שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עמנואל סיון
עמנואל סיון

מקוללים עלי אדמותפרנץ פאנון. תירגמה מצרפתית: אורית רוזן.
הוצאת בבל, 336 עמ', 88 שקלים

בשלהי החורף נפגשתי בפאריס עם ידידי נ', מעורכיו של כתב עת ביקורתי חשוב היוצא לאור באלג'יר. אנו נפגשים כיום רק מדי שנה וחצי או שנתיים, כאשר ביקורינו בפאריס מזדמנים באותו מועד, ולפגישות אלה יש ריטואל משלהן. נ' אומר באירוניה: "ובכן שוב באתי לפאריס כדי להוריד את הגריז (se degraisser)". ואז אנו פותחים בחילופי חדשות אישיות ומקצועיות ולאחר מכן עוברים לעיקר. העיקר הפעם היה כתב יד כרסתני של אנתולוגיה של המחשבה המדינית-כלכלית בארצות המתפתחות, שעליה שקד ידידי זה שנים.

אני מעיין בכתב היד ומיד עולה תמיהה גדולה: מדוע מוקדשים רק ארבעה עמודים לפרנץ פאנון (1925-1962)? פאנון הוא אותו פסיכיאטר ממרטיניק, חניך צרפת, שעבודתו הקלינית באלג'יריה שיכנעה אותו כי למצב הקולוניאלי יש השפעות טראומטיות חמורות על נפש הילידים. מכאן הפך להוגה דעות של מלחמת השחרור של הפל"ן, וכתביו נפוצו בימי חייו ואחר מותו ברחבי העולם השלישי.

נ' מביט בי בתמיהה אף גדולה משלי, מכבה גולואז שלישית לתוך ספל הקפה שנתרוקן ואומר בהטעמה: "ספק אם הוא ראוי אפילו לזה. נתתי לו כמה עמודים רק בבחינת מחווה, או אם תרצה, כסת"ח. האנתולוגיה עוסקת בעידן שלאחר העצמאות, ולגביו אין לפאנון כל רלוונטיות. הוא מסביר ומצדיק את המאבק לשחרור, אך לא מה שבא לאחריו".

אבל, אני מקשה, הלוא פאנון עסק (למשל בפרקים ג' וד' של "מקוללים עלי אדמות") בפגמי המשטרים שקמו באפריקה השחורה והזהיר את אלג'יריה הצעירה מפניהם. כן, עונה נ', אך פאנון לא עסק אלא בשרטוטים ראשונים של תופעות שאך זה החלו להסתמן. אין כאן ניתוח ממצה כפי שיציג האנתרופולוג רנה דימון בספרו "אפריקה השחורה החלה ברגל שמאל" (1962).

ומה לגבי דבריו על האלימות המשחררת, זו של היליד החורג מן הפסיביות שלו ונוטל את גורלו בידיו. "שבחי האלימות?" מגיב נ' בלגלוג, "תאר לך כיצד קורא עמודים כאלה אלג'יראי ב-2006, לאחר עשור של מלחמת אזרחים עקובה מדם. מלחמה שבה הצבא שלנו הפציץ אותם כפרים מרדניים שהפציצו הצרפתים לפני כחצי מאה; אותם מעשי התעללות בחיילים ואזרחים מתבצעים בידי קנאי האיסלאם כפי שנעשו באותם אזורים עצמם בידי מורדי הפל"ן. האלג'יראי יאמר היום כי השד יצא מן הבקבוק".

וכאן הוא ממש נזעם, ושולף עוד גולואז: "לא שטיעוניו של פאנון בדבר הכרחיותה הפסיכולוגית של האלימות האנטי-קולוניאלית אין בהם ממש. אולם הוא התעלם בנאיביות שלו מן המחירים והסיכונים, שהרי יש מחיר גם לאקט מוצדק מבחינה מוסרית ומשחרר מבחינה נפשית. הוא כל כך נאיבי, הפאנון הזה, כמו שהיה נאיבי בציפיותיו-תחזיותיו (בספרו "בשנה החמישית למהפכה האלג'ירית", 1959, ע"ס) כי השתתפותן של נשים במלחמת השחרור תביא לשחרור האשה האלג'ירית ולקץ המשטר הפטריארכלי. בתום המלחמה שלחו אותן ישר למטבח - יופי של שחרור. או קח למשל את קוד המשפחה שחוקק המשטר המהפכני (הכוונה לחוק המעמד האישי מ-1984, הבנוי על דיני השאריעה המוסלמית - ע"ס).

לאחר שעות של שיחה מתישה ומספקת גם יחד אני עולה לבדי במעלה בולוואר סן-מישל ומהרהר בדברי נ'. נראה לי שהחמיר במשפטו. למצב הבתר-קולוניאלי אולי פאנון אינו רלוונטי, אבל להבנת דמדומי הקולוניאליזם, שמהם הגיחו המדינות המתפתחות, אין חשוב ממנו. ניסיונו הקליני הביא אותו להסבר-על של המנטליות הקולוניאלית, אותו מכלול של אמונות ודעות העוסק בתהליך שבו מפנים היליד את התפיסה הקולוניאלית בדבר נחיתותו, תפיסה שהחזיקה בחישוקים את המשטר הקולוניאלי. על כך עמדו גם אחרים, אך הוא נתן לכך ביטוי פואטי מרהיב, ועיקר כוחו בניתוח ההפנמה שעושה היליד בתודעת נחיתותו-שלו, שמולידה את התופעה של "אין אונים נלמד" (כפי שיאמרו היום בפסיכולוגיה קוגניטיבית).

האלימות המהפכנית היא לפיכך אקט משחרר, בבחינת תיקון מוסרי שבו דוחה היליד הלכה למעשה את דימויו הנחות. נכון שפאנון מגיע כאן, כדברי נ', להאדרה כה פואטית של האלימות, לרבות אלימות נגד אזרחים, שיש לחשוש ממחירה. אולם הוא בונה טיעון מוצק על הכורח להיזקק לאלימות כדי לשבור מצב של מבוי סתום, ולתקן את עיוותיה הפסיכולוגיים של השליטה הקולוניאלית.

אגב, מחקרים פסיכולוגיים שנעשו בצרפת לפני ואחרי מלחמת אלג'יריה תומכים בטיעוניו של פאנון בדבר הממד הפסיכולוגי, לא רק האינסטרומנטלי, של האלימות. נמצא שדימוי "הערבי", כלומר היליד, נשאר בעינו על כל מרכיביו בין 1954 ל-1964, זולת מרכיב אחד: ב-1964 כבר לא אמרו על הערבי שהוא מוג-לב.

לכן שמחתי לקבל בתרגום עברי את החשוב בספריו של פאנון, ויש לקוות שהקורא העברי יפיק ממנו תובנות, איש איש לפי ערכיו וחוגי עניינו. פסיכולוגים אולי ימצאו עניין בפרק החמישי, הלקוח מיומן העבודה הקליני של פאנון כמטפל בנפגעי נפש של המלחמה. יש לקוות, אך אין ביטחון בדבר משום שהתרגום מקרטע לא אחת והעריכה מרושלת. מיהו, למשל, אותו מרקסיסט רוסי בשם "פלקנוף" (עמ' 295)? אולי פלכאנוב. ומיהם אותם "קאעידים" (עמ' 95)? הלוא אם יש להם קשר לאל-קאעידה, צריך היה לאיית את שמם כ"קאידים" ולהסבירו כראשי כפרים. רישול דומה מצוי בציטוט ספר שכותרו "השאלה" (עמ' 7), בעוד שצריך לתרגם "חקירה תחת לחץ". ומה יעשה הקורא כאשר בעמ' 131 הוא פוגש את קהיליות "המאסליסטים והחארקים"? כיצד יידע שמדובר בחברי מפלגתו של מסאלי חאג', שייסד ב-1928 את הלאומיות האלג'ירית, ואשר הפל"ן קרא תיגר על מרותה ולחם בה בחימה שפוכה? ו"החארקים" (ליתר דיוק "חרכים") הן מיליציות משת"פיות שגייסו הצרפתים בקרב הילידים ללחימה בפל"ן.

להלן בעמ' 198 נאמר כי "המנהיגים הערבים ניסו לכונן מחדש את הדר-אל-סלאם הנודע שנגה אורו במאות ה-12, ה-13 וה-14". מה זה? הכוונה מן הסתם לדאר אל-איסלאם - תחום שליטתו של האיסלאם, מילולית: בית האיסלאם, או הח'ליפות. הצירוף "הנודע שנגה אורו" הוא אופייני לסגנון המליצי הסבוך של המתרגמת, המגביהה את סגנונו של פאנון בשתי דרגות לפחות. שלא לדבר על צירופים מוזרים כגון "לוחמים-לשעבר" (עמ' 216) כשהכוונה ל"חיילים משוחררים" או ותיקי מלחמות (anciens combattants). ומה לגבי החידוש הצורם שטבעה המתרגמת, "המיושב" (colonise), במקום שבו המלה "יליד", או אם תרצו "הנשלט", היתה מספיקה.

ספרו של פרופ' עמנואל סיון, "קנאות דתית מודרנית", נכתב במקורו האנגלי עם גבריאל א' אלמונד וסקוט אפלבי, וראה אור בעברית בוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ