אני פועל בבית חרושת - תרבות - הארץ

אני פועל בבית חרושת

* הציורים גדולי הממדים בתערוכה של משה גרשוני, שנפתחה בשבת בגלריה גבעון, עשויים שכבות עבות של צבע ונראים כמעט תלת-ממדיים. פה הצבע התקלף, שם הוא נהפך לנטיף. זו תערוכה מכרעת ביצירתי, אומר גרשוני, "העבודות מגיעות כאן לשיאה של חקירה שהחלה כשעברתי לצייר על בד"

דנה גילרמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דנה גילרמן

ביום חמישי, יומיים לפני פתיחת תערוכתו בגלריה גבעון בתל אביב, ישב הצייר משה גרשוני והסתכל במנורות הקטנות שבתקרה. מבחינתו, אותם אביזרי תאורה קטנים אחראים במידה רבה לקסם שנוצר בתערוכה. "הספוט, בניגוד למנורה רגילה, יוצר מוקדים שונים של אור על פני המצע", הוא אומר. וזה טוב? "זה טוב לציורים שלי. אולי זה לא טוב לכל תפישה של ציור. התפישה המודרניסטית דוגלת בכך שהאור יאיר את המצע באופן שווה, כדי להדגיש את שטיחותו. כבר בתחילת שנות ה-80 ראיתי שהציורים שלי רוצים אור יותר תיאטרלי, כמו בתיאטרון.

"למדתי שיעור גדול בעניין הזה בפעם הראשונה שראיתי את ה'לאס מנינאס' של ואלסקז במוזיאון הפראדו במדריד. הציור הזה כל כך ריאליסטי שכשעוברים במסדרון ורואים אותו בטוחים שהוא חלק מהמציאות. מה הם עשו כדי להקצין את התחושה הזאת? הם החביאו פרוז'קטור מאחורי הקיר הימני שנבנה באלכסון והאירו את התמונה במקום שממנו בוקע האור בציור. במצב הזה אי אפשר לדעת אם זה אור חיצוני או אור שנובע מהציור. ברגע הראשון חשבתי שהם פרימיטיווים. איך אפשר לרמות כך? אחר כך הבנתי שמדובר בפטנט גאוני".

זו בעצם תפאורה שמקצינה את מה שיש בציור.

"זו אילוזיה. המלה הכי מוקצית ושנואה במאה ה-20, המלה החשובה ביותר בעיני בז'רגון הציורי. אני הצלחתי לייצר את הקסם הזה בגלריה בעזרת הספוט".

זה נשמע קצת גימיקי.

"במונחים של הרבנות המודרניסטית חשבנו תמיד על הדברים האלה בתור גימיקים, אבל גימיק זה חלק מהשפה האמנותית. כל דבר הוא בעצם גימיק או אפקט. שנים עשיתי צרות לתלמידים שלי שהשתמשו בספריי. חשבתי שזה אפקטים. בתערוכה הזאת אני משתמש בהרבה ספריי ובהרבה אפקטים. של אור, של צללים. כל דבר למעשה הוא אפקט. למשל במוסיקה. המעבר ממז'ור למינור הוא אפקט.

"אני חוזר למלה אשליה שכל כך תיעבנו. חשבנו שהציור לא צריך להיות אשלייתי, שהוא צריך להיות שטוח, שצריך לחשוף את המרכיבים שלו. פתאום הבנתי שזו שטות ממדרגה ראשונה. אין דבר כזה. אנחנו יוצרים יצירת אמנות לשם אשליה, או במלה אחרת דימוי. מה זה דימוי? זו אשליה. הדימוי או האשליה מאפשרים לנו להתמודד עם המציאות".

איזו אשליה אתה מוכר פה?

"אני מקווה שכמו כל יצירת אמנות - מקום להתמודדות עם המרכיבים של החיים שלנו מהכאב עד היופי. להעניק לרגע אשליה שיש קומפוזיציה. שהעניינים יושבים היטב, שיש פריים. הבעיה שלנו זו הפריצות של הפריים, אין לנו גבולות ואז אנחנו הולכים לאיבוד. יצירת אמנות נותנת לנו רגע של סדר. יש קונפליקט, יש דרמה, אבל יש גם מסגרת שמייצבת את כל זה. מובן שמיד אחר כך הכל נפרם ונהרס מחדש".

גרשוני מגדיר את התערוכה הזאת כקרדינלית, תחנה משמעותית ביצירתו. הוא אפילו שקל - בשל חשיבותה בעיניו - להקדיש אותה לאמו ואביו, יונה וצבי, ולתמרה ושמואל גבעון, מייסד הגלריה. בסוף החליט שלא. מה כל כך משמעותי בה? "נדמה לי שפה העבודות האלה מגיעות לשיאה של חקירה מסוימת", הוא אומר. "מעין סיכום של תהליך שהחל לפני כ-12 שנה, מאז שהתחלתי לצייר על בד".

המשך בעמ' 10

הציורים החדשים, גדולי הממדים, עשויים משכבות עבות של צבע ונראים כמעט תלת-ממדיים. עקבות מברשת הצבע ניכרים היטב וכך גם התנופה של היד. במקומות מסוימים הצבע התקלף - אולי בגלל כובד הצבע שמושך כלפי מטה - במקומות אחרים הוא התייבש באמצע הטפטוף ונהפך לנטיף. התאורה הופכת את המקומות המוארים למוארים יותר ואת הכהים לכהים יותר ויוצרת משחקים של אור וצל על המצע. פרט לציור אחד, שעליו כתוב "יצתה נשמתה" (המוקדש לדליה רביקוביץ), אין שום דבר קונקרטי שאפשר להיאחז בו. רק צבע ועוד צבע ותחושה של מצע מפויח, מוכתם, מעושן, אולי עדות למה שרוחש מתחת לשכבות המכסות.

גרשוני מציע לראות את הציור כ"מסך שקוף של צללים שבאים מהמקום השחור", מאותו חלל בלתי נראה שנמצא ברווח שבין הבד לקיר. "עולה בדעתי שזו אולי הסיבה לכך שאנחנו מניחים אבן על קבר ולא בד", הוא אומר. "כדי להיות בטוחים שמה שנמצא מאחורי המציבה לא יוכל לצאת".

ההתבוננות המרוכזת שלו בציורים, תוך כדי ראיון, האופן שבו הוא מגלה אותם כל פעם מחדש, מזכירים סיפור שסיפרה עליו אחת האוצרות במוזיאון תל אביב, שיצאה אתו לסיבוב גלריות בלונדון. באחד החללים בנשיונל גלרי היה תלוי דיוקן עצמי של ואלסקז. גרשוני התיישב על הספסל שמול התמונה והתבונן בה במשך שעתיים מבלי לזוז.

במה התבוננת כל כך הרבה זמן?

"ציורי הפורטרט הם ההזדמנות שלנו לדבר עם המתים, עם האיש המצויר בציור. זה מה שמבדיל בעיני בין פורטרט טוב לפורטרט רע. אם הוא חי בציור, אם הצייר הצליח להחיות אותו. אני מדבר אתם. זה סוג של שיחה אינטימית שאתה לא יכול לנהל במציאות. מתי יוצא לך לשבת מול מישהו שעתיים, להסתכל לו בעיניים ולדבר אתו? והוא מספר לך סיפורים על זמנים שאתה לא יכול לחוות אותם במציאות כי הוא חי בתקופה אחרת.

"זה אמצעי פנטסטי לדבר עם מישהו שחי לפני 500 שנה. זה מזכיר לי, למשל, את הוויכוח שהיה בזמנו בנוגע לתפישה המודרניסטית בתיאטרון. היום לוקחים מחזה יווני, מלבישים את השחקנים במדים של איזה קלגס נאצי ודוחפים לי בכפית את הרעיון שהסיפור של מדיאה רלוונטי לימינו. אבל אני דווקא אבין פי אלף יותר את העולם שלי היום אם אראה שחקן בהבימה או בקאמרי שיודע להתהלך עם טוגה יוונית".

מתי מעט מתבוננים ומסוגלים לראות את מה שאתה מתאר.

"דניאל בארנבוים דיבר הרבה על ההבדל בין להקשיב ולשמוע. כשנקשיב נגיע למצב שאנחנו שומעים. כשנתבונן נגיע למצב שאנחנו רואים. חשבתי שאולי זה מקביל לעיקרון של היהדות. נעשה ונשמע. נעשה מעשה אקטיווי של התבוננות ואז גם נראה".

כשאני מתבוננת אני מרגישה שהכל נשמט.

"זה חלק חשוב מהחוויה, זה מפחיד ואז אתה מתחיל לאסוף את השברים ולבנות את הדבר מחדש. זה הקושי שבציור לעומת אמנויות אחרות. זו לא חוויה ליניארית. לא בזמן ולא במרחב. זו חוויה בו-זמנית. אין בציור שום דבר שאומר לך מה לעשות מול הדבר הזה. אתה לא יודע מנין להתחיל וצריך לבנות את החוויה בכוחות עצמך".

בשנים האחרונות היה גרשוני, יליד 1936, במרכזם של כמה סיפורים תקשורתיים. חלקם עסקו בהומוסקסואליות שלו, אחרים בסירובו לקבל את פרס ישראל לציור מידי שרת החינוך לימור לבנת ב-2003. הפעם הוא ביקש לדבר רק על אמנות. האם יש אפשרות לעשות הפרדה מלאכותית שכזאת בין החיים לבין היצירה?

"אבל אמנות, דיברנו על זה, היא דימוי, ספק של דימויים", הוא עונה. "תמיד אמרתי שיכול להיות שהבן-אדם הוא החיה היחידה על הפלנטה שצורכת דימויים כי זה בגנים שלנו. אנחנו לא יכולים לחיות בלי דימויים. מה שכבר אמרו חכמינו, 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם'. אז יש לנו פועלים של דימויים".

אתה פועל של דימוי?

"אני פועל בבית החרושת ליצירת דימויים. ממש כך. זה בעצמו פתח לדימוי טוב, כי במובן מסוים אני עשיתי את העבודות האלה כמו פועל, והן תוצאה של פעולה שעל חלקה אפילו אין לי שליטה. בכלל, אני כבר אמרתי שאני חושב שהעבודות האלה מקצינות במובן מסוים את הדיבור על האלמנטים הכי בסיסיים של עשיית הציור: מריחה, כיוון, קומפוזיציה, משטח, שוליים, התרוקנות של המרכז לעומת ההגירה בשוליים ועיסוק במה שנמצא מחוץ לפריים. כל אלו הם דיבור על החיים, על הגוף, על האופן שבו הגוף זוכר את הפעולות הבסיסיות".

הגוף שלך?

"שלי. כמעט רציתי לקרוא לתערוכה 'רק הגוף זוכר'. היתה לי חוויה לא מזמן. התחלתי לטפל בגינה מתחת לבית שלי. קניתי כלי עבודה חקלאיים - הרי הייתי חקלאי בעבר - וברגע שהנפתי את הטורייה באוויר היתה לי תחושה שהגוף זוכר איך מניפים טורייה. אחר כך כשציירתי נזכרתי בחוויה הזאת. פשוט להניף את היד למעלה, למטה, ימינה, שמאלה. הגוף כמכונה שזוכרת. תנועת היד היא תנועת הזיכרון".

איך הושפעה פעולת הציור ממחלת הפרקינסון שחלית בה לפני כשנתיים?

"אני במצב קל מאוד של המחלה הזאת. זה לא פגע בכושר העבודה שלי".

המחלה שינתה את המחשבה על האופן שבו אתה מצייר?

"אני חושב שזה הגדיל את התנועות שלי, ואפשר לראות את זה בתערוכה. אחד הסימנים האופיינים למחלה זה שהכתב משתנה. יש בעיה עם התנועות הקטנות. אני אף פעם לא ציירתי בקטן ואין לי כמעט רעידות, אבל יכול להיות שהידיעה שהמחלה פוגעת בתנועות הקטנות נתנה לי כוח לתנועות גדולות, לתנופה גדולה".

לאן אתה ממשיך מפה?

"יותר גדול, כבר הזמנתי בדים יותר גדולים. חלק מהציורים רוצים לגדול".

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ