בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארי פוטר לא לבד

התרגומים החדשים לספריו רבי הקסם של אריך קסטנר שבים ומפלסים את דרכם בשנים האחרונות אל לב הילדים בישראל; יהודה אטלס על הסופר שעיצב את חלומות הילדות של מאות אלפי ישראלים, עם צאת תרגום חדש לספרו "האיש הקטן", סיפור על ילד שגובהו בסך הכל חמישה סנטימטרים ובכל זאת הופך ל"מגה-סלב"

תגובות

האיש הקטן אריך קסטנר. תירגם מגרמנית: מיכאל דק.
איורים: הורסט למקה. הוצאת אחיאסף, 175 עמ', לא צוין מחיר

"האיש הקטן" הוא הספר העשירי של אריך קסטנר שהמתרגם מיכאל דק מריק מחדש אל השפה העברית, ובכך ללא ספק, עשה הוא - ועשתה הוצאת אחיאסף - חסד גדול עם הקורא הישראלי הצעיר; הם החזירו אותו אל אחד היוצרים היותר נפלאים והיותר הומניים בתולדות ספרות הילדים. עדים מספרי התפוצה המרשימים של הספרים המתורגמים מחדש, והביקוש הער להם בספריות, כי ספרי קסטנר שבו ופילסו את דרכם אל לב הילדים, אחרי תקופה ארוכה שבה הלכו ונשמטו מסביבתם הרוחנית בשל תרגומים ארכאיים, גם אם לא משוללי חן כשלעצמם.

"האיש הקטן" הוא הספר הלפני אחרון של קסטנר (1963), והוא נכתב עשר שנים לפני מותו; אחריו כתב רק את המשכו, "האיש הקטן והעלמה הקטנה" (1967). בין הספרים הללו לבין "אמיל והבלשים", "פצפונת ואנטון", "35 במאי" ו"הכיתה המעופפת" רובצת מלחמת העולם השנייה. "תריסר השנים האבודות" כינה קסטנר לימים את אותה תקופה אפלה שבין עליית הנאציזם בשנת 1933 לתבוסת גרמניה בשנת 1945. בניגוד לחבריו - סופרים, אנשי רוח ואינטלקטואלים - שבחרו לצאת לגלות או להתאבד מתוך סלידה מהמשטר וממעשיו, העדיף קסטנר להישאר בגרמניה, מתוך כוונה "להיות עד", ואמונה שהסיוט הפאשיסטי יחלוף בתוך שנים ספורות. וזאת, למרות שכבר אז היה על הכוונת של הנאצים, אשר נטרו לו בגלל המאמרים הנוקבים והסאטירות העוקצניות שכתב עליהם קודם לכן.

קסטנר היה עד ראייה לשריפת ספריו בכיכר האופרה של ברלין, יחד עם ספרים רבים אחרים שהוכרזו "ספרות משחיתה"; בגלל הפופולריות שלו, לא העזו הנאצים לגעת בו, אך זימנו אותו מפעם לפעם לחקירות בגסטפו, הדיחו אותו מכל פעילות ציבורית ומאגודת הסופרים, אסרו על פרסום ספריו בגרמניה וזיכו אותו בתארים "קוסמופוליט", "בולשביק תרבותי" ו"טינופת אדם".

במשך כל אותה תקופה כתב ארבעה ספרים בלבד, ביניהם את "לוטכן הכפולה" (בעברית "אורה הכפולה"), שיצא לאור רק בשנת 1949, כשכל ההווי המתואר בו כבר היה, כדבריו, "זיכרונות על זמנים ששקעו במצולות".

בשנת 1961, שנתיים לפני "האיש הקטן", קסטנר אכן קיים חלקית את הבטחתו "להיות עד", כשהוציא את ספרו (למבוגרים) "ראוי לציון, 1945": פרקי יומן שניהל בשנה ההיא בברלין, בטירול ובמינכן. ביכולת תיאור והתבוננות דקה, כשהכללי מעורב עם הפרטי, הטרגי עם הקומי והמפלצתי עם האנושי, מתאר-מתעד מבקר התיאטרון קסטנר, "מנקודת ראייה של נמלה חושבת", את סופה של הדרמה האפלה ביותר בתולדות גרמניה ובדברי ימי האנושות: נפילתו של הרייך השלישי (הוצאת ירון גולן, 1999, בתרגום דוב קווסטלר).

"האיש הקטן" מוכיח כי כל הטלטלות שעבר קסטנר בחייו לא כיבו בו את הניצוץ הילדי ואת היכולת לספר, גם בגיל מתקדם, סיפור שאין לו ולא כלום עם הרוע, האכזריות והייאוש השולטים בעולם. קסטנר כותב כאן גרסה משלו ל"מיתוס" של אצבעוני: סיפור שבמרכזו ילד ננסי, במקרה שלנו גם יתום, והתמודדותו עם העולם. לננס שלו הוא קורא מקסי, אלא שאותו מקסי הוא מיני-שבמיני: ילד כמעט בלתי נראה, שכל גובהו חמישה סנטימטרים, שישן בקופסת גפרורים וחובר אל קרקס כשוליית הקוסם הגדול הוקוס פון פוקוס.

התעלולים שהוא מעולל בתפקידו זה משאירים את כל באי הקרקס פעורי-פה והופכים אותו למה שג'ודי היתה מכנה "מגה-סלב", עד כדי כך שמישהו עשיר, מרושע ופלילי למדי חושק לצרף אותו לאוספו הפרטי. מכאן נפתח פתח לעלילה בלשית עוצרת נשימה, שבאה על פתרונה המוצלח בסוף הספר, אך גולשת גם אל המשכו, "האיש הקטן והעלמה הקטנה".

זהו ספר בשל וכתוב היטב, הסגנון הקסטנרי במיטבו, עם ראשי פרקים מפורטים כמתאבנים, עם פניני הומור משובח, עם פניות אל הקורא ועם חוט עלילה מרתק, מודרג ומשכנע, למרות שברור שכל הסיפור מופרך מעיקרו. קסטנר מחבר בו שני נושאים, שמאז ומתמיד ריתקו ילדים ומבוגרים: גמדים וקרקס. הקרקס, המסמל את חיי החופש, ההרפתקה, הנדודים, השקיקה לעולם הגדול ולחיים של פעולה וסכנה; והגמדים, שממדיהם הזעירים מחייבים אותם למאמץ קיומי על-אנושי, אך מאפשרים להם לראות דברים שסמויים מן העין ולעשות מעשים מופלאים. כדאי לשים לב: נוכחות של גמד או של גמדים בספר, בהצגה או בסרט, הם מתכון כמעט בטוח להצלחה.

אם בספריו האחרים לילדים לא קשה להבחין במרצע המסר המבצבץ מתוך שק הסיפור - כוחו של היחד ב"אמיל והבלשים"; אחווה בין-מעמדית ב"פצפונת ואנטון"; ודמותו של המחנך הטוב ב"הכיתה המעופפת" - הרי דומה שספר זה חף מכל מסרים חינוכיים. הוא פשוט מספר סיפור מרתק; מגלגל את גיבורו הזערורי ביד אמונה אל מצבים, סיבוכים וסכנות שנגזרים משונותו וממצבו המיוחד. או אולי עצם ההתמודדות של האדם עם גורלו, תוך הפיכת מגבלותיו ליתרונות, גם היא מסר.

קסטנר (1899-1974), כידוע, פרץ לספרות הילדים בשנת 1928 עם "אמיל והבלשים", וייסד באותה הזדמנות ז'אנר ספרותי חדש לצעירים: הרפתקה בלשית המעוגנת ביום-יום המוכר והקרוב. סיפור-חבורה ראשון, אביהם-מולידם של ספרי אניד בלייטון ורבים אחרים. לצד עלילה מותחת היתה בספר, כמו גם באלה שבאו אחריו, קרינה של ערכי אנוש ואהבת האדם.

"אמיל והבלשים" זכה להצלחה מיידית אדירה, והיה לספר הילדים הגרמני הראשון שכבש את העולם מאז האחים גרים. הוא נמכר במיליונים והשפיע השפעה מכרעת על הספרות האירופית, גם על זו שלנו: "שמונה בעקבות אחד" של ימימה טשרנוביץ-אבידר נכתב מתוך זיקה ברורה מודעת לספר זה. אחריו באו עוד 18 ספרי ילדים, חלקם עיבודים למעשיות ולספרים ידועים. רובם נהפכו לאהובים גם מחוץ לגבולות גרמניה, ולא בכדי. קסטנר היה סופר שאכפת לו, שדיבר אל ילדים כאל שווים, שחיבב בכתיבתו את העמלים, העניים וקשי היום ושפיתח את גישת "המעורבות הישירה": תוך כדי הסיפור נהג לפנות אל קוראיו, לשתף אותם בלבטיו, לשאול לעצתם ולעורר אותם לחשוב, להחליט, לנקוט עמדה.

משום-מה, ספרי קסטנר פחות מוכרים ופופולריים בארצות הדוברות אנגלית. במדריך אוקספורד לספרות ילדים, ספר עם גושפנקה אקדמית מכובדת, מוקדשות לקסטנר 13 שורות בלבד. בספרי עיון מסוימים על ספרות ילדים שיצאו בארצות אלה הוא אינו מוזכר כלל. לגבי הקורא האמריקאי, רוב ספרי קסטנר הם יבשת לא נודעת.

קסטנר כתב גם רומנים אחדים למבוגרים, סאטירות, זיכרונות, שירים, מחזות ומאמרים. כשפנה אל ילדים, דיבר איתם בשפתם, שידר טוב-לב ואופטימיות והעלה על נס ערכים הומאניים, ואילו בכתיבתו למבוגרים היה לא פעם מצליף ונשכני, ארסי וחוזה חזות קשה. כך לדוגמה ברומן הסאטירי "פביאן" (1931), שתיאר את החיים בגרמניה המובטלת, המתפוררת, הדקדנטית, השקועה בניוון מוסרי, במשבר ערכים, בדיכאון ציבורי ואישי ובבדידות קיומית.

כל ספרי הילדים של קסטנר תורגמו לעברית בידי 15 מתרגמים שונים ובתקופות שונות. ראשון תורגם "אמיל והבלשים", בידי אלתר איילי ב-1935 (יזרעאל). אחדים מהם תורגמו בידי אלישבע קפלן, מורתה לפסנתר של תלמה, בתו של המו"ל שכנא אחיאסף. ספרי קסטנר התחבבו על ילדי ישראל ודומה שלא תהא זו גוזמה לומר שהם נטלו חלק בעיצוב תמונת עולמם. "תמיד", תיאר עלי מוהר את היקסמות בני דורו מקסטנר ב"הארץ", "היתה בספריו יותר מעלילה מרתקת, הומור וסגנון חברי נהדר (...) תמיד היו בהם גם שיאים של רגש ועצב, רגעי בדידות, ובעיקר רגעים ראשונים של בגרות חדשה, גלמודה (...) הנערים שתיאר לא היו ?חנונים' אלא חבורה שכל אחד מאיתנו היה חולם להצטרף אליה (...) חלק ניכר מן הגעגוע חסר התקנה של רבים מבני דורי לכרכי אירופה נברא באותן שעות אחרי צהריים שמשיות, שבהן הפלגנו על גבי הספרים ההם".

ספרי קסטנר נמכרו בארץ במרוצת השנים במאות אלפים; האהוב ביותר מביניהם היה כל השנים "אורה הכפולה", עד שבא מבצע הספרים המוזלים של רשת סטימצקי ובנק הפועלים, לאחרונה, והעניק את הבכורה ל"אמיל והבלשים", שהוא הקסטנר האהוב ביותר של כל הזמנים על ילדי העולם.

את התרגום הראשון ל"האיש הקטן", כמו גם להמשכו, "האיש הקטן והעלמה הקטנה", עשתה בשעתה אלה אמיתן-וילנסקי (1968, 1970 הוצאת אחיאסף). אמיתן, סופרת, משוררת ומתרגמת (גם למבוגרים), שתרמה לילדי ישראל בין השאר את מלות השיר הנצחי "במדינת הגמדים רעש מהומה" (ללחן של יצחק לוי), ושתירגמה (תרגום שני) את "לאסי, שובי הביתה" של אריק נייט, עשתה לספר תרגום מלא ורהוט, ידידותי לקורא, שגם ילדי החבל-על-הזמן והפצצות-לגבות, אם ישתדלו, לא יתקשו לצלוח אותו. עם זאת, תרגומה רצוף אי-דיוקים, החלקת פינות פה ושם, גיור כהלכה של שמות הגיבורים, תוספות ומטבעות לשון שהיום אפילו המורות ללשון בקושי זוכרות. אין ספק שהגיע הזמן לתרגום חדש שידבר אל הקורא הצעיר בשפתו.

דק העניק לספר זה, כלקודמיו, ממד לשוני עכשווי וקולח בעודו נמנע במתכוון מעגות רחוב נמוכות או פופולריות. את שמות הגיבורים הוא החזיר מן השבי העברי אל שפת המקור - כך שב מנהל הקרקס, מר חזיז-ורעם, להיות מר בראוזוטר; קצין הבולשת גושאבן שב להיות המפקח שטיינווייס; ואילו הקוסם יוקוס פון פוקוס דויק להוקוס פון פוקוס, כפי שנקרא במקור.

השוואת תרגומו של דק לזה של אמיתן מעלה בדמיון עבודה טובה של ספר על ראש מדובלל במיוחד: אחרי הכיסוח נותרים על הרצפה סלסולים מיותרים, הגזמות, קישוטים, מליצות, הפלגות לשון והתחכמויות ספרותיות. ה"גזוזטרה" נהפכה למרפסת, ה"זאטוט" נהפך לצעיר, הקריאה "ריבון העולמים!" נהפכה ל"אוי ואבוי לי!", "קטינאים" נהפכו לגמדים, "כלונסאות" לתרנים, "אסותא" ל"לבריאות", ואילו "מיד אמתח מכנסי? ואדוש את בשר?" נהפך לסתם "מיד תקבלי ממני מנה הגונה", וטוב שכך. הספר כולו הפך לאנושי יותר, לפשוט ולאמין יותר, והקורא אכן יוכל לרוץ בו להנאתו.

תרגומיו החדשים של מיכאל דק לעשרת ספרי קסטנר הם אם כן דבר בעתו, ודק הוא האיש הנכון לעשותם. עבודתו זו יכולה להיחשב בהחלט כמפעל חיים. כמו קסטנר, שחיבב הקדמות, דק מוסיף לאחדים מתרגומיו הקדמות מאירות ומחויכות משלו. ב"האיש הקטן", כמו קסטנר, הוא גם מציץ לסיפור בהופעת-אורח, כשהוא ממיר את שמו של האיש השמן, שבתרגומה של אמיתן נקרא אדון רזון - למר דק.

את הספר מלווים איוריו של הורסט למקה, קטנים ומעטים יותר מאשר בתרגום הישן, כנראה מסיבות כלכליות. גם אם אין איורי למקה כה לוכדי לב כאיורי מאיירו הראשון של קסטנר, ולטר טריר, הרי גם הם מעוררים צביטת לב וגעגוע שאינו בר-כיבוש לרישומי השחור-לבן הצנועים, החסכוניים ומעוררי הדמיון של פעם, שמיטיבים לקרוא את הסיפור, מבינים אותו ומשקפים אותו נאמנה. זאת, כנגד איורי הפיצוץ המופיעים עכשיו בספרי ילדים מסוימים: עין ענקית של מכשפה, בשלל צבעים, על כפולת עמודים.



איור: הורסט למקה. מתוך המהדורה הגרמנית המקורית של הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו