בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המספר הישראלי - שטן או בעל ברית?

סיפורו של אלמוג בהר, שזכה בתחרות "הארץ" אשתקד, מעורר עניין לא שגרתי במצרים

תגובות

"רבות היססתי בבואי לתרגם את הסיפור 'אנא מן אל-יהוד' לערבית. הסיפור יפה וחשוב, ולדעתי חשוב מאוד בשל האפשרות הגלומה בו להבנת המציאות הישראלית העכשווית; מה עוד שהסיפור זכה בפרס הסיפור הקצר הטוב ביותר לשנת 2005 מטעם העיתון 'הארץ', החשוב בפרסומים הישראלים, עיתון שפרסיו השנתיים זוכים בהערכת האליטה התרבותית הישראלית. היססתי, חרף העובדה שמחבר הסיפור העברי שקבע לו כותרת בלשון הערבית - 'אנא מן אליהוד' (אני מהיהודים), השיג הכרה קולקטיווית ב'ישראל', והיה בן-לילה לכוכב בחזית התרבות שם, ועתה הוא מהבולטים בסופרים המפרסמים ב'הארץ', עיתון שרבים רוצים לפרסם בו, אך רק סופרים מוכשרים זוכים לכך".

כך מתחיל מוחמד עבוד, מחוקרי ישראל ותרבותה בקהיר, את הניתוח הנרחב שהקדיש לסיפורו של אלמוג בהר בגיליון יוני 2006 של הירחון הקהירי הידוע "אל-הלאל" (=המולד). עבוד אכן תירגם את הסיפור במלואו ופירסם אותו בצמוד למאמר הניתוח, ואילו הירחון, כדי להדגיש את חשיבות הפרסום, הדפיס את הסיפור ואת הניתוח על נייר צהוב מיוחד, והקדיש את שער החוברת לנושא הזה עצמו (בשער מופיע בחור ישיבה חרדי המעיין בספר תוך כדי הליכה). בכך זכה אלמוג בהר, מספר ומשורר ירושלמי צעיר, תלמיד האוניברסיטה העברית, בכבוד שאך ישראלים מעטים זכו לשכמותו בעבר.

כי על כן הירחון הוותיק "אל-הלאל", המופיע בקהיר מדי חודש בחודשו מאז שנת 1892, הוא אחד הירחונים התרבותיים הפופולריים במצרים וברחבי העולם הערבי, ומיליונים רבים במזרח התיכון הרחיבו את גבולות עולמם התרבותי בזכותו. יצוין ש"אל-הלאל" אינו עיתון ספרותי, המתמקד בפרסום שירים וסיפורים וביקורת ספרותית, אלא הוא כתב עת פנורמי המנסה, מיום פרסומו הראשון, להרחיב את אופקיו וידיעותיו של הקורא, ולהרעיף עליו מידע וביקורת על המתרחש בעולם התרבות בעולם כולו, בהדגשה מסוימת על המתרחש במצרים ושכנותיה. הוא נוסד על ידי מהגר לבנוני נמרץ, ג'ורג' זיידאן, שהיה סופר רב-מעשים, ויסד, בין השאר, ירחון ספרותי שנותר חי במשך 115 שנה, בשעה שרוב מפעלותיהם של המהגרים הלבנונים האחרים, שהגיעו למצרים ברבע האחרון של המאה הי"ט, שקעו בתהום הנשייה (להוציא היומון "אל-אהראם", שאף הוא נוסד בידי מהגר לבנוני באותן שנים, ומוסיף להופיע עד היום).

על שליחותו המקורית, כלומר הרחבת אופקי התרבות של הקורא, שמר "אל-הלאל" לאורך שנות קיומו, גם אם בימי משטרו של נאצר הולאם העיתון, יחד עם שאר העיתונאים, ובמשך שנים לא-מעטות נכפו עליו עורכים בעלי מגמות אידיאולוגיות לאומיות ו"סוציאליסטיות". אך ביסודו של דבר מעולם לא ויתר "אל-הלאל" על כמה ממגמותיו הראשוניות. בהיותי תלמיד תיכון בבגדאד, בשנות הארבעים המאוחרות, הייתי רץ לדוכן העיתונים שבשכונתנו במועד קבוע בכל חודש כדי לקנות את הגיליון החדש של הירחון. משקניתי אותו לא יכולתי להמתין עד שובי הביתה, אלא הייתי מדפדף בו שעה ארוכה ליד הדוכן, ומקריאת תוכן העניינים הייתי מתמוגג בשל התחושה שמזומנות לי שעות קריאה מרתקות. אודה ולא אבוש: רבות מידיעותי על עולמנו העכשווי באו לי מחוברות "אל-הלאל".

אני חייב לציין שגיליון יוני 2006 מציג, גם בימים "טרופים" אלה, עולם תרבותי חילוני במידה שקשה להאמין שהיא קיימת בעיקר בשל אווירת ההתחרדות העוברת על העולם הערבי בעשורים באחרונים, התחרדות שאותותיה ניכרים גם בעיתונים יומיים וכתבי-עת שאין להם קשר עם הזרם הדתי הרדיקלי. בגיליון שלנו, למשל, מופיעים מאמרים בנושאים הבאים: "שפינוזה ואיינשטיין: הפילוסוף והמדען"; "החילוניות במצרים" (מאמר זה כתוב בידי הפילוסוף הבולט מוראד והבה, מראשי הזרם החילוני בקהיר); "שורשי הפילוסופיה במצרים הקופטית"; מאמר על בוטרוס-בוטרוס גאלי, ועוד עיונים רבים הרחוקים ת"ק פרסה מהנושאים הדתיים האיסלאמיים.

המאמר שכתב מוחמד עבוד על סיפורו של אלמוג בהר נקרא "זעקה נגד הדיכוי התרבותי", ומגמת הניתוח להנהיר את התימטיקה החבויה בין קפלי הסיפור שמשמעה, לדעת עבוד: אני יהודי-ערבי ואני מדוכא ומקופח בשל ההגמוניה האשכנזית. המאמר של עבוד ראוי גם ראוי לניתוח נרחב כדי לעמוד גם על הידע הרב שהאיש רכש בכל הנוגע לחברה ולספרות בישראל, וגם, מצד שני, לכשלים הנובעים במידה רבה מהעובדה שמעולם לא ביקר בישראל עצמה; ואולי גם מרוב להיטותו להוכיח את ראייתו-שלו לגבי תוכן הסיפור. הניתוח המורחב יופיע, כך אני מקווה, במקום אחר.

הפירוש הזה לתוכנו של הסיפור הנדון אפשרי במידת-מה, וניתן לצטט משפטים ופיסקות שיצדיקו פירוש כזה. אולם כל מי שקרא את סיפורו של אלמוג שם לב שאין בו זכר לקיפוח חברתי או פוליטי של האשכנזים נגד היהודים יוצאי המזרח (כלומר, לא נגד דיכוי או קיפוח במובן החומרי). עלילת הסיפור היא "לשונית" בראש וראשונה: המספר בסיפור מאבד לפתע פתאום את יכולתו לדבר עברית ישראלית, כפי שהיא קיימת במרכז הזירה הלשונית הישראלית, וכך חושדים בו שוטרים ועוברי אורח שהוא ערבי או ערבי-מחבל. עתה הוא מדבר ב"עי"ן וחי"ת" גרוניות ובצ'די "ערבי", כפי שסבו העיראקי היה מדבר. בסופו של דבר נדבקת ממנו אשתו, שאינה עיראקית במוצאה, וכך מתפשטת "המחלה" הלשונית לאורך ולרוחב, וגם אשכנזים לוקים בה.

סיכום זה של העלילה אינו ממצה, כמובן, את תוכנה החווייתי, אולם ברור שהמחאה היא נגד עוול אחר: נגד כפיית לשון (ואולי גם תרבות), שהישראלים המזרחיים לא רצו בה ולא השתתפו בעיצובה. אם הסיפור הוא סיפור מחאה, הרינו עוסקים במחאה נגד דיכוי רוחני שעיקרו ניסיון למחוק את היסוד הערבי-המזרחי בהווייתם של יהודי המזרח התיכון, ומכל מקום לא לכלול את עולמם וזיכרונותיהם בנורמה התרבותית המרכזית. מי שירצה יוכל לדבר על הגמוניזם או אפילו "גזענות" במשמע יחס מזלזל לגבי תרבותו ועברו של האחר, אך נושא זה ראוי, כאמור, לדיון יסודי יותר.

ואכן, מחבר המאמר ב"אל-הלאל" היה ער (גם אם לא במידה מספקת, לדעתי) לסכנת כפיית משמעות פשטנית, חד-סטרית, של שחור-לבן, על סיפור מורכב כסיפורו של בהר. וכך הוא כותב בהמשך הפיסקות שתירגמתי בראשית המאמר הזה:

"חוסר הנחת גובר בי לגבי השאלה אם יש בו בסיפור הזה, המתמודד עם הבעייתיות של הזהות של היהודים ש'היגרו' לישראל מארצות ערב, כדי לאפשר לנו מתוך נקודת מוצא של 'הלנו הוא אם לצרינו?' שכן הסיפור מגלם בתוכו גרעיני פרשנויות שונות ורבות. היגיון פשטני-שטחי העלול להפוך את המספר העברי לשטן-בן-שטן או, לחלופין, לידיד ובעל ברית לתרבות הערבית, וכל זאת משום שהוא עוסק בדיכוי הקיים במדינת ישראל. שתי הגישות האלה רחוקות מלהיות גישות נכונות".

אולם חרף האזהרה העצמית הזאת, מוסיף עבוד, הוא כרבים מעמיתיו חוקרי העברית בקהיר (והם רבים!) מתייחס ליצירות הספרותיות הנכתבות בישראל כחומר גלם שממנו אפשר ללמוד ולהסיק מסקנות חד-משמעיות על "המצב" בישראל ובתרבותה. היחס אל הטקסט האמנותי כמוצג אסתטי רב-משמעות נעדר, בסופו של דבר, גם ממאמרו היפה של עבוד.

תרגום הסיפור לערבית נאמן בדרך כלל למקור, והוא קריא בהחלט; ואילו הדיון של עבוד, גם אם הוא מגמתי משהו, מעיד על התמצאות מרשימה בחוויה היומיומית ובחוויות הלשוניות של המציאות הישראלית דהאידנא. שגיאות תרגום מצויות פה ושם, בעיקר בתעתיק ובתרגום שמות של מקומות ורחובות. השמות הירושלמיים "קטמון" ו"טלביה", שככל הנראה הם ערביים במוצאם, תועתקו, למרבה הפלא, "כתאמון" ו"תלאביה", ואילו שם רחוב "יורדי הסירה" מתורגם כמעין "הקופצים מן האונייה".

ולבסוף: בתמונת השער של "אל-הלאל" מופיע בחור ישיבה בעל פיאות מתולתלות, המעיין בספר שבידו תוך כדי הליכה (או עמידה לצורך תפילה). אפשר להצביע על טעות בזיהוי, שכן המספר בסיפורנו הוא בפירוש איש עדות המזרח בעל שורשים עיראקיים, ובשום אופן אינו אשכנזי (או תימני). אמנם אנו לומדים על גיבור הסיפור שהוא מגדל זקן, אך בשום אופן לא מדובר בחרדי בעל פיאות. אולם את טעות הזיהוי הזאת אין לייחס ככל הנראה לעבוד, אלא למעצב החוברת, שחיפש נוף יהודי מובהק, כביכול, וגם רקע ירושלמי כדי להמחיש את הרקע לעלילת סיפורו של אלמוג בהר.



שער הירחון "אל-הלאל", יוני 2006, שבמרכזו הסיפור של אלמוג בהר (למטה)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו