בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרבות המלחמה האבודה

בן גוריון לימד אותנו להוציא את האויב משיווי משקלו, לכתרו ולהשמידו ככוח לוחם. בשנות ה-90 אימצנו קונצפט חדש של מלחמה סטטית ודלת סיכונים, תוך הסתמכות יתרה על יתרון אווירי ותוך ויתור על ההכרעה והניצחון. זו המלכודת שאליה הכניסה אותנו הצמרת המדינית והביטחונית, וזה גם מחירה

תגובות

מדוע נבצר ממדינת ישראל להכריע בשדה הקרב ארגון טרור קטן יחסית כמו חיזבאללה, הפועל משטחה של הקטנה והחלשה במדינות האזור? כיצד כשלנו, לא רק בהשגת המטרות המוצהרות שבשמן יצאנו למבצע, אלא בדבר חמור שבעתיים: בהגנת מדינת ישראל מפני מתקפת טילים ורקטות, שנמשכה יותר מארבעה שבועות?

האם מדובר בכישלון נקודתי, מבית היוצר של הנהגה פוליטית חסרת ניסיון? ואולי נעוץ הדבר בשחצנות וביהירות של צמרת צה"ל, שאטמה את אוזניה מביקורת על הסתמכותה המוגזמת על נפלאות הכוח האווירי? או שמא כל אלה הם רק סימפטומים של מחלה חמורה בהרבה, ושמה: תרבות המלחמה שאימצנו בשנים שחלפו מאז מלחמת לבנון הראשונה ב-1982.

בספרו "תרבות וקטלניות" (Carnage and Culture, 2002) עוסק ההיסטוריון הצבאי המוביל בארצות הברית, פרופ' ויקטור הנסון, בשאלה מדוע המערב (כמעט) תמיד מנצח? מה גרם לכך שב-2,500 שנות ההיסטוריה המתועדת, מיוון הקדומה ועד ימינו, הביסו צבאות המערב את הצבאות הלא-מערביים כמעט בכל המלחמות, להוציא מקרים בודדים שבהם הופתעו הפתעה גמורה או שבהם נקלעו לנחיתות כמותית קיצונית?

בחינה מקיפה של שורת מערכות צבאיות חשובות - מקרב סלמיס שבו הביסו האתונאים את הצי הפרסי, ועד לקרב מידווי במלחמת העולם השנייה שבו הביסו האמריקאים את היפאנים - מפריכה את הסברות המקובלות שהפתרון לחידת עליונותו הצבאית של המערב נעוץ באומץ לבם העדיף של לוחמיו, ביתרונו הטכנולוגי-צבאי, או בעדיפותו הפיננסית-כלכלית.

סוד עליונותו הצבאית של המערב, טוען הנסון, טמון באפקטיוויות ובקטלניות יוצאת הדופן של חילותיו. אפקטיוויות וקטלניות, הנובעות מהיותה של החברה המערבית "חברה פתוחה", המייצרת את מודל "החייל האזרח", שערכו בשדה הקרב גבוה יותר מכל חייל אחר, אמיץ ככל שיהיה; אפקטיוויות וקטלניות שראשיתן במסורת החתירה להכרעה מהירה של כוחות האויב, שהתפתחה ביוון העתיקה.

בזמן שהשליטים המונרכים של המזרח הקדום תפסו את המלחמה באופן ספורטיווי, כמעין משחק של מדידת כוחות, התפתחה בדמוקרטיות של יוון העתיקה תפישת מלחמה שונה, בלתי-ספורטיווית בעליל, שראתה את ההתמודדות על החירות והחופש של הקהילה והאזרח כמלחמת חורמה לחיים ולמוות. מטרתה העיקרית של המלחמה אינה רק להגן על עיר המולדת, כי אם למנוע ככל שניתן מהיריב להתאושש לקראת הסיבוב הבא. אם נמשיל זאת לספורט האגרוף המודרני, נוכל לומר שבעוד שהכוחות הבלתי-מערביים חותרים, אליבא דהנסון, להשגת יתרון בנקודות, יריביהם המערביים חותרים להכרעה בנוק-אאוט.

האם ניתן לשלב את החתירה הזאת עם התזה המפורסמת של עמנואל קאנט, שמעצם טיבן נמנעות מדינות דמוקרטיות ממלחמות מיותרות ושואפות לשלום עם שכנותיהן? קאנט מסביר כי השאיפה לשלום בדמוקרטיות נובעת מחוסר נכונותם של האזרחים לסכן את חייהם ורכושם בשל עניינים שוליים. תזה זו אינה סותרת את טענתו של הנסון, שהרי בדיוק כפי שלאזרחים החופשים יש עניין רב בהימנעות ממלחמה מיותרת, הצד השני של המטבע צריך להיות, שבהינתן מלחמה יש לאותם אזרחים חופשים עניין רב בהכרעה שתמנע את התאוששות האויב או תעכב אותה, ובכך תמנע או תרחיק את המלחמה הבאה.

בן גוריון ושרון

אין ספק שתרבות המלחמה שהנחיל לנו דוד בן גוריון, ושמבטאה המובהק ביותר בשנות ה-70 וה-80 היה אריאל שרון, היתה תרבות מערבית של חתירה לכיתור והכרעה חזיתית של האויב. זאת, גם באותם מקרים שהדבר כרוך במהלכים צבאיים נועזים שמחירם באבדות קשה מנשוא. צה"ל של בן גוריון חתר לנצל כל יתרון כדי להוציא את האויב משיווי משקלו, מתוך מגמה לכתרו בהמשך ולהשמידו ככוח לוחם.

היה זה בן גוריון שקבע אמנם כי "גם אם תנצח ישראל ב-50 מלחמות, היא לא תכריע את העולם הערבי, אבל די לערבים לנצח במלחמה אחת על מנת לחסל את מדינת ישראל". אלא שדווקא בגלל הא-סימטריה הזאת הדגיש בן גוריון את הצורך להשיג הכרעות זמניות חדות וכואבות ככל האפשר, כדי להרחיק את מועד התאוששותו הצבאית והפסיכולוגית של הצד השני.

אפילו במלחמת השחרור מיאן בן גוריון להסתפק בשיבוש מטרותיו של האויב ובהישג הגנתי מכובד. למרות בלימתו של הצבא המצרי באשדוד, והדיפתו ההדרגתית לאחר מכן אל מחוץ לגבולות המדינה, הורה בן גוריון לצה"ל המותש לנתק שוב ושוב את דרכי הנסיגה של הצבא הפולש ולהתעמת עם כוחותיו הנסוגים, כולל ניתוק דרכי נסיגתו בסיני.

גם במלחמות 56' ו-67' לא הסתפקה ישראל בהישגים הגנתיים, אך לענייננו, הדוגמאות המעניינות ביותר הן דווקא המערכות של 73' ו-82', שבהן יושמה מסורת המלחמה הבן גוריונית על ידי האלוף, ולאחר מכן שר הביטחון, אריאל שרון. חציית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים מהווה דוגמה מובהקת לתרבות המלחמה המערבית, כאשר שרון סחף אחריו את ההנהגה הצבאית והמדינית להשגת הכרעה ניצחת. באמצעות מהלך נועז וקשה מאין כמותו פרץ צה"ל המופתע ומוכה האבדות את קווי האויב במרכזם, כדי לנתק ולכתר את הארמיות השנייה והשלישית, ולהשמידן לאחר מכן באש, ברעב, בצמא.

מלחמת לבנון הראשונה

מעניינת במיוחד היא מלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, משום שהוויכוח הציבורי חסר התקדים בישראל על הגדרת מטרות המלחמה היה למעשה ויכוח נוקב על תרבות המלחמה. הציבור והתקשורת, ובעקבותיהם הכנסת והממשלה, נחלקו בין חסידי המלחמה הטקטית (תוכנית "אורנים הקטנה") להגנת הגליל מהפגזות תותחים וקטיושות, לבין חסידי המלחמה האסטרטגית (תוכנית "אורנים הגדולה") להכרעת האויב, קרי אש"ף, ככוח לוחם בלבנון.

הגנת הגליל מהתקפות ארטילריה, אז כמו היום, חייבה את דחיקת האויב מעבר לקו ה-30 או ה-40 קילומטרים. ואכן, זו מטרת הפעולה שעליה הוכרז בממשלה ובכנסת. דא עקא, לשר הביטחון היו תוכניות ומטרות אחרות. שרון ראה במלחמה הזדמנות להכרעה כפולה: ראשית, הכרעת אש"ף ככוח לוחם בלבנון; ושנית, הגנת גבולנו הצפוני לשנים על ידי החתמת לבנון על הסכם שלום.

שרון סחף את הממשלה והצבא, במהלך שהיה על גבול הלגיטימיות הדמוקרטית, למלחמה שהיתה אמורה להסתיים בנוק-אאוט מוחץ. כמו האדמירל הבריטי הורישו נלסון, שהושיט את המשקפת לעינו העיוורת כדי להתעלם מההוראות, כך "התבלבל" שרון בהבנת הנקרא של החלטת הממשלה. במקום להורות לצה"ל להדוף את אש"ף מדרום לבנון צפונה, הורה להנחית כוחות מצפון לצידון כדי לנתק את דרך הנסיגה של אש"ף ולהודפו חזרה דרומה. זאת, כדי שיהיה ניתן להתעמת עמם ולהשמידם ככוח לוחם; ולאחר מכן אף לזחול לביירות כדי להשלים את ההכרעה על ידי גירוש מפקדות אש"ף.

בחינת ההיסטוריה הצבאית מאז תום מלחמת לבנון מצביעה על התנתקות הדרגתית ממסורת המלחמה המערבית. אי שם בשנות ה-80 הפסקנו לדבר על השאיפה להכרעת האויב או להשמדת יכולת הלחימה שלו בנוק-אאוט, והתחלנו לטפח תרבות המקדשת את ההסתפקות ב"ניצחון בנקודות" או ב"צריבה בתודעה". לשון אחר: תרבות של הסתפקות בהפנמת הצד השני כי יקשה עליו להכריע אותנו. אי שם בשנות ה-80 נהפך "הניצחון" למלה מגונה, ובמקומה עברנו לדבר על השגת "תמונת ניצחון", או "אפקט תודעתי של ניצחון" בהנחה שאת אלה ניתן להשיג במחיר זול יחסית מבחינת האבדות בנפש.

בנוסף לכך, התחלנו אי שם במהלך שנות ה-90 להחליף את הדוקטרינה הבן גוריונית בקונצפט חדש של מלחמה סטאטית ודלת סיכונים ואבדות ככל האפשר על הקרקע, תוך הסתמכות יתרה על היתרון האווירי שיביא להכרעת האויב.

מלחמת לבנון השנייה

כיצד מתקשר כל זה למלחמת לבנון השנייה? מערכה זו, שהתחילה בקול תרועה רמה והסתיימה בקול ענות חלושה, הביאה לביטוי מושלם את התרחקותה של ישראל מתרבות המלחמה המערבית. במערכה זו התנהגה ישראל כמי שרואה את המערכה כהתגוששות שבסופה מודדים הישגים או סופרים נקודות. דהיינו, למי נגרמו יותר אבדות ונזקים בציוד ובתשתיות, ואיזה עורף שמר על מוראל יותר גבוה בעת הספיגה. דברים אלה באו לביטוי לא רק בניהול המערכה על ידי ההנהגה, כי אם גם בעקרונות בניין הכוח של צה"ל.

השאיפה למלחמת הכרעה אסטרטגית בנוסח "אורנים הגדול", שחייבה פלישה קרקעית נרחבת, נעלמה כליל. על מלחמת מגן טקטית בנוסח "אורנים הקטן" הוחלט רק לאחר ההחלטה על הפסקת האש, באופן שמנע כל סיכוי להשלמתה.

למעשה, ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מצא עצמו בהיפוך תפקידים מושלם מאריאל שרון ב-1982. שרון הוליך בזמנו שולל את העם והממשלה, בהוליכו את הצבא הרחק מעבר ל-40 הקילומטרים שאושרו לו בקבינט. אולמרט, שחפץ להימנע אפילו ממהלך קרקעי מוגבל בלבנון, הצליח להוליך שולל את העם והמדינה כאילו הוא חותר להשגת הכרעה אסטרטגית. הבעיה מבחינתו היא שלקראת סיום המלחמה הוא נאלץ, בלחץ הצבא והעם, להיכנע לרטוריקה של עצמו ולדינמיקה שנוצרה בעקבותיה, ולהכריז על מהלך סיום קרקעי מנצח שיצדיק את הציפיות הגבוהות שיצר ואת הושבת הצפון במקלטים.

בשלב זה הוליך אולמרט שולל את העם ואת ממשלתו, בנסותו ליצור מצג שווא של הכרעה קרובה שכאילו נגזלה מאתנו ברגע האחרון בגלל התערבות האו"ם; התערבות דיפלומטית שכאילו העניקה לנו את ההכרעה המיוחלת בכלים אחרים. כדי להשיג זאת הביא אולמרט תחילה לקבינט החלטה על ביצועו של מעין "אורנים קטן" עד לליטני, אך מיד לאחר מכן עיכב את ביצועה, עד שההצבעה במועצת הביטחון הפכה את ההחלטה לבלתי ישימה. או-אז, ורק אז, ניתנה לצה"ל הפקודה הסהרורית לנוע קדימה במהירות וללא תכלית מבצעית. שכן השלמת המשימה של כיבוש השטח שמדרום לליטאני הוכשלה מראש על ידי לוח הזמנים, וקל וחומר המשימה של השלמת טיהור השטח והשמדת כוחות חיזבאללה בדרום.

ההנחות בבניין הכוח

כישלון מלחמת לבנון השנייה הוא כישלון תרבות המלחמה החדשה. אף שראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל הם מהנציגים המובהקים ביותר של אותה תרבות מלחמה, אין לתלות בהם לבדם את כל האשמה. תוכניות צה"ל למלחמה והדגשים בבניין הכוח, שגובשו בעיקר בתקופת הרמטכ"ל ושר הביטחון הקודמים, מלמדים שאולמרט, פרץ וחלוץ, הם נציגים של בעיה חברתית ותרבותית עמוקה בהרבה.

החתירה להכרעה בשדה הקרב דורשת נכונות לקחת סיכונים בבחינת "המעז מנצח". ואולם, גם אם התעוזה משתלמת בטווח הארוך, מטבעה היא מובילה לעתים גם לכישלונות צורבים. השאיפה להכרעה קרקעית היא כשלעצמה סיכון, שכן אין מערכה קרקעית שאין בה נפגעים. "אנחנו סופרים את מתינו ואנו גאים בכך", אמר ראש הממשלה בנאום הסיכום של המלחמה בכנסת. אך אם ספירת החללים גורמת להססנות, לחוסר החלטיות, ולביטול השאיפה להכרעה אסטרטגית, כלום לא ייתכן שלבסוף שכרנו יוצא בהפסדנו, לא רק במטרותינו האסטרטגיות, כי אם גם בספירת החללים?

אותם דברים אמורים גם בדגשים על בניין הכוח בצה"ל. בשנים האחרונות התפתחה הקונצפציה של הכרעה מהאוויר, ומכאן ביטול הצורך לתמרון קרקעי או לשיפור עוצמת האש מהיבשה ומהים. אשר ללבנון, פותחה הקונצפציה של דיכוי ירי הרקטות והקטיושות מהאוויר, ולפיכך האמונה שניתן לנהל עימות נרחב עם חיזבאללה ללא הזדקקות למהלך קרקעי. כתוצאה מכך הוזנחו כוחות חי"ר, שריון וארטילריה. שכן אם ניתן לפתור כל בעיה באמצעות התערבות אווירית, מה טעם להמשיך ולהתעצם ביבשה ובים?

אחד הדברים שהחמירו את ההזנחה בבניין הכוח היה השכנוע העצמי של בכירי מערכת הביטחון בדבר תום זמנן של המלחמות הקונוונציונליות. 23 שנים של העדר עימות חזיתי בין צה"ל לצבאות ערב איפשרו לשרי ביטחון, לרמטכ"לים ולמומחים אחרים, לפתח גירסה צבאית לתזה של "קץ ההיסטוריה". קץ ההיסטוריה הצבאית התבטא באמונה שהאיומים הצבאיים על ישראל הוחלפו לעד באיומים של נשק לא-קונוונציונלי מחד גיסא, ושל פיגועי טרור נקודתיים מאידך גיסא.

העובדה שלא מכבר חזינו בהתנגשות קונוונציונלית בין ארה"ב לעיראק; התנגשות שכללה, בצד המערכה האווירית, גם תמרון קרקעי נרחב, לא פגעה בקונצפציה. היש להתפלא איפוא אם לאחר הכרזות כאלה התפתינו לקצץ פה ושם בתוכניות ההתעצמות?

מעז ייצא מתוק

סטירת הלחי שחטפנו, כניסוחו של זאב שיף, כבר מעירה אותנו מתרדמתנו הדוגמטית. נס קרה לנו בכך שהפגמים והחולשות נחשפו דווקא מול יריב קטן ושולי שאינו מסוגל לאיים על עצם קיומנו.

עם זאת, למרבה הדאגה, קולות המלחמה הרמים הנשמעים כעת מצד סוריה, והמגובים במצב הכוננות של צבאה, מחייבים יישום מיידי של כמה לקחים, שאינם יכולים להמתין לדיונים יסודיים ולוועדות חקירה. כוונתי ללקחים בדבר תגבור כוחותינו הקרקעיים בגולן, בדבר שיפור היכולת לקיים תהליך של גיוס והתארגנות תחת ספיגה, בדבר חידוש והשלמת מלאים, ובדבר אימונם הדחוף של חטיבות המילואים.

לשאלות היסוד של סדרי העדיפויות בבניין הכוח, כגון ההצטיידות באמצעים להגנת השריון מנ"ט, השלמת פיתוח האמצעים ליירוט הרקטות, או פיתוח יכולות אש מדויקות ומהירות מהיבשה ומהים, נצטרך להזדקק בהמשך. בטיפול בתרבות המלחמה שלנו ובתרבות ההדחקה שלנו, שהן לב העניין, התחלנו זה עתה.

מטבען של חברות אזרחיות ודמוקרטיות, מסביר פרופ' ו' ד' הנסן, שהן מפיקות לקחים במהירות ויוצאות מחוזקות מכישלונותיהן אפילו תוך כדי מלחמה. צה"ל של היום הוא כבר כעת צבא יהיר פחות וחזק יותר מאשר בשש לפני המלחמה. אם נפיק את הלקחים הנכונים באומץ ובתבונה, נוכל לומר בסיפוק כי מעז יצא מתוק.

ד"ר שטייניץ הוא חבר כנסת (ליכוד)



מימין: חציית התעלה, 1973; משמאל: לבנון, 2006. מדוע נבצר מישראל להכריע בשדה הקרב ארגון טרור קטן יחסית כמו חיזבאללה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו