בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אותו צירוף נדיר שיש לכנותו חוכמה

"מעבר להיותו גדול חוקרי שירת הקודש העברית, ומגדולי החוקרים של השירה העברית בימי הביניים, היה עזרא פליישר גם גדול המורים שזכיתי ללמוד אצלם". אריאל הירשפלד על משורר, חוקר ומורה דגול, שהלך בשבוע שעבר לעולמו

תגובות

מעבר להיותו גדול חוקרי שירת הקודש העברית ומגדולי החוקרים של השירה העברית בימי הביניים, ומעבר להיותו ידען ובקי בתחומי ידע עצומים, היה עזרא פליישר מורה דגול. גדול המורים שזכיתי לראות וללמוד אצלם. לא ראיתי כמותו לא בארץ ולא בעולם. ידע מדהים ראיתי וגם יכולת רטורית שכולה ברק וחן ובהירות שמעתי (אם כי רק מתי מעט קרובים לרמתו) אבל אותה קרן שיצאה ממנו ובאה אל תלמידיו, ולא רק אל ראשם, לא ראיתי.

הדברים אינם קשורים אפילו לתוארו ההדור, להליכתו היפה או לסגנונו המפואר, שהיה אפילו מפואר מדי לטעמי, וגם לא לנימוסי החצר שנהג בהם. הדברים קשורים לאיזו נוכחות שיש לכנותה מוסרית. משהו אמיץ, גלוי לב, מתחייב ומחייב, מסוגל לסבל גדול ולנדיבות גדולה עוד יותר. ברור היה בו שהוא מסוגל להיות רשע מרושע ושבתחומו הקרוב הוא יכול להיות שתלטן בלי מצרים. אבל אלה דברים רגילים אצל חכמים-מלומדים בשיעור קומתו. אבל הדבר האמיץ, גלוי הלב, הנדיב עד אין שיעור - איננו רגיל, לא בין פרופסורים ולא בין האחרים, ורק לעתים רחוקות ביותר הוא מצטרף לנוכחות של מורה. אצל רבים מבין המורים המפורסמים אתה חש באותו גרעין של רשעות, של יצר ענק ובלתי נשלט, של מגלומניה, מנצנץ מבעד לכל דבריהם. רבים מהם טועים לחשוב שהכריזמה שלהם נבנית מהברקים המפיסטופליים המבליחים מבעדם לרצונם-בעל-כורחם. אפילו שמץ מן המעידה הזאת לא היה בפליישר. ככל שיצרו היה גדול הימנו, גדולתו כמורה עלתה על זה. ענווה גדולה וחזקה, אמינה וכובשת, עלתה בו על הכל כשהיה שרוי במהותו כמורה.

פליישר המורה היה שונה מפליישר החוקר. במחקריו היה פליישר פילולוג קפדן ומחויב לחלוטין לפוזיטיביזם היסטורי, ובתוך זה היה גם סטרוקטורליסט מקורי מאוד. ואילו בשיעוריו הוא היה מבקר תרבות נועז ונרגש. האופן שבו לימד את שירת ימי הביניים העברית היה מופת של הוראה רב-ממדית; רגשית ושכלית, חושנית ונפשית. הוא עבר בקלות מפירוש של מלה תנ"כית לאבחנות בדבר סיבותיה הנפשיות של הקינה ומהן לדיבור מכליל על יחסה של היהדות ליפה בימי חז"ל, בימי הביניים או כיום. תנועת השיעור של פליישר היתה לא פחות מגאונית. אין זה משנה על אודות מה היה השיעור - שיר יין של שמואל הנגיד או פיוט "עבודה" של יוסי בן-יוסי - לעולם היה זה מסע אל מעמקים. ותמיד, מה שהיה מעמקיה של סוגיה היסטורית-ספרותית, הפך בשיעור למעמקיה של שאלה נפשית אמיתית, עכשווית, בוערת, שעד היום הודחקה והנה באה לה גאולה.

בזכות אותה ענווה ואותה נפשיות שהוא היה נעטף בה בהיותו מורה הפכו אותם מטענים אדירים של ידע והשגה לעוצמה מוסרית, לא פחות מזה. המפליא הוא שהידע והזיכרון הפנומנליים שלו (פליישר ידע ספרים שלמים בעל פה - כל ספרי התנ"ך, מסכתות שלמות, פיוטי ענק ועוד!) לא החזיקו כל ממד כוחני. הפיתוי האורב לכל מורה באשר הוא נעלם והתחלף בנדיבות בעלת עוצמה של רגש עז; עוצמה שגרמה לתלמידיו לחוש שהקריאה בשיר של אבן-גבירול או של יניי היא מעשה בעל תוקף קיומי מכריע, גורלי. גורלי לבניית תודעה תרבותית יהודית-עברית-ישראלית תקפה, וגורלי לקיומו של זיכרון אנושי משמעותי. פליישר הבדיל הבדלה מרתקת בין החובות הדתיות שיש לעשותן משום החיוב הדתי (פליישר היה אדם דתי) לבין ההוויה הספרותית (ולא רק שירת הקודש!) שהיא בגדר בחירה קיומית, מעין קורבן אישי שבא למלא את הקיום במשמעות רגשית ומוסרית (הוא אמר פעם שהפיוט נועד להתגבר על השעמום שבתפילה הקבועה, שבה אומר האדם לאלוהיו מה שלא היה מעז לומר אפילו לשכן שלו - כל יום אותו דבר - ולשלב בתוכה דיבור שיש בו בחירה).

למרות שעסק בספרות העברית ובה בלבד, לא ביקש פליישר ליצור איזו דיספרופורציה מושגית בין הספרות העברית המקוטעת והדלה לעתים לבין ספרות העולם, כאילו כל מה שיש בשירת העולם יש ביתרון כוח וריכוז דווקא בספרות היהודים. הוא היה ער מאוד לדלותה היחסית לאורך ההיסטוריה, למיעוטם של משוררים גדולים באמת בתוכה ולמעצורים התרבותיים שהערימה התרבות היהודית על משורריה. אבל דווקא התפיסה המפוכחת הזאת הפכה בידיו למנוף לחשיפת עוצמתה של השירה העברית במקום שהיתה; כיצד כל הישג של יופי בשירה העברית הוא בקיעה מפליאה של הכוח היוצר, הבוחר, האנושי, על מגבלות המוסכמה ועל המצוקות הקיומיות שבתוכן התרחשה התרבות היהודית לאורך ההיסטוריה.

מתוך כך צמחה איזו לכידות יחידה במינה בין התוקף המוסרי-קיומי של השירה לבין נוכחותו כאדם וכמורה, והוא היה כזה גם בפרוזדורי האוניברסיטה או ברחוב. הוא יכול היה לפנות עצמו לשעות או לימים שלמים אם קרוב או תלמיד ביקש את עצתו או עזרתו, ועל כך יש לי סימוכין בחיי; העזרה שהוא היה מסוגל להושיט היתה היעילה, המתחייבת והרצינית ביותר שניתן לתאר.

גם ביחסו אל זולתו היה תו של גאונות. מוסריותו היתה חריפה כמו ביקורתו הצולפנית בכל תחום ובעיקר בתחומי הדת היהודית, ממסדיה ואורחה בישראל. שיחה של פליישר על התנהלותו של מוסד רפואי דתי יהודי ישראלי למשל (כביה"ח שערי-צדק) היתה בד בבד חתך היסטורי על יחסי הדת והמדע וסאטירה מצחיקה ביותר שארסה לא היה מבייש את חנוך לוין. "הם סומכים על הקב"ה! הייתם משערים דבר כזה? בקב"ה צריך להאמין. אבל לסמוך עליו?!" והוא תמיד הוקיע דווקא את הדתיות היהודית המעשית במקום שבו היא פוגעת, בשם ערכים יהודיים לכאורה, בציוויים מוסריים ראשוניים.

מחקריו של פרופסור פליישר, המחזיקים אלפים רבים של דפים, ייאספו וייצאו לאור בוודאי, אבל לא פחות מהם - חייו של עזרא פליישר, שנולד ברומניה ב-1928 ועלה עם אשתו ב-1960 לאחר שהיה שם אסיר-ציון; שהיה משורר, חוקר דגול, כותב מחונן, מורה וחכם אמיתי - ראויים להיכתב כדי להזכיר היטב את קיומו של סיכוי לצירוף בין ידיעה רחבה וגבוהה לבין אנושיות חזקה ואמיתית, הוא אותו צירוף נדיר שיש לכנותו חוכמה.

עזרא פליישר

המשורר, המורה וחוקר שירת הקודש והשירה העברית בימה"ב, עזרא פליישר, נולד ב-1928 בטימישוארה ונפטר לפני שבוע בירושלים, בגיל 78. עוד לפני שהגיע לישראל (ב-1960), כתב פליישר את הפואמה "משא גוג" על אימי המשטר הקומוניסטי ברומניה, ולאחר שזו פורסמה בישראל בשם עט, זכה עליה בפרס ישראל לספרות. בין ספריו: "שירת הקודש העברית בימי הביניים" (1975), "תפילה ומנהגי תפילה ארצישראליים בתקופת הגניזה" (1988) ועוד




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו