בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ב-12:37 נרעדה ירושלים מפיצוץ אדיר

כמרכז העצבים של הממשל הבריטי בארץ ישראל, היה מלון המלך דוד סמל למנדט ולכן נבחר כמטרה, אבל הוא רק אחד משורת מוסדות ציבוריים שבהם בוצעו פעולות טרור באותה תקופה - יהודיות וערביות

תגובות

אחת הסוגיות המרכזיות לעוסקים נושא הטרור היא מידת ההשפעה שיש לפיגועים אלימים בכלל, ולפיגועים באישים, במבני ממשל, ובמיפקדות מרכזיות בפרט, על ההחלטות, היכולת ומידת הנחישות של הגופים והאישים שהיו מטרות הטרור.

פיגועים במרכזי שלטון ובמיפקדות צבאיות היו חלק בלתי נפרד מן המאבק של היישוב היהודי לעצמאות. מחר ייפתח במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים כנס לציון מלאות 60 שנה לפיצוץ מלון המלך דוד בירושלים, אחת הפעולות הנועזות והשנויות ביותר במחלוקת ביישוב העברי בשלהי תקופת המנדט. לדעת רבים בחוגי האצ"ל והלח"י, פעולה זו היתה גורם מכריע ומאיץ בהחלטת הבריטים לעזוב את הארץ במאי 1948.

תולדות מלון המלך דוד, חלוץ מלונות היוקרה בארץ, משקפות פרק מרכזי בקורות ירושלים והארץ. את המלון ייסדה משפחת מוסרי, משפחה ציונית במצרים שבבעלותה היו גם מלונות היוקרה "שפרד'ס" ו"מינה האוס" בקהיר. אחרי מלחמת העולם הראשונה החליטה המשפחה להשקיע, מטעמים עסקיים וציוניים כאחד, בארץ ישראל ועל כן ייסדה את חברת "מלונות ארץ ישראל בע"מ". כדי לממן את הקמת המלון, שנפתח לציבור בראשית 1931, מכרה החברה מניות. עם הקונים נמנו השופט לואי ברנדייס, פליקס ורבורג ומשפחת רוטשילד, שראו בדבר תמיכה בפיתוח מקורות תעסוקה ליישוב היהודי בארץ.

תכנון הבניין נמסר לשני אדריכלים משווייץ - אמיל פוכט, שתיכנן את המבנה הגדול והסימטרי, ברוח הקלסיציזם המודרני, וג.ה. הופשמיד, שעיצב את הפנים באלגנטיות רבה בסגנון פסבדו ארכיאולוגי-היסטורי של מלכות בית דוד: נעשה שימוש במוטיווים "מקראיים-קדומים", כמו עיטורים דמוי-אשוריים בכותרות, תבליטי גבס צבעוניים בקירות ובתקרה, וסמלים כמו שבעת המינים ומגיני דוד. מלון המלך דוד בירושלים היה למעשה אחד מ"מלונות הנושא" (Theme Hotels) הראשונים בעולם.

באוקטובר 1938 הפקיע הממשל הבריטי חלק מהבניין מן הבעלים, כמרכז מינהלי. הדבר נעשה בעיקר בשל מיקומו המרכזי וממדיו, שאיפשרו להתאים את החדרים שבו למשרדים, וכן בשל מגוון החללים הציבוריים, שכללו אולם כניסה רחב ידיים ומפואר, אולמות שהיה אפשר לערוך בהן קבלות פנים רשמיות ואירועים חגיגיים, וכן מסעדות, מטבחים ושטחי אחסון.

בשלב ראשון הופקעו 40 חדרי שינה בקומה העליונה בעבור מטה הצבא הבריטי, וכחודש לאחר מכן הופקעו עוד 54 חדרים באגף הדרומי, שם שוכנה מזכירות הממשל הבריטי. מתוך 200 החדרים שהיו במלון, פחות משליש נותרו לשימוש מסחרי. בעת מצעדים צבאיים לאורך הרחוב, למשל בסיומה של מלחמת העולם השנייה, הוצבה בחזית המלון בימת הכבוד הרשמית של הממשל. "המלך דוד" נהפך לסמל העוצמה הבריטית בארץ ישראל בשל היותו מרכז העצבים של המינהל האזרחי והצבאי, בראשות הנציב העליון סר אלן קנינגהם, המזכיר הראשי של הממשל הבריטי, סר ג'ון שאו, ומפקד כוחות הצבא - גנרל אוולין ברקר.

91 הרוגים

באוקטובר 1945 התאחדו שלוש המחתרות - ה"הגנה", האצ"ל והלח"י - ל"תנועת המרי העברי", כדי להיאבק בשלטון הבריטי. במסגרת הפעילות המשותפת הותקפו מתקני צבא וממשל, גשרים, ומערכת הרכבות. ב-1 ביולי 1946 קיבל מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הוראה בכתב חתומה בידי מ' (משה סנה, ראש מטה ה"הגנה"), לפיצוץ מטה הממשל הבריטי ב"מלך דוד": "עליכם לבצע בהקדם האפשרי את צ'יק (קיצור למלונצ'יק, קרי מלון המלך דוד)... הודיעני על המועד... אין לפרסם זהות של הגוף המבצע, לא פרסום במפורש ואף לא ברמיזה".

עמיחי פגלין, קצין המבצעים של אצ"ל, מונה לאחראי על הפעולה, וכמפקד הפעולה מונה ישראל לוי, "גדעון". התכנון היה כרוך בבדיקות שטח והכנות קפדניות; נשלחו סורקים, שבדקו את הכניסות למלון ואת עמדות הביטחון של הצבא והמשטרה. כמה מאנשי צוות המבצע יצאו, כשהם לבושים במיטב מחלצותיהם, "לבלות" וללמוד ולהכיר את מסעדת היוקרה "לה רג'נס" שפעלה במלון. לבסוף הוחלט להעביר את חומר הנפץ בכניסת המרתף לאספקת המזון למטבח המלון. מפקדת הפעולה הכינה תשריט מפורט של חלל המרתף, כולל מיקום העמודים הנושאים את האגף הדרומי.

בבוקר יום שני, 22 ביולי 1946, יצאה קבוצה של 25 לוחמי אצ"ל לפעולה. בספר "בלהב המרד" מפרט יהודה לפידות את השתלשלות האירועים: שישה לוחמים, מחופשים לסבלים ערבים, נכנסו עם טנדר לחצר הדרומית של המתחם, והורידו ממנו שבעה כדי חלב גדולים שבהם הוטמנו 350 ק"ג חומר נפץ. כדי החלב הובאו למטבח, והוצבו בסמוך לעמודים המרכזיים, שתמכו בבניין. מפקד הפעולה הפעיל את מנגנון ההשהיה, והצוות נסוג החוצה, תוך חילופי אש עם שוטרים בריטים, שלא הבינו את המתרחש וחשדו שה"סבלים" ניסו לגנוב מצרכים מן המטבח.

לאחר הנחת המטען הורה המפקד לתת התראה טלפונית על הפיצוץ העתידי, כדי למנוע אבידות בנפש. הודעה אחת הופנתה למרכזייה של המלון, השנייה למערכת ה"פלסטיין פוסט" והודעה שלישית לקונסוליה הצרפתית, ששכנה בסמוך. טלפנית המלון העבירה את האזהרה למנהל המלון, שהזעיק את המשטרה וגם מסר את ההודעה למזכיר הממשלה, אך הבניין לא פונה.

כ-25 דקות אחרי האזהרות הטלפוניות, בשעה 12:37, הוחרדה ירושלים מפיצוץ אדיר שקולו נשמע למרחוק. כתוצאה מקריסת האגף הדרומי נהרגו 91 איש - 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים, ועוד 5 בני לאומים אחרים - ועשרות נפצעו.

אצ"ל נטל את מלוא האחריות על הפיצוץ, בעוד ישראל גלילי, מראשי ה"הגנה", נחפז לגנות את האירוע ולהתכחש לכל שותפות בפעולה. ה"הגנה" היתה שותפה אמנם לתכנון המקורי, אך התנגדה לעיתוי.

כתוצאה מכך, פורקה "תנועת המרי העברי". בעיתונות הבריטית, שהתבססה על דיווחי הממשל הבריטי בארץ, התפרסמו גינויים חריפים ביותר לפעולת אצ"ל, וכך גם בפרסומי ה"הגנה". היריבות בין המחתרות היהודיות התלקחה מחדש.

כחודש אחרי הפיגוע הוציא גנרל ברקר פקודת יום לחייליו, האוסרת עליהם להתקרב ל"מקומות השעשועים, בתי קפה, מסעדות, חנויות... של יהודים...(כדי ש) יענישו את היהודים באותה צורה שגזע זה שונא ביותר: על ידי שיפגעו בכיסיהם ויראו להם את רגשות תועבתנו כלפיהם" (ציטוט של כרזה שהוציא האצ"ל עם דבריו של ברקר, מתוך ספרו של לפידות). חודשים אחדים אחרי שברקר שב לבריטניה הוא קיבל לביתו חבילת נפץ, אך זו פורקה בלא לגרום נזק.

אחת השאלות השנויות במחלוקת, שהתעוררה מיד אחרי הפיצוץ, היתה האם האצ"ל אמנם הזהיר, מבעוד מועד, את שלטונות המנדט לפני הפיצוץ, והאם המזכיר הראשי שאו קיבל את האזהרה בזמן. על פי אחת הגרסאות, כבר ב-1946 העיד ישראל גלילי לפני מנחם בגין, כי לשירות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י) נודע שקצין משטרה בריטי הודיע טלפונית לשאו, חצי שעה לפני הפיצוץ, כי היהודים מסרו לו שהונח חומר נפץ במלון ועל כן הם דורשים פינוי מיידי של הבניין. תשובתו של שאו על פי גרסה זו היתה: "אני נמצא כאן לא כדי לקבל פקודות מיהודים; אני נותן להם פקודות" (לפידות, שם).

במשך יותר מעשר שנים נותר החלק הדרומי של מלון המלך דוד חרב, מוזנח ומפויח. משפחת פדרמן רכשה את הבניין בשנת 1956, וב-1961 הוא שופץ במתכונתו האדריכלית המקורית. אחרי איחוד העיר, ב-1967, נוספו לבניין עוד שלוש קומות, והמלון, אז כהיום, הוא ספינת הדגל של המלונאות הישראלית. התארחו בו מלכים, נשיאים, ראשי ממשלות, שרים, מצביאים, אנשי רוח, יוצרים ושחקנים קולנוע ותיאטרון נודעים מרחבי תבל.

"להשפיל גאוות הציונים"

גם הערבים בארץ ישראל לא טמנו ידם בצלחת בכל הנוגע לפעולות טרור נגד מוסדות שלטון - הפעם מדובר במוסדות הממשל היהודיים של המדינה שבדרך. הפיגוע הקשה ביותר אירע ב-11 במארס 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות.

אנטון דאוויד, צעיר ערבי נוצרי מבית לחם ששימש כנהג הקונסוליה האמריקאית בירושלים, הצליח להחדיר מכונית תופת לחצר בנייני המוסדות הלאומיים שבשכונת רחביה, שם שכנו משרדי הסוכנות היהודית, וכן ההנהלה של קרן היסוד, הקרן הקיימת והמיפקדה הירושלמית של ה"הגנה". דאוויד היה למעשה מעין סוכן כפול, שרכש את אמונה של ה"הגנה" בעקבות עסקה שביצע עבורה לרכישת אקדחים. כתוצאה מפיצוץ מכונית התופת, צמוד לאגף קרן היסוד, נהרגו 13 איש, בהם לייב יפה, מנהל קרן היסוד, ויותר מ-100 איש נפצעו.

בכתבה מקיפה של דליה קרפל על האירוע, שהתפרסמה ב"הארץ" במארס 1995, היא מצטטת את הנהג דאוויד, שאמר: "החלטתי איפוא לפוצץ ... כדי להשפיל את גאוות הציונים..." אף ששירות הידיעות של ה"הגנה" בירושלים קיבל התראות רבות על שאיפה לפוצץ את מרכז הממשל היהודי בארץ, ועדת החקירה שמונתה לאחר האירוע מצאה שסדרי השמירה במקום לא היו יעילים, וכי חסרה כתובת פיקודית אחת, ברורה. עוד התברר, שלמרות איכותה של המחלקה הערבית - חוד החנית של הש"י - גם בה, לעתים, היו "הספק או הטעות בלתי נמנעים".

כמה חודשים לפני הפיגוע הזה, בינואר 1948, פוצץ גדוד מוריה של ה"הגנה" את מלון סמירמיס שבשכונת קטמון. הפעולה נועדה לפגוע במפקדתו של עבד אל קדר חוסייני, מפקד כוחות המיליציות הערביות, שלחמו באזור ירושלים נגד היישוב היהודי.

בליל 4-5 בינואר 1948, ליל חורף גשום וסוער, חדרה למרתף הבניין יחידה של גדוד "מוריה" של ה"הגנה" והטמינה בו חומר נפץ. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו 26 אנשים, ועוד 60 נפצעו, אך עבד אל קדר חוסייני לא היה באותה עת בבניין; הוא נהרג כשלושה חודשים לאחר מכן, בקרב על הקסטל.

התגובות על פיצוץ המלון היו קשות. בספרו "תשעה קבין" מתאר יצחק לוי (לויצה): "הפיצוץ... היכה גלים מדיניים עזים. הנציב העליון גער בגולדה מאיר, גולדה מאיר גערה במישאל שחם (האחראי על הפעולה); גם בן גוריון התערב בעניין... בעקבות סמירמיס פירסם המטה הכללי הוראה לפיה טעונות הפעולות נגד יישובים ואובייקטים כלכליים של ערבים אישור מאת הפיקוד העליון".

בספרי זיכרונות של בני משפחות ערביות שעזבו את ירושלים בשנת 1948 נמנה פיצוץ המלון, לצד הטבח בדיר יאסין (באפריל 1948) ואיומי ההגנה להרוס את בתיהם, עם הגורמים שזירזו את בריחתם משכונות במערב העיר, כמו טלביה, קטמון ובקעה במלחמת העצמאות.



מלון המלך דוד לאחר הפיגוע, 22 ביולי 1946


מלון המלך דוד היום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו