אני מבקש להפנות את תשומת לבם של הקוראים למוטיב החלון

בהקדמה לרומן "ההגנה של לוז'ין", לועג ולדימיר נבוקוב לכל המבקרים והפרשנים, "האנשים שמניעים את שפתיהם בזמן הקריאה", אשר ינסו להוכיח ש"כל מפתח גנבים הוא מפתח לרומן"; שהם סמיט העזה בכל זאת לכתוב על רומן גדול על שחמט ואמנות, ועל פרשנויות פסיכולוגיות ברובל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שהם סמיט

ההגנה של לוז'ין

ולדימיר נבוקוב. תירגם מרוסית והוסיף הערות: רונן סוניס. הוצאת עם עובד, 230 עמ', 74 שקלים

בהקדמה הנשכנית שבפתח הרומן הנפלא הזה (השלישי של נבוקוב, מ-1930), שולח הסופר חצים ב"מבקרים רשלנים", "אנשים שמניעים את שפתיהם בשעת הקריאה ושאין לצפות מהם שיתמודדו עם רומן חסר דיאלוגים". במיוחד הוא נהנה להתקלס בגוורדיה הפסיכואנליטית המכונה בפיו "המשלחת הווינאית" ("הינוקא חסיד-פרויד שכל מפתח גנבים נראה לו מפתח לרומן", עמ' 7-8).

הקדמה מבריקה-זחוחה-אירונית זו, ה"מבקשת להפנות את תשומת לבם של הקוראים למוטיב החלון המכוסה כפור (...)", ולזרוק ל"כלבי הגישוש" (עמ' 9) שאר עצמות ביוגרפיות, נקראת בהנאה רבה. ועם זאת, בעומדה על מפתן הרומן כמעין כלב-שמירה-משסע-פרשנים, יש בה כדי להכניס את זנב כל-מי-שמבקש-לומר-דבר-מה-על היצירה, אל בין רגליו. דומה כי מה שלא נאמר יקים עלינו את הרב-אמן, יביא אותו לידי עיקום חוטם מורם, או סתם לידי פיהוק.

לוז'ין נגזר מאילוזיה; הטקסט שורץ במופעים של ריבועי שחור-לבן; מסעי השחמט הם מטאפורה למסעי חיים - תודה רבה, המחבר הבחין בכך. מוטב איפוא לשאוב היישר מפיו. הנה חיווי אשר לשם שינוי (כמעט) אין בו אירוניה: "מבין כל ספרי הרוסיים, 'ההגנה של לוז'ין', הוא זה המכיל את ה'חמימות' הרבה ביותר (...) למעשה, התחבב לוז'ין אפילו על אלה שאינם מבינים דבר וחצי בשחמט ו/או מתעבים את כל ספרי האחרים" (עמ' 8). על כך קל להנהן. עם היותו כתוב בעט מושחז ונוטף אירוניה - תו היכר נבוקובי - ולמרות שבמרכזו (וגם על כך העיר יוצרו) עומד משחק השחמט המופשט והרציונלי, "ההגנה של לוז'ין" הוא רומן חם ופועם וגיבורו התמהוני, לוז'ין, גאון שחמט, הוא דמות מזן המתנחל בלבבות. כפי שמסביר זאת המאסטרו: "הוא אמנם מגושם, כעור ולא רחוץ", אך "יש בו משהו המתעלה הן על חספוס בשרו האפרפר והן על עקרותה של גאוניותו הסמויה" (עמ' 8).

מהי הגאונות הזו? מדוע היא כרוכה בעקרות, ולא, כפי שהורגלנו לחשוב, ביצירתיות גרידא? ומה בין משחק המלכים לשירה? מסתבר כי שאלות אלה העולות מן הרומן המשיכו להעסיק את הסופר, שהיה גם משורר, גם שחמטאי ומחברן של בעיות שחמט, ונתן להן ביטוי בספרו "שירים ובעיות" (1971). יפה עשה המתרגם המוכשר רונן סוניס אשר מצא לנכון להציג לקורא העברי ארבעה משירי השחמט של נבוקוב (בניגון אלתרמני סוחף), ולהביא מקצת מדבריו: "בעיות שחמט תובעות ממחברן את המעלות המאפיינות כל אמנות ראויה לשמה: מקוריות, כושר המצאה, מודעות, הרמוניה, מורכבות וחוסר כנות מופלא. חיבורן של אותן חידות שנהב והבנה הוא מתת נדירה יחסית ועיסוק שעקרותו מופלגת; אלא שכל אמנות היא חסרת שימוש, חסרת שימוש באורח שמיימי, אם משווים אותה לכמה יוזמות אנושיות מקובלות יותר. בעיות הן השירה של השחמט" (עמ' 223-224).

השחמט הוא שירה. אמנות. מוסיקה. ולא בכדי דואג הסופר הסופר-מחושב, שמפגשו הראשון של הילד לוז'ין עם השחמט יתווך על ידי מוסיקאי, כנר (מוטיב שגם הוא יחזור) שהזדמן לבית הוריו וממנו שמע על יופיו של המשחק: "הצירופים הם כמו מנגינות. אני שומע את המסעים, אתה מבין" (עמ' 35). אבל בכדי להגיע להבנה אמיתית ולשמוע אותם צלילים אשר אינם נקלטים באוזן רגילה, על לוז'ין להתנסות. תחילה במשחקים עם דודה אהובה שאינה מיטיבה לשחק אך מעניקה לילד המופנם, החריג החברתי, חוויה של חום ושל אינטימיות שיש בה גם ממד אירוטי מוסווה: "לוז'ין ישב על השטיח, כתפו נוגעת בברכה, והתבונן איך היד הענוגה מרימה ומעמידה את הכלים" (עמ' 38). רק מאוחר יותר יגיע תור המשחקים עם רב-אמן זקן, משחקים שונים לחלוטין, שבהם "ריח לבלוב אפף את הלוח" (עמ' 46). זו חוויות המשחק כאמנות שעליה דיבר הכנר.

סצינות מכוננות אלה, ועוד יותר מהן סצינת המשחק נגד האב (מאבק אדיפלי המסתיים כמובן בתבוסת האב במט מהיר), הן הן הסצינות שכמו נרקחו למען "המשלחת הווינאית". כמותן גם השימוש בדימויים מעולם השחמט, ולדוגמה, הפיכתו של לוז'ין ממוטט העצבים לאחד מכליו: "רגליו, מן העקבים ועד לירכיים היו מלאות עופרת, בדומה לבסיסו של כלי שחמט" (עמ' 122).

ושוב רב הפיתוי לראות בגיבור המסכן כלי של אביו (הוא "לוז'ין האב", לעומת, "לוז'ין הבן"), הסופר הבינוני אשר הועידו לגדולות ונכזב, ואחר כך כלי בידי סנדקו ולנטינוב, אשר "עודד וטיפח ללא הרף את כישרונו, בלי להקדיש רגע של תשומת לב ללוז'ין האדם" (עמ' 78); אבל קריאה פרוידיאנית (וכזכור, נבוקוב כתב בדיוק מה הוא חושב עליה) תעשה עוול גדול לרומן ולדמותו של לוז'ין. "השתגעותו" איננה תולדה של "אב מסרס", "אם חלשה", "סנדק מתעלל", או אפילו "האמנות העקרה". אמנם קשה יהיה להכחיש את קיומם של היסודות האלה ברומן, אך הם אינם מדרדרים אותו לכדי פסיכולוגיה ברובל, אלא רק מהווים נדבך נוסף המעשיר טקסט עשיר-ממילא.

כתמיד, חוויית קריאת טקסט נבוקובי היא חוויה של השתאות מכתיבתו הגאונית והלהטוטנית, מן האופן שבו הוא שולט בעלילה ומצעיד אותה קדימה, תוך שהוא מגלגל באוויר את כדוריו הסגנוניים: קפיצות נחשוניות בזמן, תיאורים אלגנטיים של מרחב מורכב, שימוש חכם בעולם השחמט ובסמליו, דימויים מקוריים, אירוניה מעודנת, ומעל לכל השימוש בהזרה - אמצעי ספרותי המיטיב להמחיש את מצבו התודעתי של לוז'ין שקרקע המציאות הופכת תחת רגליו לריבועי שחמט.

עולם השחמט המשתלט על הדמות איננו רק האובססיה לדבר עצמו, לאמנות, ליופי הצרוף, הבלתי-מעשי שבה, אלא גם מעין תחליף חיוור לילדות אבודה שנדחקה מפניו ואשר אותה מבקש לוז'ין, במאמצים נואשים, להשיב, או בלשון הספר "לשחזר את המסעים" - הם מסעי הילדות, כשם שמשחזרים משחקי שחמט היסטוריים. אבל משחק משוחזר, כמובן, הוא משחק שעוקר, שאינו אלא חיקוי חיוור ונטול תשוקה של הפעולה המקורית. "דומה היה", כותב נבוקוב, "שלא רק ולנטינוב, אלא אף החיים עצמם לא הבחינו בו" (עמ' 78). בכך הוא עשוי להזכיר לקורא את גיבוריו הכמו-אנמיים של סימנון, על חייהם הפסיביים ומותם האלים, הכרוך לא אחת בלקיחת חייו של הזולת.

אשר לגיבורו של נבוקוב, אף שמותו אינו כרוך במותו של איש ומזכיר יותר מכל בריחה, הרי שכמו האיש שצפה ברכבות, וכמו האיש הקטן מארחנגלסק, כך גם הוא, ילד הפלא הרוסי שנכלא בגופו הרופס של גבר-לא-גבר, נזקק לקולו של אותו גוף שלישי, הסופר הגאוני, שישחזר את מסעי חייו ובאופן כזה ששוב אי אפשר יהיה שלא להבחין בו. ורק אז, במשפט האחרון של הספר, כשהוא חדל להיות, הוא גם חדל להיות לוז'ין וזוכה, לראשונה ברומן, בשמו הפרטי.

/ The Luzhin Defense Vladimir Nabokov

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ