בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קול מהשטיח

אפילו בחלומותיו הפרועים לא האמין פרץ שקלים, העולה מאיראן שהיה לסוחר השטיחים הידוע, שיבוא יום ואחת מבנותיו תעשה קריירה אקדמית, תתגרש ועוד תהפוך למשוררת. את ספר שיריה הראשון החליטה אסתר שקלים, למרות הכל, להקדיש להוריה

תגובות

לא היה אדם אחד ששמע שאני עומדת לראיין את אסתר שקלים ולא שאל מיד אם מדובר בבתו של פרץ שקלים מהשטיחים. כולם צדקו. שקלים, החוגגת כעת את ספר שיריה הראשון, "שרקיה" (כנרת זמורה ביתן), ספר יוצא דופן בסגנונו החושף מסע פמיניסטי מרגש, היא אכן בתו של "מלך השטיחים". את ספרה הקדישה "באהבה רבה להורי נורית ופרץ שקלים שכיבדו רצוני להגשים את עצמי בדרכי, למרות הכל".

ה"למרות הכל" הוא מעט שאפילו לא מתחיל להעיד על המרובה. לא קלה היתה דרכם של הוריה עמה, וקשה עוד יותר היתה דרכה שלה לקראת הפיכתה למי שהיא היום. מאבקים פנימיים וחיצוניים ארוכי שנים נדרשו לשקלים עד שהצליחה לגבש לעצמה זהות שונה מזאת שנכונה לה על פי תפישת העולם של הוריה.

היא אשה חייכנית, נעימת שיחה ומטופחת; הופעתה אינה מסגירה את העובדה שהיא גם דתייה. היא עובדת כיום על הדוקטורט שלה, בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, וכמדריכה מחוזית לנושא של אמנות ומורשת במשרד החינוך. בעבר הקימה את המרכז למורשת עדות ישראל במוזיאון הארץ וניהלה אותו. היא תושבת רעננה, אם לשלושה ילדים בוגרים ומזה שש שנים גרושה. "ואין לך בכלל מושג עד כמה זה לא מקובל וקשה ואיום להתגרש כשאת בת לעדה הפרסית", היא אומרת.

אביה הוא היום איש אמיד ומכובד, אבל פעם, כשרק הגיעו ארצה, היה נושא ללעג. היא נולדה בטהרן אבל שני הוריה ילידי איספהאן, "ולפרסים העובדה שמישהו מאיספהאן היא מאוד משמעותית משום שלאיספהאנים ישנם תווי היכר ברורים. האיספהאניות נחשבות להכי 'נג'יב', כלומר נשים כנועות, צייתניות וטובות, כאלה שלא מעזות להרים את הראש. בכלל הנשים הפרסיות הן כאלה שקודם כל הן בשירות המשפחה, הבעל והילדים, והאיספהאניות עוד יותר מכולן. לכן מכל רחבי פרס הגברים רצו את האיספהאניות".

ואיך הגברים האיספהאנים?

"האיספהאנים הגברים נחשבים למאוד זריזים אבל גם מאוד אדנותיים, שמרניים, קשוחים, יזמים. הבעלים הפרסים בגדול הם מאוד טובים ונותנים את הנשמה לאשה ולילדים, אבל הם גם מחזיקים קצר את האשה והאיספהאנים במיוחד. אז אפשר לומר שהאיספהאניות מאוד מבוקשות ככלות ואילו לאיספהאנים כבעלים אין ביקוש מיוחד".

שני הוריה הגיעו ממשפחות עניות. אביה למד שלוש שנים בטרם התחיל לעבוד במסחר עם אביו כשהוא הולך אחרי החמור, "ואמא שלי גמרה בית ספר יסודי, שזה נחשב מאוד אז באיספהאן. הכי נחשב היתה העובדה שגם אמא שלה, סבתא שלי, למדה, בניגוד לרבות מבנות גילה שהיו אנאלפבתיות. סבתא שלי גמרה את אליאנס ואפילו הציעו לה ללמוד בפאריס, אבל כמובן שבמשפחה פרסית לא יעלה על הדעת לשלוח ילדה לחו"ל".

הוריה עברו לטהרן כדי להתפרנס ושני ילדיהם הגדולים - אסתר היא השנייה מתוך חמישה - נולדו שם. ב-58', כשהיתה בת ארבע, עלתה המשפחה ארצה, "משום שכל האחים של אבי כבר גרו כאן". הם הגיעו עם חסכונות שהתבררו כחסרי ערך רב בארץ, ונשלחו הישר לחצור הגלילית. "אמא שלי, שהיתה רגילה לבית גדול ומשרתת והגיעה לצריף עלוב, כמעט השתגעה, בעיקר כשהמשפחה שלה עדיין נשארה בפרס. נוסף לכך היא היתה בהריון".

יומיים לאחר מכן לקח אביה את כל המשפחה אל בית הוריו באבו כביר, "וכמה ימים לאחר מכן הוא קנה בית ערבי ביפו, בסחנה ד', איפה שהיום וולפסון. אני מעריצה אותו על היוזמה הזאת. גרנו כולנו בחדר אחד על שתי מיטות שהיו עליהן גם גיגיות כדי לספוג את מי הגשמים שדלפו מהגג, ואבא שלי התחיל למכור שטיחים. היה לו שכל להביא אופניים מפרס והוא היה מעמיס שטיחים על האופניים ומוכר מבית לבית. לפעמים היה מעמיס את האופניים והשטיחים על מכונית ונוסע לעיר אחרת ושם מוכר. לא היה מקום שבו לא היה וכמובן, אנשים היו גם צוחקים עליו".

ידעתי למה מצפים

"שרקיה" (רוח מזרחית עזה) הוא ספר "אוטוביוגרפי לגמרי", היא אומרת. ככזה נודעת לו חשיבות הן כמסמך ספרותי והן כמסמך חברתי. סגנונה של שקלים עשיר אך לא מליצי, מרובה כפילויות-לשון ומעיד על עולם תרבותי יהודי עמוק, עם אופקים הנמתחים מכנען ועד פרס.

אחד השירים צובטי הלב שבספר עוסק באביה, היום בן 74 ועדיין פעיל עסקית. שמו "פרסי מידונה", בעקבות כינוי הגנאי שהודבק לעולים מפרס. "בניגוד למרוקאים שיכלו לתקשר בצרפתית ולעיראקים שיכלו לתקשר בערבית או באנגלית, הפרסים לא יכלו לתקשר כשהגיעו ארצה בשום שפה. כשהם היו פוגשים מישהו הם היו שואלים 'פרסי מידונה?' שפירושו 'אתה מבין פרסית?' וזה דבק בהם ככינוי לעג. כמובן שגם המבטא היה נושא לבדיחות".

ביתם הקטן שימש גם כמחסן, כך שעל אף עוניים יכולה אסתר לישון על מיטה עשויה שטיחים פרסיים. שש שנים לאחר שהגיעו ארצה כבר פתח אביה את החנות הראשונה. "אני ממש מעריצה אותו על היוזמה והחריצות שהיו לו". למרות ההתקדמות הכלכלית, כילדה לא היו לה אשליות רבות לגבי העתיד. "ידעתי בדיוק למה מצפים ממני. ראשית, כשנולדת ילדה זאת לא חגיגה גדולה כמו כשנולד בן. הציפיות לגבי ילדה הן ברורות. היא צריכה להתחתן ולהקים משפחה ולהיות אמא ורעיה לתפארת. כששאלו אותי בגיל שלוש מה אני רוצה להיות, השבתי 'כלה'. היו לי גם צעצועים של מטבח, מין תנור צעצוע, ואני זוכרת את עצמי שמה מים ואורז בסיר ומראה לאמא שלי שאני יודעת לבשל, כי הביזיון הכי גדול של אשה פרסייה זה לא לדעת לבשל. את זה הבנתי כבר אז". והיום את יודעת לבשל?

"את רוצה להעליב אותי? ברור שאני יודעת לבשל אוכל פרסי. היתה לי מורה מצוינת, אמא שלי היא הטבחית הכי נפלאה בעולם. אבל בתקופה שעשיתי קריירה בניגוד לכל הציפיות ממני, אז כשאנשים מהעדה רצו להעליב אותי הם היו אומרים: 'הילדים שלה אוכלים אוכל קפוא'. את מתארת לעצמך איזה עלבון נורא זה? האמת היא שבישול פרסי דורש המון עבודה אז הייתי מבשלת כמויות וחלק מקפיאה, ולפעמים הילדים שלי היו צריכים לחמם את האוכל במיקרוגל. אבל זה לא היה אוכל קפוא קנוי אלא מעשה ידי".

אני רשאית לחשוד שהאוכל הפרסי מסובך כל כך להכנה, וכולל כל כך הרבה שלבים וחיתוכים וקיצוצים, בעצם כדי למנוע מהנשים את האפשרות לצאת מהבית?

"במאה אחוז. אצלנו מספרים על איש שקנה לאשתו וילה גדולה מאוד ולא הרשה לה להעסיק עוזרת כדי שלא יהיה לה זמן לצאת מהבית".

רציתי להיות אשכנזית

פרץ שקלים מחזיק היום חנות שטיחים אחת, בגן העיר בתל אביב, "אבל ברוך השם אני גם יבואן של שטיחים", הוא אומר. הוא מכיר "פחות או יותר" את השירים של אסתר, הוא אומר, והם "מאה אחוז בסדר. אני בכלל לא מתפלא שהיא משוררת. שנים בשנים שהיא עובדת על זה ולומדת, היא מאוד מאוד מלומדת. אני תמיד סמכתי עליה ותמיד הייתי מרוצה ממנה וגם עכשיו אני מרוצה ממנה. כל מה שהיא כותבת וכל מה שהיא אומרת, היא יודעת. אני נתתי לה את כל האפשרויות בחיים ללמוד, ועכשיו, בעזרת השם, היא גם צריכה למצוא בעל טוב בגלל שהיא לבד".

"חונכתי להיות אשה ואם, אם לילדי. אשה לו, ולעצמי? לא!", כותבת בתו בשיר "פוסחת" ומתארת את המאבק המתחולל בלבה בין המסורת לבין התביעה שהציגו לפניה בהמשך, "להשיט חופת ספינתי אלי מערב". "במשפחה שלי כולן התחתנו בנות 16 או 17 ואני גמרתי תיכון וגם רציתי להמשיך לאוניברסיטה", היא אומרת.

רצונה להיות כלה החל להתפוגג בבית ספר יסודי. "קודם כל גיליתי שאני הרבה יותר רוצה להיות בן מבת, כי להיות בן זה נחשב יותר אצל הפרסים. זה נובע מהמבנה הפטריארכלי המאוד מהודק, וזה גם נובע מהמעמד הלא גבוה של האשה בחברה הדתית. לא רציתי להיות בת, לא רציתי להיות מזרחית ובעיקר לא רציתי להיות פרסייה. הייתי התלמידה הפרסייה היחידה בבית ספר ומהר מאוד התחוור לי שהתלמידות הטובות הן האשכנזיות, והספרדיות הן התלמידות הגרועות. ירשתי מאבא שלי את תחושת הכבוד העצמי המפותחת, והמחשבה שגם עלי יסתכלו מתוך עליונות לא נראתה לי כלל וכך הפכתי לתלמידה הכי טובה בכיתה. אחר כך בתיכון הייתי גם יושבת ראש מועצת התלמידים. אז מצד אחד הייתי בודדה כי הייתי המזרחית היחידה בקרב המצטיינות האשכנזיות והן גם היו חברות שלי, אבל הפער התרבותי בהחלט הורגש. ומצד שני, המזרחיות היו גאות בי, הנה אחת משלנו מראה לכל האשכנזיות. אני קצת התביישתי להיות מזרחית. מאוד רציתי להיות אשכנזית".

למה?

"קודם כל מהאספקט הלאומי. כל מה שלמדנו בבית ספר זה על הקמת המדינה ומי הקימו את המדינה ועל החלוצים, ומזה כמובן נבע שלאנשים כמו הורי לא היה שום חלק בכך, להיפך, עשו להם טובה כשהעלו אותם ארצה. חוץ מהאפליה העדתית, ישנו גם העניין הדתי. למדתי בבית ספר דתי והמנהגים הפרסיים שונים מהמנהגים האשכנזיים, אבל ידוע שמה שהמורים אומרים זה קדוש והם גם אומרים 'כל המחמיר תבוא עליו ברכה'. אז את רואה בבית ספר דבר אחד ובבית דבר אחר, כי הפרסים ובכלל המזרחיים נוטים למתינות ולא להחמרה, ואת שומעת בבית ספר שהמנהגים של הספרדים הם פרימיטיוויים ואז את מרגישה פגומה ומתחילה להפנים את העניין ולחשוש שאולי באמת את פרימיטיווית".

אפילו לאחר ש"פרץ שקלים" היתה לרשת חנויות משגשגת ואביה התעשר ונהפך ליקירם של פרנסי העיר בת ים, מחוזר על ידי פוליטיקאים, דבק בהם הדימוי. "ראש העיר ומשפחתו אהבו לבוא אלינו לאכול. עכשיו, אצלנו יש מנהג שבמרכז השולחן שמים תמיד צלחת עם עשבים ירוקים שקוראים להם 'סבזי'. אמא שלי ערכה שולחן כראוי וכולם ישבו סביב, ופתאום אני שומעת את אחד מהילדים של ראש העיר אומר לאמא שלו: 'תראי את הפרסים האלה, אוכלים עשב כמו בהמות, איזה פרימיטיוויים'. ואמא שלו ענתה לו: 'נכון, אבל הם המארחים שלנו אז תתנהג בנימוס'". בשיר "סבזי מודרני" היא כותבת איך הפכו העשבים הפרימיטיוויים לגרעין הקשה של המטבח היאפי, 'עכשיו הם רוכשים אותם בירוקים, בבתי טבע ממוזגים, לצלילי סונטה חרישית...".

העובדה שהפכה גם בתיכון לתלמידה מצטיינת מילאה את לב הוריה גאווה, אך גם הטרידה את מנוחתם: איך תמצא בחורה משכילה כל כך שידוך? "העניין הוא כזה", היא מסבירה, "ההורים שלך עוטפים אותך בכל כך הרבה חום ואהבה וכל כך הרבה מסירות, אצל הפרסים המשפחה היא מוסד מקודש ממש, שאת אינך רוצה בשום פנים ואופן לצער אותם ולעשות משהו בניגוד למסורת. למה למשל כל כך פחדתי להתגרש? פחדתי לגרום צער להורים שלי. כך בעניין הלימודים. ההורים שלי תמכו בי והגנו עלי, אבל מסביב ידעתי שכולם יושבים להם על הצוואר ומסתכלים בעין עקומה על הבת שלהם שרוצה ללמוד וללמוד. ומי אשם בכל הצער והביזיון שנגרם להם? אני ורק אני. נכון, אחי הגדול גם הוא לא היה נשוי אבל לבנים הרי מותר. רק לבנות אסור".

מראש היה ברור שאין מה לדבר על גיוס לצבא והיא הלכה לשירות לאומי. כשסיימה, הלכה ללמוד באוניברסיטת בר אילן ספרות והיסטוריה. "אמנם רציתי להיות עורכת דין, אבל היה ברור לי שאני צריכה לחפש מקצוע שבו אני יכולה להיות בבית בצהריים כדי להגיש אוכל לבעל ולילדים. המקצוע היחיד שנראה לי היה הוראה. כמובן שגרתי אצל ההורים. גמרתי תואר ראשון וההורים שלי כבר היו מודאגים מאוד".

כפי שהיא כותבת בשיר "כלת דעת", במונחים של שידוך פרסי היא הפכה לצרה צרורה. משכילה מדי, עצמאית מדי. אם לא די בכך היא החליטה להמשיך לתואר שני בירושלים. "מכל המשפחה המורחבת שלי, אני הראשונה שהלכה לאוניברסיטה. עכשיו כבר הייתי הרוסה בתור כלה, אז החלטתי להשתמש דווקא בדבר הזה ואמרתי להורים שלי שאני רוצה לנסוע ללמוד בירושלים באוניברסיטה כדי למצוא בעל, כי כבר אין סיכוי שאמצא אחד כזה אצלנו בסביבה ובעדה".

היא למדה לתואר שני והכירה את מי שהפך לימים לבעלה, פאבל קנקה, צ'כי במוצאו. "בחור אשכנזי. אצל הפרסים להתחתן עם אשכנזי, שעוד היה גבר נאה וממשפחה טובה, זה נחשב להכי טוב. ברגע שהחלטתי להתחתן אתו הפסקתי את הלימודים שלי כי הפנמתי עמוק מדי שברגע הזה אני צריכה להפוך לבחורה פרסייה טובה שבשום אופן לא אמורה לשלב קריירה ומשפחה".

שלושת הילדים - בתה הגדולה היא עורכת דין, בנה קצין בצבא ובתה הקטנה חיילת - לא עזרו להקל עליה את האכזבה מנישואיה. "אלו היו נישואים לא טובים, הרגשתי בודדה בתוכם. אני באה ממשפחה חמה ומלוכדת והוא בן יחיד שרגיל להיות לבד. התגעגעתי למשפחה שלי, ומצד שני לא יכולתי לצער את הורי ולומר להם דבר. הוא לא עשה שום דבר לא בסדר, חלילה, הוא הצליח בעבודה והיה אבא טוב, ואם הייתי באה ואומרת להורי שמשהו לא בסדר ברור לגמרי את מי היו מאשימים, אותי ורק אותי. אצלנו אם משהו לא בסדר בנישואים זה רק באשמת האשה. אז לקחתי את זה על עצמי ולא סיפרתי כלום לאף אחד, והורי, גם אם הרגישו שאין באמת ניצוצות של אושר בינינו, לא אמרו כלום".

ההבנה שהיא חייבת לפתוח בחיים עצמאיים הבשילה אצלה בשנת 92' כשנסעה עם בעלה, אז איש אמדוקס, לשליחות בארה"ב. היא אמנם התחילה לכתוב כבר כילדה לעיתוני בית ספר וכדומה, אבל את כתיבת השירה, לצד המאמרים, התחילה במהלך שנות ה-80, לא בהשפעת משוררים אחרים דווקא. "אני לא קוראת בכלל שירה", היא אומרת, "כי גיליתי כשלמדתי ספרות שכשאני קוראת אני לא כותבת".

אז מה קרה בשליחות באמריקה?

"הייתי צריכה לנסוע לארבע שנים לארה"ב, במסגרת השליחות של בעלי, לקהילה קונסרבטיווית ומאוד פמיניסטית ולפגוש הרבה נשים נפלאות שמאמינות בערך עצמן ואינן מרגישות שערכן נובע מקיומו של בעל לצדן, כדי להבין שאפשר לחיות בלי בעל. אני מעולם לא העזתי ללכת לשום מקום בלעדי בעלי. פתאום הגעתי למקום שבו להיות אשה לבד זה לא רק בושה, זה אפילו כבוד, וקיבלתי שכל. ואז גם קיבלתי אומץ להתחיל לדבר עם הורי".

הוריה הגיבו בתחילה בזעזוע. "אף פעם הם לא העלו בדעתם מצב כזה. אבל אני התחלתי לספר להם כמה אני אומללה ובודדה, וברגע שהם הבינו כמה רע לי הם גם הבינו שחבל על הזמן". לעזרתה נחלץ גם אחיה הבכור, שמעמדו העדיף איפשר לו לשכנע את הוריה. "לאח בכור ישנה סמכות גבוהה בבית וברגע שקיבלתי את התמיכה שלו, ידעתי שגם הורי יסכימו".

היית כבר בת יותר מ-40, אקדמאית, מנהלת מחלקה במוזיאון ארץ ישראל, ובכל זאת היית צריכה את הסכמתו של אחיך הבכור?

"כן, לא משום שחששתי מפניו או משהו כזה, אלא משום שרציתי שיקל על הורי בכך שיסביר להם שזה בסדר, שזה לא נורא שהבת שלהם מתגרשת. אמרתי לך, החשש שלי מלצער את הורי היה איום ונורא. הפחד של הורי היה גם מהשאלה איך אחיה בלי גבר".

ואיך זה לחיות בלי גבר?

"הייתי שמחה למצוא בן זוג, אבל רק בשביל האהבה ולא שום דבר אחר. היה ברור לי, וחשוב להדגיש, שאני מתעקשת להיות עצמאית מבחינה כלכלית. כל הרעיון שלי היה להוכיח לעצמי שבניגוד למסורת שחינכה אותי לתלותיות, אני מעוניינת לעמוד על רגלי שלי בלבד וכך אני עושה מאז, ובהצלחה, למרות שלו רציתי היתה משפחתי עוזרת לי ברצון".

השנים שחלפו שינו במשהו את מבנה המשפחה הפרסית?

"כמובן. הורי עלו ב-58' והם כבר הרבה יותר מתקדמים מפרסים שעלו בשנות ה-80, למשל. אבא שלי, למשל, עושה הכל בבית. הוא שוטף כלים, מטאטא, מבשל, דבר שלא היה עולה על הדעת כשהייתי ילדה. אחותי התחתנה עם בחור שעלה מפרס בשנות ה-80 ולכן המסורת אצלו היתה חזקה הרבה יותר. יש סיפור מצחיק במשפחה שלנו איך פעם אבא שלי עמד ועשה כלים במטבח ופתאום החתן המיועד צילצל בדלת. אבא שלי נכנס לפאניקה. הוא אמר: 'חס וחלילה שלא יראה אותי שוטף כלים, את כל הכבוד שלי אני אאבד'. הוא נכנס לאמוק ולא הצליח בשום אופן לפתוח את הקשר של הסינור ובסופו של דבר אני גזרתי מעליו את הסינור כדי להציל אותו מהבושה. תמיד אנחנו מספרים את הסיפור במשפחה וצוחקים, אבל יש משהו שמטריד אותי בסיפור הזה: איך יכול להיות שאני הייתי בבית ואבא שלי שטף כלים?"

שנת 92' היתה גם השנה שבה כתבה את השיר "שרקיה", שנכנס מאז לרשימת החובה בלימודי הבגרות בספרות בתיכונים הדתיים לבנות. "סבתא, מה עשית עם השרקיה שבך?" היא שואלת ומתארת את 15 הילדים שילדה סבתה (שחמישה מהם מתו בגיל צעיר), ואת חייה הקשים "בקינה", "במשמעות כפולה של הקן שלה וגם של קינה מלשון קינות". "ומה אעשה אני, עם השרקיה שבי, הכבולה בחבלי רוח מערב, הפרוצה לכל רוח". היום, היא כותבת, יש מעונות לילדים ומטפלות, "ויש מיקרוגל ומדיח ומפתה, ויש זמן, המון זמן". די והותר זמן כדי שתוכל לתהות "ועם השרקיה שבי, מה אעשה, אמא?"

ומה עשית באמת עם השרקיה שבך?

"הפכתי למי שאני. הפכתי להיות אשה עצמאית, שהשלימה עם כל הזהויות שלה - אני אשה בכל רמ"ח איברי, אני ישראלית, אני פרסייה, אני דתייה, אני לבד אבל הייתי שמחה למצוא בן זוג. כל אחד מהמרכיבים האלה הוא חלק מכריע בזהות שלי, אני גם בעד שוויון מגדרי ואני בפירוש כותבת שירת נשים משום שאני יודעת שאם אני לא אעשה למען הזהות שלי כאשה, אף אחד אחר לא יעשה זאת למעני".*



אסתר שקלים. אין לך בכלל מושג עד כמה זה לא מקובל וקשה ואיום להתגרש כשאת בת לעדה הפרסית


פרץ שקלים. עכשיו, בעזרת השם, היא גם צריכה למצוא בעל טוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו