".

הנפילה

תפילותיה של קפלן נענו. עמרי ניצן החליט להעלות את "שמנה" בקאמרי, והוא והבמאי משה נאור בחרו בה פה אחד לתפקיד הלן. היא לא ידעה את נפשה מרוב שמחה. ככל שהתוודעה לטקסט ולדפוסי ההתנהגות של הלן, כך חשה שהאינטואיציה שלה היתה מדויקת: התפקיד פשוט תפור עליה. לא נדרש, היא אומרת, מאמץ מקצועי מיוחד כדי לגלם את הדמות. היא החליקה בטבעיות אל התפקיד, הכל הרגיש לה מוכר ומובן מאליו. "זה היה כמעט כאילו שאמרו לי, תעלי על הבמה ותשחקי את עצמך".

מהבחינה הזאת, תפקידה ב"שמנה" הוא כנראה אחד התפקידים היותר קלים שעשתה בשמונה שנותיה כשחקנית. אבל רק מהבחינה הזאת. כי החגיגה, מתברר, נגמרה די מהר. כשנקפו הימים והחזרות נהיו ארוכות ומלאות יותר, התיישבה לה איזו מועקה בין הצלעות. בסיום ה"ראן" הראשון, בחדר החזרות ב"קפה תיאטרון", התפרקה לגמרי. "כמו תמיד, בכיתי בקטע הסיום של ההצגה, אלא שהפעם לא הצלחתי להפסיק. הבמאי חיבק אותי, הרגיע אותי. הייתי בסערת רגשות אדירה, ולא יכולתי להירגע".

מה קרה?

"כל זמן שאלה היו קטעים, שמרתי כנראה בכל זאת על ריחוק מסוים. ברגע שהכל התחבר לתמונה הגדולה, עם הרצף השלם, הכל צף למעלה. הקטע האישי. 'סיפור חיי' נקרא לזה, בלי לפרט. זה היה קשה מאוד. הדחייה שחשתי כהלן, מטום, נהייתה לפגיעה אנושה. ממש קרסתי שם על הבמה".

למה בעצם?

"היה לי בן זוג, היתה אהבה, זה נמשך כמה שנים, זה נגמר באופן שהשאיר אותי מאוד פגועה. עטיתי על עצמי שריון עבה של שומן ועור מחוספס של ציניות. כל זה התערבב עם יחסי הלא מוצלחים עם אבא שלי, שהיה אדם מאוד ביקורתי ושיפוטי. ניצול שואה, חרד מפני העתיד, ובשונה מאמא שלי, שתמיד היתה שם כחברה טובה ותומכת, לא קיבל אותי כמו שאני. לא את בחירתי המקצועית, לא את המראה החיצוני שלי. הוא נפטר לפני שנה וחצי באופן פתאומי מדום לב. ב'שנים השחורות' ההן, שררו בינינו בעיקר כעס ותסכול, ואני חוויתי מאוד חזק את התחושה שלא מקבלים אותי".

והלן הציפה את כל זה בבת אחת?

"ההצגה הזאת הציפה. טום וקרטר, במחיקתם את הלן, הציפו. לא בכל התכונות אני הלן, יש גם שוני בינינו. אני למשל לעולם לא אגיד לגבר, 'ארזה בשבילך, אעשה הכל, רק תישאר אתי'. אם ארזה, ארזה בשביל עצמי. אני גם לא אובססיווית כמו הלן בעניין מעטפת ההומור העצמי על היותי שמנה. יש לי את הקטע הזה, כן. אבל לא במינונים המופרזים שלה. ועדיין, הדמיון המהותי גדול. דברים שהחנקתי בתוכי או שחשבתי שכבר נפתרו, פרצו פתאום מחדש, והפילו אותי לקרשים".

טיפול חינם

מה עושה במאי ברגע כזה? מה עשו שאר השחקנים בהצגה כשראו אותך נשברת?

"הם היו חברים. ישבו אתי. קלטו שאני בסערת נפש גדולה. אמרו לי, מצד אחד, תזכרי שזאת הלן, זה לא את. את מוכרחה לעשות הפרדה. מצד שני, אמרו לי, זה בסדר, תוציאי הכל. לא נורא. זה טוב. זה ישחרר אותך. משה הוא במאי סופר רגיש. הרגשתי נוח לפתוח את זה לידו".

זה עזר?

"כן. אבל אחרי כל חזרה גנרלית, ואחרי כל הצגה, נשארתי שעות עם תחושה מאוד קשה. בכיתי המון. גם היום אני בוכה בסיום ההצגה ואחריה. אבל זה הולך ומשתפר. אני הולכת ומשתפרת".

קיבלת גם תפקיד ראשי, גם טיפול חינם.

"אין לך מושג כמה שזה נכון. בעבר, הייתי שנה בטיפול. האפקטיוויות של מה שאני חווה בביצוע התפקיד של הלן, גדולה פי כמה. בטיפול הפסיכולוגי ישבתי ודיברתי על הדברים. שיתפתי, היו לי תובנות. על הבמה, כהלן, אני חווה את המקומות הכאובים, הפצעים. אני חיה אותם, לא מדברת עליהם. הם נחשפים ואני נוגעת בשורשים שלהם. זה כמעט כמו תהליך היפנוטי - אני חוזרת אל החוויה וחיה אותה שוב ושוב, עם האפקט המרפא שבא אחר כך. כל פעם, אני שופטת את עצמי קצת פחות, כועסת על עצמי קצת פחות. זה תהליך ריפוי מבורך, אני מודה על זה לאלוהים".

ולעמרי ניצן.

"מדויק".

מה תהיה נקודת סיום לתהליך התרפויטי הזה מבחינתך?

"לא יודעת. יצאתי למסע, לא יודעת איפה הוא נגמר. אני למשל מאמינה שכשאחלים מהכאבים הנפשיים, הרגשיים, הקילוגרמים פשוט ינשרו, בלי מאמץ מיוחד".

עשית פעם מאמץ מיוחד בכיוון הזה?

"איזו שאלה. אין דיאטה שלא ניסיתי. הכל שטויות, את יורדת ועולה שוב כמו אקורדיון. בלי טיפול שורש, המוגלה נשארת".

אז לא היית מצטרפת לתוכנית ריאליטי מסוג "לרדת בגדול"?

"ממש לא. לא אלך לשום מקום שלא מכבד אותי. ההצהבה הזאת דוחה אותי - לצלם אנשים שמנים בבגדי ספורט מגעילים, על משקל שבטח שוקלים בו גם בקר בהזדמנויות אחרות, ובכוונה בפוזות הכי לא מחמיאות, כדי להבליט את הלפני והאחרי. הם הרי לא יפספסו פוזה מביכה של מישהו, יבחרו בקטעים הכי 'עסיסיים'. כואב לי לראות את זה. מצד שני, זה דורש המון אומץ, יש לי אמפתיה למשתתפים, ואני מאחלת להם בהצלחה. אם הם ירזו בגדול, זכותם לבחור בזה. שיהיה להם לבריאות. זה לא הסטייל שלי".

אבל גם את מופיעה על הבמה בבגד ים, בקומבניזון שקוף, בתנאים "לא מחמיאים" כהגדרתך.

"זה נכון. אבל הנה ההבדל הדק: משה (נאור) רצה שאני אעלה בסצינת חוף הים בביקיני. לא הסכמתי. אמרתי שאני רוצה בגד ים שלם, עם פריאו כרוך סביב המותן. הסברתי לו שאף אשה בגודל שלי לא מסתובבת לה על החוף בביקיני. הוא קיבל את זה. בסצינת המיטה, הם רצו אותי עם חזייה ותחתונים. שאלתי אם כדי שהקהל יפנים את זה שאני שמנה אבל סקסית, לא מספיק קומבניזון תחרה? זה באמת חיוני ומשמעותי מבחינת הסצינה? הם קיבלו את זה. הקווים האדומים שלי ברורים לי: מה שלא מוצדק אמנותית, לא מחזיק. אני פועלת במקום שמכבד אותי כאדם, כאשה, וכאשה גדולה בעלת רגישויות משלה".

אז בכל זאת את אומרת "גדולה" ולא "שמנה".

"את לא תאמיני לתשובה שלי. כשעליתי במשקל, אמרתי על עצמי 'שמנה', אבל זה כל כך הביך אנשים, והיו כאלה התפתלויות, שנהיה לי ממש לא נעים. ישר מתחילים לנחם אותי, לזיין את השכל, 'את לא שמנה, את שמנמונת' וכל מיני כאלה. אין לי כוח לזה. באמת, זה מעייף. אז למדתי להיות פוליטיקלי קורקט ולהתחשב בזולת".

ומה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

"אני לא רוצה להיות יותר גדולה, אם אפשר, אעדיף לקטון קצת".*



עירית קפלן. עטיתי על עצמי שריון עבה של שומן ועור מחוספס של ציניות


עירית קפלן ומיכה סלקטר בהצגה "שמנה". הבנתי שיש לי הזדמנות לשחק את עצמי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו