נרקיסיסט

כשצבי נרקיס יוצא לרחוב הוא רואה בכל מקום את האותיות שלו, הקרויות על שמו. אבל במקום להתענג על זכייתו בפרס א.מ.ת הוא מתלונן על כך שאמנות עיצוב האות הפכה לחלטורה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
איתן בקרמן

צבי נרקיס מוציא דף ישן מאחת המגירות, מתיישב, מיטיב את המשקפיים על עיניו, וקורא מזיכרונות ילדותו ב"חדר" ברומניה: "הייתי כבן ארבע, דומני, כשהמלמד היהודי כתב דוגמה של אותיות האל"ף-בי"ת, ואנו, הדרדקים, כתבנו אותיות לפי הדוגמה במחברות. המלמד נטל את מחברתי, הראה אותה לחברי בחדר, והשמיע תשבחות ודברי התפעלות".

כעבור 81 שנים החליטו שופטי פרס א.מ.ת (אמנות, מדע, תרבות) להעניק לנרקיס את הפרס בתחום התרבות והאמנות לשנה זו, בעבור "תרומה סגולית שקשה להפריז בערכה לתרבות הישראלית, ולא רק בממדיה החזותיים". וזאת משום שנרקיס, כפי שכתב עדי שטרן, מרצה בכיר בבצלאל שהציע את מועמדותו לפרס, "הוא גדול מעצבי אות הדפוס העברית במאה ה-20. רבים מטיפוסי האותיות שעיצב בחמישים השנים האחרונות נחשבים לפריצת דרך אמנותית ופונקציונלית... איכותן של אותיות הדפוס של נרקיס מקובלת כקונסנזוס בקרב אנשי המקצוע בישראל".

זוהי עבודת נמלים. עבודה קפדנית, דקדקנית, נוקדנית, שמושאיה קטנים מנמלה, והיא נמשכת שנים על שנים. ציור ידני של אותיות, ומזעורן לכדי מילימטרים, והגדלה והקטנה והתאמה ותיקון והגדלה והקטנה וחוזר חלילה. שנים של שקדנות. עד שכל אחת מהאותיות וכל אחד מסימני הכתב יהיו ראויים בפני עצמם, עד שכולם ידברו באותה שפה, עד שכל אות תוכל לעמוד לצד האחרת באופן נעים ושליו, עד שהשילוב בין השחור ללבן, בין המלא לריק, יוליד טורים טורים של כתמים יפהפיים. ובלתי נראים. שקופים. כל כך נכונים עד שלא תשימו לב שהם קיימים.

שבעה כללי יסוד

ב-1958, אחרי שבע שנות עמל, ורק לאחר שהיה משוכנע מעל לכל ספק כי המוצר שלם בעיניו, הוציא צבי נרקיס לעולם את הגופן הראשון שלו, "נרקיס בלוק" (שמן). מאז יצר במשך עשרות שנים משפחה ענפה של גופנים, המהווה את בסיסה של אות הדפוס העברית המודרנית. "קריאות", הוא מספר מה מנחה אותו לפני הכל בעיצוב האותיות, ומהווה מרכיב מרכזי בהצלחה שלהן. "לפני הכל קריאות טובה".

אולם נרקיס, אדם נעים הליכות ורב קסם, אינו אוהב את הערפול סביב המלים, ומשום כך הוא מבקש מיד "למנות את שבעת העיקרים למיצוב האותיות בעבור קריאות טובה". באטיות ובהטעמה הוא מונה ומבהיר את העיקרים ומוסיף ביאורים: "טיפוס האות (כלומר צורתה), מידת האות (גודלה), רוחב האות (לעומת הגובה), הרווח בין האותיות, הרווח בין המלים (שגם הוא חלק מן הפונט, לכל פונט יש רווח כפי שהמעצב קבע), אורך השורה, הרווח בין השורות".

וכעת נרקיס עובר מהמאקרו אל המיקרו, אל האות היחידה, משום ש"חלק מן הקריאות הטובה נובע מן הצורה שבה האות בנויה. והכוונה היא לקווי האות, לחלל הפנימי של האותיות ולחלל שבין האותיות". ואותו "חלל שבין האותיות", הוא ממהר להבהיר, אינו רק על ציר הרוחב. הנה דוגמה: "אם יש למ"ד ארוכה, כלפי מעלה, ובשורה מעליה יש קו"ף ארוכה כלפי מטה, הן ייפגשו. יעלו זו על זו. אני השתדלתי לעצב למ"ד שתהיה ברורה, שתהיה מספיק למ"ד אבל תאפשר כל רווח, כדי שלא תיפגש עם אות מהשורה מעליה, ולחלופין לא תכפה את הגדלת הרווח בין השורות". ואז הוא עוצר, וצוחק את צחוק הילד שלו, ואומר: "טוב, כנראה שנכנסתי יותר מדי לפרטים. כזה אני".

משמעות המלה דבר

עד אמצע שנות החמישים התאפיינה אות הדפוס העברית במיעוט גופנים. הם נמנו עם שלוש משפחות בלבד, שמקורן באותיות כתבי הקודש: אותיות רש"י, אות הדפוס האשכנזית ("המקושטת") והאות הספרדית ("הפשוטה יותר"). ואז, כמו לפתע, בין השנים 1954 ל-1958 הציעו חמישה מעצבים חמישה סוגי פונט חדשים: הצבי, דוד, הדסה, קורן ונרקיס. אחרון חביב.

יש לו תכונה כזאת לנרקיס, שהוא מתרגם אותה מיידיש ל"לבדוק מאין צומחות הרגליים". סקרנות אינסופית. וכך, בתחילת שנות החמישים, כשהוא כבר כעשור בישראל, ומתפרנס כמעצב לחברות ממשלתיות בירושלים, ניצת בו העניין מיד כאשר "נודע לי שליד בית הספרים יש מכון פליאוגרפי, שעוסק באותיות עבריות עתיקות. כתובות ביד. זה היה מקום לחוקרים, אבל פניתי אל מנהל המכון, מלאכי בית אריה, והוא איפשר לי להיכנס ולראות. ראיתי כמה אלפי כתבי יד עבריים עתיקים".

ה"ראיתי" של נרקיס הוא הגדרה קצת מצמצמת. במשך שנה שלמה הוא חזר והתייצב באותו מכון, בחן לפני ולפנים את הטיפוגרפיה של המסמכים המתפוררים, צילם אותם, ומדי שבוע הקדיש יום תמים בביתו למלאכה חדשה: תרגול בכתיבת האותיות העבריות לדורותיהן.

"השתדלתי לעשות זאת בכלים קרובים לכלים המקוריים - קנה ונוצה", הוא מספר. "באזורים מסוימים, כמו בארצות צפון אפריקה, כתבו בקנה, ובארצות שגובלות בצפון הים התיכון כתבו בנוצה. ציירתי את האותיות האלה כדי להתחקות אחרי אופן הכתיבה שלהן. אני חושב שזה מטען חשוב מאוד לאדם שרוצה אחר כך לעשות אותיות, מחפש להן צורה".

נרקיס לא תר אחרי סוג מסוים של אות כדי להתבסס עליו בגופן החדש שיפתח, אבל חזר וכתב בקנה או בנוצה כל תו שראה, "כדי לשמור על אופי כתבי היד בכלל, על המגע האנושי, על חישת תנועת הקולמוס ביד הכותב", כלשונו במאמר שפירסם לפני כמה שנים.

מקור ההשפעה שלו ביצירת הגופן החדש לא היה, אם כך, האות העברית המודפסת, אלא דווקא האות הכתובה מן העבר הרחוק. זו היתה חשיבה ציונית-מהפכנית. התהליך התרחש בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כשהזיכרון הקולקטיווי נדד אל ימיה של ישראל הקדומה, וכשתגליות ארכיאולוגיות כמו המגילות הגנוזות ופסיפסים קדומים הסעירו את יושביה. נרקיס, ציוני נלהב עוד מימי "השומר הצעיר" ברומניה, חזר גם הוא אל אותם מקורות עבריים. באותן שנים הוא גם עיברת את שם משפחתו, כהמלצתו של בן גוריון לעם, מקיסנר לנרקיס. החליף את סדר האותיות.

זו היתה התשתית לתשובה שהציע נרקיס לאות העברית, אולם קדמה לה השאלה. למה קשה לקרוא בעברית? נרקיס ידע שיש בעיה בסיסית, והיא שלמלה העברית הכתובה יכולות להיות כמה משמעויות, "למשל אם כתוב דל"ת בי"ת רי"ש". וכך קורה, הוא מזכיר מחקר עכשווי של פרופ' יוסף שימרון מאוניברסיטת חיפה, "שאצל שני בני אדם באותה רמה, נניח סטודנט יליד הארץ שקורא עברית וסטודנט יליד אנגליה שקורא אנגלית, בגלל הקפיצות לאחור בקריאה בעברית, האנגלי יקרא הרבה יותר מהר".

על התשתית המקשה הזאת ניצבת בעיה שהיא כבר טיפוגרפית לגמרי: "מדובר בצמדים של אותיות דומות מאוד. כמו למשל דל"ת ורי"ש, בי"ת וכ"ף, ו"ו וזי"ן ואותיות אחרות. למשל באותיות פרנק-ריהל, ש'הארץ' מודפס בהן, רי"ש שהראש שלה יוצא בדפוס קצת יותר קצר תיראה כמו ו"ו, והו"ו שיוצאת עם ראש קצת יותר ארוך תיראה כמו רי"ש. אני קורא 'הארץ' זה הרבה שנים, ואני מתבלבל תמיד גם בין הדל"ת והרי"ש, ולפעמים יש רי"ש ואחריה ו"ו בסוף השורה, ואין מספיק מקום ביניהן, וזה נראה לי כמו חי"ת". נרקיס לא יאמר זאת, אבל זה גם נראה לו כמו חטא.

ההבדל בין אות לנעל

עדי שטרן מבצלאל, מוסמך המחלקה לטיפוגרפיה הנחשבת לטובה בעולם, זו של אוניברסיטת רדינג באנגליה, חוקר את תולדותיה של אות הדפוס העברית. על משפחת האותיות של נרקיס הוא מדבר במונחים של "קאנון", "פרדיגמה", "אות נצחית". "צבי נרקיס חולל מהפכה היסטורית של האות העברית", הוא אומר. "היום כל מי שמנסה ליצור גופן עברי חדש, הפונט שהוא נקודת ההתייחסות שלו, אות הדפוס העברית האולטימטיווית עבורו, היא זו של נרקיס".

ואכן, כל הארץ נרקיסים נרקיסים. גם אלו שהן "אותיות ספר", שנועדו לטקסטים מתמשכים, וגם "אותיות ראווה", שנועדו לבלוט ולהבליט. כשנרקיס חשב על "עשיית האות" שלו הוא החליט שהאות האשכנזית הדקורטיווית תצלח פחות כבסיס לאות ספר קריאה, ולכן בחר כבסיס את האות הספרדית, הנוחה יותר. שני תנאים הוא הציב לאותיות החדשות שלו: "צורה ייחודית לכל אות, כדי שתהיה נבדלת מחברותיה הבדלה ברורה ובולטת", וגם "מכנה משותף סגנוני והרמוניה בין האותיות, כדי שישתלבו היטב ביניהן ליצירת תמונת-מלה הנקלטת כהרף עין".

בתכל'ס זה אמר עבודת אין קץ. את האותיות שצייר בידיו הקטין בצילום לגודל של טקסט מקובל, כשהוא מציב אותן זו ליד זו בכל השילובים האפשריים, ושוב מצייר ומצלם ומקטין ומסדר, ויוצר מלים ושורות כדי לצפות במרקם הטקסט כולו, וחוזר ומצייר ומתקן ומנסה. וכל אות וכל צירוף הם עולם ומלואו, על מעלותיו ועל פגמיו, ובמלאכת תיקון האות והמלה, שאין יהודית ממנה, ויש שיאמרו שהיא קבלית ממש, היה בורא ומחריב עולמות, עד שמצא כי טוב.

שבע שנים חלפו מאז שראה הגופן הראשון את אוויר העולם, ב-58', עד שחברת הסדר האנגלית "לינוטייפ" (עדי שטרן מגדיר אותה "במובן הזה, מיקרוסופט של אז") אימצה את הגופן של נרקיס. היא עשתה זאת לבקשת "המדפיס הממשלתי" בישראל, בראשות שאול גולן, שנואש מדיוניה של "הוועדה הממלכתית לאות עברית חדשה", שהתקשתה להחליט לא רק איזו אות חדשה יש לתכנן, אלא גם איך בכלל מחליטים מי יחליט. שלוש שנים אחר כך יצא לאור הספר הראשון באות נרקיס, "מלאכת המשכן" של משה לוין.

מאז ועד תחילת שנות ה-2000 הוציא נרקיס עוד ועוד גופנים, קרובי משפחה בדרגה זו או אחרת. בסוף שנות ה-90 עיצב את הטיפוגרפיה של "תנ"ך חורב", פרויקט ענק ממדים, והפעם באות אשכנזית. גם היום הוא עדיין ממשיך לשחק ולהפוך באותיות. "זה מאריך ימים", הוא אומר, וטופח על ראשו, רוצה לומר, שבהירות המחשבה עדיין עמו.

נרקיס מברך באופן עקרוני על תופעת ריבוי הגופנים, שהרי "בזמני היו אולי חמישה גופנים, וכיום יש עושר של כמה אלפים", אולם "העושר הזה יוצר קושי אצל המשתמשים להתמצא ולבחור בתוך מאסה כזאת של אותיות. לדעתי זה רק עניין מסחרי, חלק גדול מהעושר הזה אינו שייך לטיב האות. אי אפשר כמובן להגביל את מספר מפעלי הנעליים שמותר להם לייצר נעליים. הבעיה היא שאות הרבה יותר פשוט להעתיק מאשר להעתיק נעל, אבל הרבה יותר קשה לייצר אות חדשה, כלומר כזאת שלא היתה כמותה קודם. אני בכל אופן השתדלתי, בכל גופן שלי, שיהיה איזשהו חידוש".

תחום זכויות היוצרים על גופנים הוא מסובך, אבל כשנרקיס מצא שאחד הגופנים בתוכנת אופיס בעברית דומה מדי בעיניו לאותיות שלו עצמו, הוא לא היסס ותבע את מיקרוסופט. שבע שנים נמשכה ההתדיינות המשפטית, עד שהגיעו הצדדים לפשרה שבמסגרתה קיבל 25 אלף דולר.

הפרס שבו זכה השנה זיכה אותו בסכום גדול פי ארבעה. פרסי א.מ.ת., בסך משותף של מיליון דולר, מוענקים מדי שנה בחסות ראש הממשלה בחמישה תחומים, שאחד מהם מוגדר "תרבות ואמנות". צבי נרקיס זכה בפרס בתחום זה במשותף עם חוקרת הארכיטקטורה ניצה סמוק, וכל אחד מהם קיבל 100 אלף דולר.

לילות לבנים

כשנרקיס יוצא לרחוב ורואה את האותיות שלו בחלל העולם, מימינו ומשמאלו, מעליו ומלפניו, "יש הרגשה מצוינת, בהחלט, וגם כשאני רואה אות שאינה שלי, אבל אות טובה, אני מאוד מאוד נהנה. אפילו כשאני רואה אות שהיא על בסיס האותיות שלי, אבל עשויה טוב, מצד אחד זה נורא נורא מרגיז, זה גוזל לילות שינה, אבל איני יכול שלא להתפעל מן האות. ויש כאלה".

עדי שטרן, תלמידו-מעריצו-חברו של נרקיס: "צבי כועס ובצדק, כי יש לא פעם הפרה בוטה וברורה של זכויות יוצרים, ואני אומר לו, שרוצה או לא רוצה, הצורות שהוא יצר הן צורות קאנוניות, שעליהן אנשים נשענים. כשיושב אדם לתכנן אות הוא אומר על האותיות שלו 'זוהי צורתה של האות העברית המודפסת, עכשיו בוא נתחיל לעבוד'".

נרקיס, לסיום, מבקש להביע את צערו על הסתתרותה של תורת הקליגרפיה, ציור האות, והנזק שנגרם כתוצאה מכך לעולם הפונטים. "מזה מספר גדול של שנים כלל לא לומדים בבצלאל קליגרפיה, ואילו כשאני למדתי, מספר השעות של הקליגרפיה היה כמו זה של הגרפיקה. ואני יודע בפירוש שבשיעורי עיצוב אותיות קרה שנאמר לתלמידים 'אתה יכול לקחת אות קיימת ולשנות אותה בכיוון שלך'. כך רק מעוותים צורות אחרות. צריך שיהיה מטען קודם, כי כדי לעצב אות ראויה צריך להתחיל מאל"ף".*

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ