שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכל בן-חורין
מיכל בן-חורין

שירת הניבלונגים: ביטוי מושלם למהותה של הגרמניות

מבואות ותרגום: אריה סתיו. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 566 עמ', 128 שקלים

תרגום שירת הניבלונגים לעברית הוא מאורע חשוב; אמנם אין זו הפעם הראשונה שיצירה מונומנטלית זו מוצעת לקהל הקוראים בישראל: תרגום בפרוזה מפרי עטו של שלמה טנאי ראה אור כבר בשנת 1988. אך כעת מובאת היצירה בצורתה השירית, בשורות קצוצות ובמשקל - ניסיון מרשים המתחייב לשמר משהו מחוויית הקריאה בטקסט הימי-ביניימי.

שירת הניבלונגים בגרסה הגרמנית המקובלת, פרי עטו של מחבר אנונימי, מגוללת את עלילות בית בורגונד. מקורותיה שנשתמרו כוללים כ-35 גרסאות, חלקן בפרגמנטים. מדובר בכתבי-יד שנוצרו בין המאות ה-13-16 והכתובים בגרמנית תיכונה (Mittelhochdeutsch). מהלך ההתגבשות של היצירה, כמו גם פרשות ההתקבלות שלה, הן מן המרתקות שישנן, והן מלוות את ההיסטוריה התרבותית והפילולוגית של גרמניה בעת החדשה.

מאז המאה ה-19 זכה האפוס העתיק למגוון עשיר של עיבודים: החל בבלדות, סיפורים ורומנים, דרך במת האופרה והתיאטרון ועד לתסכיתי רדיו, גרסאות קולנועיות וקומיקס. גם פרשנויות מפרשנויות שונות היו מנת חלקו: הקבלתו לאפוס ההומרי במאה ה-18, תפיסתו כביטוי לאופי הלאומי הגרמני, והניסיון להחיות באמצעותו את המיתולוגיה הלאומית בתקופת הרומנטיקה, ניצולו כשופר של האידיאולוגיה הנאצית בתקופת הרייך השלישי, או הפרכתו הגרוטסקית בתקופה שלאחר המלחמה.

אחת הפרשנויות הידועות לעלילות הניבלונגים ניתנה על ידי המלחין ריכרד ואגנר, שביקש לטפל במורכבויות של העידן המודרני באמצעות החייאת המיתוס הגרמני. מחזור האופרות "טבעת הניבלונגים", שהועלה לראשונה בשנת 1876 במקדש האופרות של ואגנר בבירוית (Bayreuth), נמשך כשלושה וחצי לילות. הליברית, המבוסס בעיקר על המקורות הנורדיים, מספר על ברונהילד, בתו של האל ווטאן, ועל זיגפריד, המציל אותה מיד אביה, על גלגוליה של טבעת הקסם המאפשרת שליטה ביקום ועל אשמת האלים ושקיעתם. אלא שבדומה לאופרות אחרות של ואגנר, גם כאן מדובר בסופו של דבר באירוע של גאולה האפשרית רק מתוך הקרבה ואובדן של האדם.

כאמור, הסיפור המקורי הוא ימי-ביניימי ונרקם לפיכך בעולם אגדה שבו אבירים, נסיכות ודרקונים מגלמים את אופיו הסותרני של האדם; זהו גם עולמו של האפוס האירופי: בדומה לשירת רולן, לטריסטן ואיזולד, לפרסיפל, או למעלליו של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, שירת הניבלונגים נקשרת במסורות אוראליות, באופני סיפר שהפנימו תנועות במרחב הגיאוגרפי ומרקמים אנושיים של קהילות נוצריות צעירות.

כמוהם היא נותנת דין וחשבון על מבני כוח ושלטון פרה-מודרניים ומבקשת להעניק פרשנויות מיתולוגיות ותיאולוגיות לאירועים היסטוריים.

על כך עמד היטב אריה סתיו, מתרגם השירה והעורך, המציג במבוא לספר את הדיון בהקשרים ההיסטוריים והמיתולוגיים של השירה. נוסף על כך הוא מביא סקירה ממצה ובהירה של הגרסאות הנורדיות לאירועים המתוארים בשירת הניבלונגים (בעיקר האודות האיסלנדיות מן המאה ה-9 וה-13 והוולסונגסאגה), שחלקן אף קדם לגרסה הגרמנית.

השירה העתיקה מן המאה ה-13 מונה יותר מ-2,000 בתי שיר בני ארבע שורות, שקולות ומחורזות (אאבב), הכוללת שני חלקים: הראשון מתאר את עלילותיהם של האביר זיגפריד, המלכה ברונהילד, הנסיכה קרימהילד ושאר בני שושלת בורגונד. החלק השני מספר על נקמתה של קרימהילד ברוצחיו של זיגפריד אהובה, המביאה את הקץ על שושלת בורגונד. את אירועיו של החלק השני מקובל לעגן בהקשר ההיסטורי של נדידת העמים במאה החמישית לספירה, ובפרט בפרשת תבוסתם של הבורגונדים להונים בשנת 437 לספירה.

סיפור המעשה נפתח בשמועה על אודות יופיה של קרימהילד, נסיכת הבורגונדים. בעקבותיה מגיע לממלכה זיגפריד, שעל פי שמועה אחרת ניצח דרקון וירש את אוצרם העלום של הניבלונגים. גונטר, ממלכי בית בורגונד, מבטיח לזיגפריד את ידה של קרימהילד בתמורה לעזרתו במלחמה על אשה אחרת - המלכה ברונהילד. זיגפריד נרתם למזימה.

ברונהילד הופכת לאשתו של גונטר וזיגפריד זוכה בקרימהילד. אך כשברונהילד מגלה כיצד הערים עליה גונטר כדי לזכות בידה היא דורשת להשיב את כבודה ולנקום בזיגפריד. לעזרתה נחלץ האגן, אביר מנאמני המלך, היורה חץ בגבו של זיגפריד. לאחר רצח אהובה שוקדת קרימהילד על תוכנית נקמה משלה. נישואיה למנהיג ההונים אצטל (בן דמותו של אטילה ההיסטורי) מאפשרים לה לממש את תוכניתה. היא מזמינה את אחיה ובן-בריתם האגן להתארח בארמונה ומכריזה עליהם מלחמה. סופה של השירה רוויית הקרבות ומעשי הנקם בקטסטרופה ובשקיעה - במותם של אלפי לוחמים, במות המלכים הבורגונדים ובמותה של קרימהילד לאחר שחיסלה את קרוביה.

שירת הניבלונגים מספרת על דרכיה הערמומיות והרצחניות של התשוקה; היא מעידה על ההרס העצמי הטמון בגופם של שליטים. האפוס המגולל תרחישים בשדה הקרב ואסטרטגיות של מלחמה מגלה כי נאמנות ללא קץ היא צדה השני של המזימה. עלילותיו מראות את פניה של אלימות עירומה ומציצות אל המרחבים האינטימיים והציבוריים כאחד, שאינם נפרדים עדיין זה מזה, ושבהם נרקמות קונספירציות של מלחמת המינים. מתוך מרחבים אלה עולות פרספקטיבות אמביוולנטיות של שיח אירוטי: זהו המתח הנבנה סביב דמותו של זיגפריד - לוחם ומאהב ללא דופי - הקם ונופל בפער שבין גברים ונשים.

מובטח אפוא כי תרגום שירת הניבלונגים הוא הזמנה למפגש מרתק של הקורא העברי עם אפוס אירופי בעל כרונולוגיה גרמנית; ועל כן ניתן היה לצפות שאת התרגום ילווה ביאור המודע להקשרי ההתקבלות של היצירה, כולל אלה האידיאולוגיים, אך בה בעת אינו שוכח את המורכבות הפואטית, הפילולוגית והתרבותית שהיא מציעה לקוראיה. לרוע המזל, בחר המתרגם ועורך המבואות להדגיש את ההתקבלות הפשיסטית של היצירה והמעיט בהקשרי התקבלות ופרשנות אחרים.

בפתח הדבר פרי עטו מנומקת כותרת המשנה: "ביטוי מושלם למהותה של הגרמניות". המתרגם מודה כי כותרת זו אינה מופיעה במקור הימי-בניימי אלא נוטלת פסוק ממקראה לבתי ספר תיכוניים בגרמניה ומעניקה לה פירוש חדש. פשרה של הכרעה זו מתברר היטב, בין השאר, במאמרו המופיע באחרית הדבר.

שם כותב סתיו כי "מהותה הא-מוסרית של שירת הניבלונגים כורכת בחוט שני את תולדות הגרמנים, החל בפרשנות סיפור המעשה על ידי המשורר העלום בראשית המאה ה-13, עבור בהאלהת הדמויות המופיעות בה בקוורטט האופראי 'טבעת הניבלונגים' לוואגנר בשלהי המאה ה-19 וסרטו של פריץ לאנג 'הניבלונגים' משנת 1924, וכלה באינדוקטרינציה בימי הרייך השלישי" (עמ' 523). סתיו מציע, אם כן, לקרוא את שירת הניבלונגים לאור התיזה בדבר קיומה של מנטליות גרמנית: מבנה נפש טווטוני המתעצב לכאורה למן המאה החמישית ואשר יקבע, כביכול, את מהלכה של ההיסטוריה הגרמנית, ויעניק הסבר ממצה לעליית הנאציזם והשמדת יהודי אירופה.

באחרית הדבר מגדיל אריה סתיו לעשות ומציע לקורא "מבט חטוף במאפליית הנפש הגרמנית"; לפי פרשנותו, שירת הניבלונגים, בעיקר בעקבות גרסאותיהם של ואגנר ולאנג, אינה אלא הטרמה של הפוליטיקה הנאצית: האביר האגן הוא הימלר ואילו קרימהילד היא "מעין אם-טיפוס של נשות האס-אס במחנות המוות הנאציים". סוגיות דומות ואחרות נידונות במאמרים אחרים שנאספו לאחרית הדבר, ביניהם מאמרו השקול של יואכים היינצלה הטוען כי "כל ניסיון להקבלה אידיאולוגית בין הנארטיב של שירת הניבלונגים לבין מה שמכונה 'מהלך ההיסטוריה הגרמנית השזור בקטסטרופות במרוצת מאה השנים האחרונות', אין לו על מה להתבסס" (עמ' 488). עוד בספר מאמרים מאת סוזן בראטון, ניל תומס וענת ברייר.

התרגום המפואר, שניכר בו מאמץ כן להעביר לעברית את מצלולי הגרמנית הימי-ביניימית, סובל לפעמים משימוש יתר במלים ארכאיות כגון "שלח", "חלד", "ריבוא" וכיוצא באלה. מדוע, למשל, נאלצים האבירים אצל סתיו "לחבוש שריית פלדה במלחמה הזאת" (עמ' 414)? וכי מה רע בשריון? או מדוע "נשאו העלמות מן המרדעת ארצה" (עמ' 186), כאשר אפשר להביא כאן את הסוס? על שום מה זכו המשוררים או המנגנים בכינוי "פייטני נוד" (עמ' 169)? למה מדבר "הר זיגפריד כדבעי וכיאות" (עמ' 155)? ומה ייעשה עם המשפט "היה המעשה לשכים בעיניהם" (עמ' 360)?

לכאורה ניתן לנמק את המשלב הלשוני הארכאי בניסיון למצוא משלב מקביל לזה של הגרמנית העתיקה, אולם מדוע להעדיף דווקא קריטריון זה על פני קריטריונים אחרים (דוגמת חריזה) שהמתרגם ויתר עליהם מראש, ולהרחיק את היצירה מן הלשון הכתובה והמדוברת בישראל?

זאת ועוד, בגוף הטקסט המתורגם משולבים תמונות ואיורים למכביר, רבים מהם לקוחים מסרטו הנזכר של פריץ לאנג. הדימויים הוויזואליים הנלווים אמנם מעשירים את הקריאה במידע על הקשרי התקופה, או בפרשנות אמנותית למתואר בשירת הניבלונגים. אבל לעתים יש בהם מן החזרה המייגעת. ומכאן שאולי כדאי היה להתמודד עם מורכבות השירה הימי-ביניימית לאו דווקא באמצעות תמונות אימה מסרטו של לאנג, אלא באמצעות הטקסט עצמו - על הפוטנציאל הטמון בו והשימוש במשלבים לשוניים שיבטיחו את זמינותו לקוראים.

האנלוגיה המוצעת בין שבטי הניבלונגים ומדינת ישראל למחרת "ההתנתקות" בפתח הדבר של הספר, כמה מהכרעות התרגום וכמה מן התובנות והפרשנויות המובאות בו, מאפילות על תרגומה של יצירה מרכזית זו. בה בשעה הן גם שבות ומעידות, כנראה, על מעמדה המורכב של הספרות הגרמנית בישראל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ