כנסו בהם דחוףףף!!! - תרבות - הארץ

כנסו בהם דחוףףף!!!

* זו היתה שעתם היפה של הטוקבקיסטים. הם הניעו כוחות בעומק לבנון, הרסו כפרים והיו בדרך לניצחון מוחץ, עד שבא אולמרט עם הסכם הפסקת האש שלו והרס הכל. מזל שהפוליטיקאים מתייחסים אליהם ברצינות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הגולש אייל היה חגיגי ונרגש במיוחד בתגובה ששלח לחדשות MSN, תחת הכותרת "ניצחון הטוקבקיסטים - כנסו דחוף". זה היה בסוף השבוע השלישי למלחמה. אווירת הניצחון כבר החלה להתפוגג, והידיעה שבתחתיתה פורסמה התגובה דיווחה על שלושה חיילים שנהרגו במארב של חיזבאללה. אבל רוחם של הטוקבקיסטים לא נפלה. "אנו מצויים בעיצומו של תהליך בו אנו - כותבי התגובות, הטוקבקיסטים - מצליחים להשפיע הן על החלטות הקבינט הביטחוני והן על הלכי הרוח בתקשורת", הכריז אייל. "הלחץ המאסיווי והבלתי פוסק שלנו, של העם, של אלה שאיכפת להם ושנמאס להם לראות את המדינה מנוהלת בחוסר אחריות ובחוסר מקצועיות, הוא זה שהכריע את הכף לטובת הכנסת כוחות קרקעיים גדולים".

גם אם הגולש אייל הפריז בהערכת כוחם של כותבי הטוקבקים, גורמים מוסמכים ממנו מתרשמים בחודשים האחרונים מההשפעה הגוברת והולכת, של תגובות הגולשים באתרי החדשות על המערכת הפוליטית בישראל.

הטוקבקים מלווים את אתרי החדשות הישראליים כמעט מאז ראשיתם, בסוף העשור הקודם, אבל עד לאחרונה הפוליטיקאים לא התייחסו אליהם ברצינות. הם קיבלו החלטות והביעו דעות, וכותבי הטוקבקים הגיבו - לעתים בקריאות עידוד, בדרך כלל בגידופים ובקללות. בתקופה האחרונה היחסים הדדיים יותר: פוליטיקאים רבים קוראים את הטוקבקים, ולעתים מכוונים את פעולותיהם כתגובה לתגובות.

"דעת הקהל בהחלט מושפעת מהטוקבקים, והפוליטיקאים מודעים לזה. הם קוראים טוקבקים ובהחלט לוקחים אותם בחשבון", אומר יובל פורת, מנכ"ל שותף של חברת "ספין מעצבי דעת קהל", העובדת בין השאר עם מפלגת הגימלאים. "לפעמים לכותב של טוקבק יש השפעה גדולה יותר מלכל עיתונאי".

רועי ילין, בעבר דובר מרצ והיום יועץ תקשורת עצמאי, מתרשם גם הוא מהעלייה בכוחם של כותבי התגובות. "השיח של הטוקבקיסטים מאפשר, לכאורה, לבדוק מה נכון ומה לא נכון מבחינת האווירה הציבורית", הוא אומר. "גם הפוליטיקאים וגם יועצי התקשורת כבר יודעים בדרך כלל להבחין מתי מדובר בעשרה ילדים מחוצ'קנים שכותבים מאה תגובות כל אחד, ומתי זו תופעה יותר רחבה שצריך לשים לב אליה. כשחברת הכנסת זהבה גלאון יצאה נגד המלחמה באחד הימים הראשונים, תוך חמש דקות כבר היו ב-Ynet מאות טוקבקים. העוצמה של התגובה היתה מאוד בולטת".

ילין סבור שהשינוי המשמעותי התרחש במערכת הבחירות האחרונה. "לקח זמן עד שהפוליטיקאים התחילו להתייחס לזה - רובם אנשים מבוגרים, שלא קולטים במהירות את המדיה. אבל כיום ליותר פוליטיקאים כבר יש מחשב על השולחן והם קוראים אתרי חדשות".

יועץ תקשורת אחר, העובד עם אחד השרים בממשלה ולכן העדיף שלא להזדהות, סיפר שבבחירות הפעילו המפלגות "מטות שלמים של טוקבקיסטים". בימים רגילים, לדבריו, "זה בדרך כלל הפוליטיקאי עצמו, העוזרים שלו ושתי מזכירות שיושבים וכותבים, כדי שלא יבואו מאה תגובות מאותה כתובת IP. בדרך זו אפשר לדחוף מסרים חיוביים או לעשות דה-לגיטימציה לכתב שפירסם כתבה שלילית. אפשר למשל לשלוח שוב ושוב תגובה בנוסח, 'זה ידוע שהעיתונאי שפוט של פוליטיקאי X'".

פורת לא מופתע. "אני בהחלט יודע על פוליטיקאים בכירים שמפעילים אנשים שיושבים וכותבים תגובות בסגנון 'הוא גדול'", הוא אומר. "זה בא לידי ביטוי עכשיו, כשמושמעות האשמות קשות נגד מקבלי החלטות בכירים. אבל אני לא יודע אם הם עושים את זה באופן אפקטיווי".

רוב הפוליטיקאים מעדיפים לא להודות שהם משכשכים במדמנת הטוקבקים, אם כי יש יוצאי דופן. לפני שבועיים התפאר השר חיים רמון, בראיון לערוץ 10 שעסק בחשדות שלפיהם ביצע מעשה מגונה בעובדת משרד ממשלתי, ש"אני מקבל חיזוקים גם בטוקבקים באינטרנט". אבל לא רק בנושא זה יש התאמה מרשימה בין עמדותיו של רמון לעמדות הטוקבקיסטים. גם קריאתו החוזרת ונשנית, לכתוש מהאוויר כפרים בלבנון, הופיעה אלפי פעמים בתגובות של השבועות האחרונים.

הימין חוגג ניצחון

המלחמה בלבנון היא המלחמה הראשונה בישראל, שכוסתה בהרחבה על ידי האינטרנט. לישראלים רבים שימשו אתרי החדשות מקור מידע עיקרי. לפי סקר של חברת Intersight שנערך בחודש שעבר, האינטרנט הקדים במלחמה את העיתונים והרדיו, ומלבד הטלוויזיה היה המדיום המוביל כמקור למידע ולעדכונים. כמות התגובות גדלה בהתאם, וכתבות שמשכו יותר מ-2,000 תגובות היו תופעה נפוצה.

מטבע הדברים, האירועים הדרמטיים העלו את רמת ההתלהמות של התגובות, שגם בימים כתיקונם הן לרוב קיצוניות למדי. הסוציולוג, ד"ר דני פילק, מחבר הספר "פופוליזם והגמוניה" (הוצאת רסלינג), אומר ש""כותבי הטוקבקים מאמינים שהם קול העם נגד האליטות, אבל למושג 'עם' יש הרבה משמעויות". בישראל, הוא אומר, "לא הצלחנו לגבש מושג של עם שכולל גם ערבים וגם יהודים, ולכן כשאומרים 'עם' כבר נוקטים עמדה מדירה וימנית". ואכן, קל להבחין שמושא ההתקפה האהוד ביותר על הטוקבקיסטים הימנים הם גולשים ערבים שמעזים להזדהות ככאלה כשהם מפרסמים תגובה.

"בתקופת מלחמה וקונסנזוס האופי הכוחני של הטוקבקים מתעצם, והימין חוגג ניצחון מוחלט", אומר העיתונאי והלשונאי רוביק רוזנטל, שעסק בתקופה האחרונה בנושא השפה והסגנון של הטוקבקים הישראליים. "מעט מאוד אנשים, שאין להם עמדה ימנית, משתתפים. נראה לי שהם לא רוצים להיכנס למטווח הזה. זה לא נעים וגם לא מועיל".

אפשר לראות בטוקבקים סוג של דמוקרטיה ישירה, המעניקה ביטוי אותנטי לעמדות הציבור. אבל מלבד המניפולציות הרבות שמבצעים בעלי עניין, גם ההמוניות משפיעה על המסר: מי שרוצה שקולו יישמע בין אלפי תגובות אחרות, חייב להביע עמדה קיצונית ופשטנית במיוחד. מעטים הטוקבקיסטים שיציעו ניתוח משלהם ליחסי הכוחות בין העדות בלבנון. הרוב יעדיפו פשוט להקליד "תיכנסו בהם".

על רקע קריאות המגיבים בעורף, להפציץ את איראן, לתלות את חברי הכנסת הערבים, או לזרוק פצצת אטום על דרום לבנון, מבצע צבאי הרפתקני או מחיקה של כמה שכונות בביירות מצטיירים כפעולות מתונות. "כמכלול, התרבות של הטוקבקים יוצרת מצב של דעת קהל תזזיתית, שהורגשה בתקופת המלחמה באופן מאוד ברור", אומר יובל פורת. "יש מעבר דרמטי מתחושה של ניצחון מוחץ לתחושה של תבוסה משפילה. זאת נטייה שהיתה לחברה הישראלית גם לפני כן, אבל אין ספק שהטוקבקים מאיצים את זה".

חוקר האינטרנט, הד"ר יעקב הכט, שהקדיש מחקר להתפתחות תופעת הטוקבקים בישראל (http://snipurl.com/uwxu), אינו מוטרד מהגסות והכוחניות של התגובות. "זה לא נכון שכולם מנבלים את הפה - יש גם אנשים חכמים. וגם אלה שמנבלים את הפה, נראה שזה מה שיש להם להגיד. אם אתה לוקח את כל מגוון הדעות, אתה מקבל בעצם את השיחה בסלון ביום שישי בערב. זה נוטף שנאה, אבל זה מה שקורה ברחוב. זה שיח של חיילים, זה שיח של שוק, זה ישראל".

ושהעולם יקפוץ לי

השבוע, עם תום המלחמה, ניסתה קבוצת טוקבקיסטים לתרגם את הכוח הווירטואלי למחאה של ממש: כמה מכותבי הטוקבקים הנלהבים של Ynet, שחשו תסכול מ"הסכם הכניעה של אולמרט", כפי שכינו את הפסקת האש, התארגנו באמצעות אי-מיילים למה שהוגדר כ"הפגנת הטוקבקיסטים הראשונה".

ביום שני בערב התקבצו בכיכר רבין בתל אביב 6-7 מארגנים ועוד כ-30 עוברי אורח שהביעו התעניינות. מחוץ למרחב הווירטואלי שלהם, הטוקבקיסטים נראו כמו סתם אנשים ממורמרים עם משקפיים, שנופפו בשלטים עם כתובות בנוסח, "להשלים את המשימה" ו"לא להסכם הכניעה". פה ושם הידהדו קריאות: "למחוק כפרים ושכל העולם יקפוץ לי", ו"להפוך את דרום לבנון למגרש חנייה". אבל משניטלה מהם היכולת לשכפל את התגובה ולגדף באופן אנונימי, הם נראו חסרי אונים, כמו דג מחוץ למים.

יואב, אחד המארגנים, הסתובב עם שלט באנגלית. הוא מובטל, בשנות ה-20 לחייו, ולדבריו, קורא וכותב הרבה טוקבקים. בדרך כלל הוא מעדיף לקרוא את התגובות ולא את הכתבות. "אין לי הרבה אמון פה בתקשורת, והטוקבקים הם כלי מאוד חשוב לדמוקרטיה במדינה כמו שלנו, שבה השלטון, ההון והעיתונות הם בצה אחת. רק כשאתה קורא את התגובות, אתה מבין מה באמת קורה. אולמרט אומר 'ניצחתי', אבל אתה רואה שמאתיים מגיבים אומרים שהוא הפסיד". העתיד, הוא אומר, שייך לטוקבקיסטים. "יש לזה פוטנציאל עצום. אלה משתמשי האינטרנט, והם אנשים משכילים, דעתנים, שאיכפת להם".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ