בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עלילה משפחתית מרתקת של משפחה יהודית מזרח-אירופית אחת

ספרות ישראלית

תגובות

מחוץ לאופק, מעבר לרחוב

חנוך ברטוב. הוצאת זמורה-ביתן, 287 עמ', 84 שקלים

ב-1943, בהיותו בן 17, התגייס חנוך ברטוב, יליד פתח תקוה, ליחידה הארץ-ישראלית של הצבא הבריטי שלחם בגרמניה הנאצית (בכך עוסק ספרו "פצעי בגרות"). במחנות החיילים היהודים של תום מלחמת העולם השנייה סופרו אז סיפורים על פגישות מופלאות של חיילים עם בן משפחה שניצל. הוא שמע אז, ולא זכר היטב, את הסיפור על עמוס, אחד מחבריו לגדוד שעלה כנער לארץ-ישראל, התגייס לבריגדה העברית, ובאחת מתחנות המעבר של הניצולים באיטליה מצא את הוריו ואחיו הצעיר ששרדו בדרך נס.

אחרי מלחמת העולם התגורר ברטוב בירושלים והתחבר לחבורת סטודנטים-מפקדים ביחידות ההגנה של המדינה שבדרך. ביניהם היה בנימין שכינו אותו "רבי", ושנפל אחר כך בקיץ 1948 בקרבות הנגב. אותו בנימין "רבי" היה אחיו של עמוס מהבריגדה, וגם הוא הופתע אחרי המלחמה לגלות שהוריו ואחיו הצעיר שרדו בתופת הנאצית אחרי שתקופה ארוכה נחשבו למתים.

חלפו שנים ובמאי 1978, בבוקר יום העצמאות השלושים, צילצל הטלפון בביתו של ברטוב, שהיה עסוק אז בהשלמת ספר הביוגרפיה שכתב על הרמטכ"ל, דוד "דדו" אלעזר, שרבים מבקשים לראות גם בו אחד מקורבנות מלחמת יום הכיפורים. האיש המבוגר שטילפן לברטוב הציג את עצמו: "אני אביו של רבי". מה שהביאו לטלפן היה מאמר הספד שכתב ברטוב על רבי ועל בני דורו, דור תש"ח, שנפלו במלחמת העצמאות.

ברטוב מספר שהופתע מאוד לשמוע את האב השכול. הוכיתי בהלם, הוא כותב, ולאחר השיחה ראה עצמו חייב להמשיך ולהזכיר את חבריו הרבים שאבדו בשנה האכזרית ההיא, 1948. שיחת הטלפון הזאת הביאה לקשר רב-שנים בין חנוך ברטוב להורים השכולים ניצולי השואה. הוא התחיל לבקר בביתם בצפון תל אביב, שוחח אתם על הקורות אותם בעירם, קובנה, שבליטא הכבושה. הוא ריאיין בני משפחה אחרים וחברים, קרא מכתבים וקטעי זיכרונות. התוצאה היתה ספר שיצא אך עתה, כלומר כ-25 שנה מאז הטלפון מאביו של רבי, ובו עלילה משפחתית מרתקת של משפחה יהודית מזרח-אירופית. חייה של משפחה זו סובבים סביב שואת יהודי אירופה והקמת מדינת ישראל, מה שמקובל היה לכנות "השואה והתקומה".

מהרבה בחינות השואה והתקומה הן נושא כתיבה הרואי. בעיני רבים אולי נושא מיושן שאיננו מקובל כיום. עם זאת, מדובר במשפחה מיוחסת ומעניינת, שקורותיה עוררו התרגשות רבה אצל ברטוב, ולא אחת הוא מצליח להדביק בהתרגשות זו גם את הקורא. למרות שכתיבתו איננה מן הסוג הסוחט דמעות, כמה מקטעי הספר מעוררים צמרמורת ומחנק בגרון.

המשפחה היא רבינוביץ-אלחנן. האב, יצחק אלחנן, מצאצאי הרב יצחק אלחנן ספקטור, מגדולי ישראל של המאה ה-19, ורב בקובנה שתחת שלטון הצאר הרוסי. ב-1924, בברלין, נשא יצחק לאשה את שולמית רוזנבלום, בתו של בעל הון שהיה גאה על ייחוסו המגיע עד רש"י, אוהב ציון וקרוב משפחה של הנשיא השלישי, זלמן שז"ר, והשופט העליון משה זמורה.

בעוד שיצחק אלחנן ורעייתו שולמית נשארו בקובנה כדי לנהל עסק משפחתי גדול, עלו הוריה המבוגרים של שולמית ב-1933 ארצה, והשקיעו כסף בבתים ופרדסים (פרדס רוזנבלום, במקום שבו עומדת כיום גבעת שמואל שעל כביש גהה). בקובנה נולדו ליצחק ולשולמית שלושה בנים - עמוס (1925), בנימין, רבי, (1926) וצעיר הבנים, שמואל. (1930). עם פרוץ מלחמת העולם הצליחו ההורים לשלוח ארצה את שני הבנים הבוגרים, עמוס ובנימין, שגדלו אצל הסב והסבה, הורי שולמית, בדירה מרווחת בשדרות רוטשילד בתל אביב. ההורים וצעיר הבנים, שמואל, נשארו בקובנה.

אף שסיפורו של גטו קובנה מוכר לחוקרי השואה, קשה שלא להזדעזע שוב ושוב למקרא העדות על פרץ האכזריות המטורפת של הנאצים והמוני משתפי הפעולה הליטאים. תעודה לא מוכרת מהגטו היא מכתבו של ראש מועצת הזקנים (היודנראט), ד"ר אלחנן אלקס, שהותיר כצוואה לילדיו, ונכתב יומיים לפני שילוחו למחנה דכאו שבו נספה. הוא כותב אליהם, בעברית, ללונדון, מ"עמק הבכא" (במכתב שהגיע על ידי אחד הניצולים) ומתאר כיצד מונה לראש ועד זקני הגטו ויחד עם חבריו "הרועדים והדואגים" ניסה להוליך את "ספינת הגטו המטורפת בלב הים" כדי להציל את מה שניתן להציל.

אגב המכתב מביא ברטוב בקצרה תמצית ויכוחים שהיו בציבוריות היהודית על תפקיד היודנראטים (מלבד ספרים רבים שנכתבו בנושא זה קיימים גם מחקרים רבים על כך). לבנו יואל כותב ד"ר אלקס: "יואל אהובי! היה בן נאמן לעמך. דאוג לבני אומתך ואל תדאג להגויים. בגלותנו הארוכה לא נתנו הם לנו אף שמינית שבשמינית מזה שנתנו אנו להם. השתדל להתיישב בארץ ישראל". ילדיו של ד"ר אלקס לא התיישבו בסופו של דבר בארץ, אלא בארצות הברית ובאנגליה, וחנוך ברטוב מעריך שזו אולי הסיבה ששנים רבות לא נתנו פרסום לצוואת אביהם.

בצד זיכרונות השואה של ההורים בגטו מביא ברטוב את סיפור בגרותם של עמוס ובנימין, שני בניהם שנשלחו ארצה. שיאה של הדרמה המשפחתית הוא סיפור פגישתם המקרית של הבן עמוס, חייל הבריגדה, עם אחיו שמואל. עמוס חיפש את הוריו (שהופרדו בזמן חיסול הגטו, ולא ידעו איש על רעהו) ויום אחד הגיע לעיירה פונטבה בצפון איטליה כדי לפגוש חבר. בערב אמר לו מישהו שזה עתה הגיעה למחנה משאית ממינכן "ובה יש אולי מישהו ששמע על אבא שלך". עמוס ניגש למשאית ובאותו רגע קפץ ממנה שמואל, אחיו הצעיר. למרות שבקטע זה מתאמץ ברטוב להביא תיאור פשוט, ללא קלישאות רגשניות, קרוב לוודאי שבעיניו של כל קורא תעלה לחלוחית.

בנימין "רבי", חברו של ברטוב, נהרג ב-1948. עמוס הבכור מת ממחלה בהיותו בן 40. שמואל הצעיר, שעלה ארצה עם הוריו, לחם במלחמת העצמאות בפלמ"ח, והשתתף בקרב מלכיה והוא אולי מאותם "אחרונים על הרכס", על פי ספרו של יצחק טישלר המתאר קרב זה והמוזכר אצל ברטוב. שמואל מלווה את ברטוב בפגישותיו עם ההורים.

ברטוב - ללא ספק מהחשובים שבסופרי הארץ מדור תש"ח - נחשב תמיד לרפורטר מעולה. רק מעטים קראו מן הסתם את הרפורטז'ות המעולות שלו בעיתון "למרחב", שחלקן הופיע בספרים כמו "ארבעה ישראלים וכל אמריקה", שאני זוכר כיצד נהניתי ממנו וצחקתי כמעט מכל שורה שלו. הפעם, בספר זה, הכתיבה מעט כבדה, מן הסתם מתוך יראת כבוד לתוכנו של הספר. לפעמים הוא מעמיס על הקורא פרטים שאינם תורמים לסיפורם הדרמטי של הגיבורים, שאכן ראוי שייכתב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו