טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע עם פינה באוש

* בסרט האישי שיצרה לי ינור על אמנית המחול נערמות שכבות על שכבות של דימויים, שמעניקים תובנה על כוחה של התנועה כדרך למגע עם הנפש

תגובות

"קפה עם פינה" הוא סרט שמסרב להידחק למגירות הקונוונציונליות. זה לא סרט עלילתי, אבל הוא גם לא תיעודי. יותר מכל דבר אחר זהו הרהור על התיעוד, על הזיכרון, על החוויה. הסרט הוא המחשה קרובה ביותר לשרשרת אסוציאציות, המציפה את הצופה ביופי, בעוצמה ובתחושה חזקה מאוד של חגיגת חיים. בתוך כל אלה אפשר למצוא מה שאפשר להגדיר אופטימיות מפוכחת, שהיא מצרך נדיר ביותר.

נקודת המוצא של הסרט היא ההיכרות בין לי ינור לבין פינה באוש, אחת האמניות הגדולות של 40 השנים האחרונות. בתחומה, מחול (הנושק לתיאטרון ולאמנות חזותית), יצרה באוש סדרה של יצירות שמי שצפה בהן נושא את זכרן בלבו שנים אחר כך.

ההיכרות בין באוש ליוצרת הסרט החלה בפאריס של ראשית שנות ה-90. ינור, אמנית חזותית, עבדה אז עם כוריאוגרפים רבים ויצרה כמה סרטים קצרים על מחול. "קפה עם פינה" צולם בשלושה מפגשים בפאריס ב-2003 ובוופרטל שבגרמניה ב-2005. בפאריס צילמה ינור את המופע "אגווה" ("מים") ואת באוש בקפה החביב עליה, "מיסטראל", בחזרות ובפארק ליד לה-האל. לוופרטל היא הגיעה כדי לראות את הופעת הבכורה של היצירה "ראף קאט". היא צילמה קטעים מהמופע, רגעים עם רקדנים ובעיקר מפגשים עם באוש בסטודיו הבית שלה.

הסרט שיצרה ינור מורכב מתמונות מהמפגשים האישיים מאוד בינה לבין באוש, המשובצות בין קטעי מחול. אלה צולמו בחזרות ובמופעים, אך מרביתם שונו ללא היכר. המצלמה של ינור מתמקדת בדמויות שעל הבמה הוצבו בשוליים. היא העבירה קטעי מוסיקה שליוו חלקים מסוימים של המופע לחלקים אחרים, הוסיפה לפסקול צלילים של רכבות, רוח או גשם ויצרה שכבות על גבי שכבות של דימויים.

בין לבין נראות על הבד פיסות נוף, חלקן מאזורים טבעיים ובעיקר מהיערות הסמוכים לוופרטל, וחלקו עירוניות כמו הרכבת הייחודית של וופרטל (היחידה בעולם הנוסעת כשהיא תלויה ממסילה עלית), גן חיות או תמונות רחוב ואדריכלות פאריסאית. כל הקטעים מצטרפים למארג סוחף, שלוקח את הצופה למסע פנימי מרגש.

ינור, שעוסקת גם בצילום (תערוכת היחיד האחרונה שלה היתה בגלריה החדר ב-2004), יצרה סרט שכל רגע בו יכול להיות מוקפא וממוסגר כדימוי בעל תוקף. היא מציעה לצופה דימוי אחר דימוי של עושר, שנהפך לעתים לכמעט אבסטרקטי אף שהסרט כולו פיגורטיווי. גם באוש, שהמפגשים אתה קצרים, דלים בדיבור ועשירים בהבעה ובתנועה מקסימות, נדמית בשלב מסוים כדמות מומצאת, כאשה ששלמות התנועה ועוצמת הנוכחות שלה כמעט אינן אפשריות.

אפשר להיזכר בהופעה הקצרה שלה בפתיחת סרטו של פדרו אלמודובר "דבר אליה". אלמודובר צילם את באוש ב"קפה מולר", אחד המופעים המוכרים ביותר שלה. ינור צילמה אותה רוקדת לבדה בסטודיו שלה בוופרטל בסולו מ"דנצון", מופע שהועלה לראשונה ב-1995 ושמבוצע רק לעתים רחוקות. הכוח של באוש, שכמו מגששת אחר התנועה ואחר כך נכנסת לתוכה כאילו שינתה מצב צבירה, יוצר תחושה של נוכחות בטקס, שרק מועצמת על ידי המינימליזם של הסצינה והעדר התפאורה.

ינור צילמה את הסרט במצלמת סופר 8 ובווידיאו. הדימויים בסרט נעים הלוך ושוב בין צבע לשחור-לבן. בעריכה יצרה ינור שכבות על שכבות של דימויים, המזכירים מסכי צעיפים שקופים. התוצאה היא מצבים פנטסטיים: בנייני פאריס ביום שמש תחת מעטה מים (המים צולמו במזרקות בפאריס), קטעי מחול מעל ומתחת לדוב קוטב שנע במים או צילומי יער מעל-מתחת לרקדנית המסתובבת סחור סחור בשמלה ירוקה.

האינטנסיוויות של הסרט כובשת. הוא מסתיים בצילומי שחור-לבן של באוש ומותיר את הצופה עם תובנה חדשה על כוחה של תנועה כדרך למגע עם הנפש, עם האני הפנימי ביותר. הדימויים, שהם כה חמקמקים לכאורה, נשארים בתודעה זמן רב אחרי שהסרט מסתיים.

"קפה עם פינה"; במאית וצלמת: לי ינור; ההקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים במוצאי שבת, 20:30; הסרט ישודר בערוץ 8 ב-22 בחודש, ב-21:30



מתוך "קפה עם פינה". אופטימיות מפוכחת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות